משפט צריפין

א.

בגזר הדין, שהוצא על ידי שלשת האלופים בצריפין, ניכרת הנקמנות, ומהנמקתו בוקעת הצביעות והחוצפה. נאשם, אשר ראש הקטיגוריה וויתר על הדרישה להרשיעו, יצא חייב בדין וקבל ארבע שנות מאסר; נערות ונערים, כמעט ילדים, הושלכו לבית הסהר לתקופה של שלש שנים, של שנתיים ושל שנה. בכל העונשים האלה בולטת לא רק נימת "הנקמה הרשמית", שאינה מותרת להלכה בשום משפט; יש בהם מן הנקבנות האישית הקטנונית של "שופטים", אשר הנאשמים הרגיזום על ידי "אי-הכרה", על ידי דברי זלזול או מעשי־זלזול.לדעתי, אי־ההכרה בסמכותם של קציני צבא לשפוט אזרחים הינה לא רק מזכותם אלא אף מחובתם של הנאשמים, והלואי והם היו משתמשים בזכותם ומקיימים את חובתם עד תומה; לעומת זאת אין לשבח בשום תנאים התנהגות זלזול. אך תהיה התנהגותם של הנאשמים אשר תהיה, או השופט הראוי לשמו, שידון את המובאים לפניו "ברותחין"? דיין, שיכניס לתוך שיקוליו את "רוגזו" האישי על הנאשם, הנו נגוע במשוא־פנים. המותר לשופט ל"השתחד" בחרון־אף?

הנקמנות הפסולה הזו מצאה את בטוייה המיוחד ביחס לנידון שמעון בכר. מכל הדיונים, שהתנהלו בפני בית־הדין הצבאי, אי־אפשר היה בשום פנים לקבל רשם, כי איש זה נחשב ל"נאשם הראשי", או "לאשם העיקרי"; גם הקטיגור לא טען טענה כזו, אם בדברי הפתיחה שלו ואם בדברי הסכום. אף על פי כן, קבל בכר את העונש החמור ביותר. למה? אין אלא תשובה אחת לשאלה זו: בכר ברח מכלאו והחפושים אחריו שווא היו עד היום. כידוע, בריחה מבית סוהר היא עבירה לכשעצמה, עליה יש להביא את הבורח העבריין לדין. אולם בצריפין לא נתברר כלל דין הבריחה של בכר; האשמות אחרות הועלו נגדו, ועליהן הוא נשפט. יעקב חרותי קיבל עשר שנים; יעקב בלומנטל נידון לשבע שנות מאסר; שמעון בכר נידון שלא בפניו לשתים-עשרה שנות כליאה. לפי דרכי המחשבה של אלופי השיפוט, כפי שבאו לכלל בטוי בדברי ההנמקה, אין אתה יכול להשתחרר מן הרשם, כי שמעון בכר קיבל "תוספת" בין שנתיים עד חמש שנים משום שנמלט. המותרת "תוספת־שנים" כזו בשיפוט "דרך אגב".

על אף נקמנותם הגלוייה ניסו "שופטים" אלה להופיע כ"הומניטריים" מאד. בפנותם אל הנאשם חרותי אמרו, כי היה בדעתם להחמיר בדינו, אלא שהם התחשבו בעובדא, כי יש לו אשה וילד. השמעתם, אזרחי ישראל? מאחר שנאשם הוא בעל משפחה, גוזרים עליו דייני בן־גוריון הרחמניים "רק" עשר שנות כלא. עשר שנים! זה יכול להיות החלק הרביעי בחיי אדם, שעבר את גיל העשרים, אבל האלופים רוצים לשכנע אומה, אשר מחוקקיה ציוו: "הוו מתונים בדין", כי למען הבן הקטן ולמען הרעיה הצעירה, הם הסתפקו בגזילת האב מילדו והאיש מרעיתו לעשר שנים "בלבד". לו האלופים האלה היו אומרים בגלוי: "נצטווינו על ידי מי שמיננו להחמיר בדין, או החלטנו, לפי הכרתנו, להטיל במשפט זה פסקי דין חמורים מאד, ומשום כך אין אנו יכולים להתחשב בעובדא, כי לפלוני אשה וילד" – הם היו אומרים אמת שלמה, או אמת חלקית. אבל אם הם באים לומר, כי לנגד עיניהם, המפיקות טוב לב, האשה הצעירה ולבם הרחום נגזר לקרעים מדי זכרם אתה ילד הקטן ומשום כך הם פוסקים על כליאת אדם לעשר שנים – מה שם ייקרא ל"הומנטריות" כזו?

אלופי־השיפוט השתדלו להיות לא רק "הומניטריים", אלא גם "אבירים" מאד. את הארושה הצעירה יפה דרומי הם דנו לארבע שנות מאסזר וכך אמרו לה: "היינו מחמירים בדינך, אבל היות ואת אשה, הרינו שולחים אותך לבית־הכלא "רק" לארבע שנים".

בקשר עם "אבירות" זו, בפניה ירכין ראשו אפילו גבורו של סירונטס, הייתי רוצה לשאול בפומבי. האם ד"ר אלוף הלוי טעם אי פעם בחייו את טעם הישיבה בבית־הסוהר? בהזדמנות אחרת ובמקום אחר הצעתי, כי כל שופט, הרשאי לסגור אדם, ­– החפשי והגאה בבריות, – בכלוב מעלה צחנה, יכשיר את עצמו לתפקידו לא רק על ידי למוד החוקים הכתובים אלא גם על ידי ישיבה בתקופת זמן קצרה באחד הכלובים האלה. אינני סובר, כי זוהי הצעה פרדוקסלית; יתכן מאד, כי לו היא היתה מתקבלת, היה הרבה פחות עוול ורשע בעולמו של הקדוש־ברוך הוא. אבל עדיין לא הגענו "להכשרת" שופטים כזו; ואם אינני טועה לא הטיל השלטון הבריטי פרס, לא גדול ולא קטן, על ראשו של ד"ר לוי, שהיה "אורח נאמן" למלכות נכריה, ד"ר הלוי אינו יודע, איפוא, מה סובל גבר, בשבתו בסוגר. אמנם, סבל הישיבה אינו מפחיד את כל הגברים; ישנם כאלה, היודעים ללכת לבית הסוהר בגאווה, אם רעיון גדול וצודק מדריכם, והיודעים לקבל על עצמם את יסורי שלילת החפש ללא תלונה. אולם שטות היא להתעלם מן העובדא, כי שלילת החפש לכשעצמה מטילה על איש חפשי, תרבותי, סבל קשה. ואם רב סבלו של הגבר הכלוא, מה קשה סבלה של האשה, הסגורה בכלוב? ישבתי בבית־סוהר, בן היו גם נשים כלואות; עם אחדות מהן נפגשתי לאחר שחרורן; מפיהן למדתי על ענייה המיוחד של האסירה.

אלופינו־אבירנו אינם יודעים זאת. אך כלום זה יותר מדי לדרוש מ"שופטים", שלא יהיו צבועים ולא יגלו צביעותם ברבים, לו הם היו אומרים: "הוטל עלינו "ללמד לקח" לאנשים ונשים אלה, לא נבדיל בין איש ואשה, ומשום כך נשלח לבית הסוהר נערה בת שש עשרה לשנים עשר חדש ואשה צעירה נכלוא לארבעים ושמונה חודשים", – הם היו מתאימים את דבריהם למעשיהם. אבל אם אבירים אלה מורידים כובעיהם בפני אשה, מחויים קידה ווירסלית בפניה ואומרים לה: "ברכי את בוראך על שעשך אשה; משום שיפה שמך, תשבי אצלנו "רק" ארבע שנים" – מה שם ייקרא ל"אבירות" זו?

החוצפה בפסק הדין האומלל היא כפולה. אם מותר לומר כך, יש בו מנה גדושה של "חוצפה משפטית". שלשת האלופים הודיעו בפסק־דינם, כי הם סוברים, שיד הנאשמים היתה בפיצוץ הצירות הסוביטית בתל־אביב: ראש הקטיגוריה, היועץ המשפטי, אמרו כי יש "רגלים לסברה" שחלק מן הנאשמים השתתף בהתנקשות בנציגות הדיפלומטית של ברית המועצות, אבל, הוסיף מר כהן, אין הקטיגוריה יכולה להוכיח את זאת". ואכן, הקטיגוריה לא הוכיחה, בכל מהלך המשפט, את האשמתה בקשר עם הצירות הרוסית. סבורני שלא אטעה, אם אומר, כי האשמה, אשר לא הוכחה, אינה יכולה ואינה צריכה לשמש חומר להרשעה. אבל, לכל הדעות, מוטלת ההאשמה המיוחדת הזאת בספק. מה, בכל זאת, אמרו האלופים המלומדים? הם חזרו בפסק־דינם על גיסרתו של היועץ המשפטי. במלים אחרות, גם נתנו לקטיגור "להיהנות מן הספק".

כל איש משפטים למד על "המוסד" הקרוי "היהנות מן הספק". אבל כל בר בי רב יודע, כי בית משפט, שאינו יכול לקבוע בבטחון מתקבל על הדעת את אשמת הנאשם, כרגיל נותן לו, לנאשם, ל"היהנות מן הספק" ומשחררו מעונש, אף אם אין הוא מזכהו לחלוטין מבחינה מוסרית. זוהי פריבילגיה מיוחדת של הנאשם הנובעת מחובת ההוכחה של המאשים. הקטיגור במשפט צריפין קבל על עצמו להוכיח, כי הנאשמים הם אשמים. בענין הצירות הסוביטית הוא לא הוכיח דבר. אף על פי כן נתנו "השופטים" לו, למאשים, ל"היהנות מן הספק" ואמרו כמוהו: "אמנם הדבר לא הוכח, אבל "הספק" הוא לטובת הקטגוריה". אין זו בעיה חוקית־פורמלית; זוהי שאלה משפטית מהותית. חיפשתי הגדרה ל"דיקטום" זה של "השופטים"; צר לי, אך לא מצאתי הגדרה מדויקת מזו: "חוצפה משפטית".

גרועה ממנה היא החוצפה המוסרית של שלשת האלופים. הם "קבעו" בפסק־דינם שמעשי הנאשמים, במידה שאלו הוכחו, הם "המשך למעשים בתקופה אשר קדמה להקמת המידנה". את ה"המשך" הזה כבר ניצל ה"טיימס", העתון הלונדוני כתב, כי "נידונו טרוריסטים, אשר בצעו מעשי־זוועה בימי השלטון הבריטי". ויקרא גיניראל ברקר ויעלוז לבו: זכה ומלאכתו נעשתה בידי אחרים, בידי "שופטים" של מדינת ישראל, אותה הוא רצה להחניק בטרם נולדה; הם, השופטים בישראל, רואים המשך "הגיוני", "מזוועה" ל"זוועה".

מובן מאליו, שהדברים של ה"המשך" הם דברי הבל. אולם בקביעה זו לא סגי. עלי לומר לכל שלשת האלופים, כי אלמלא היה קיים מה שקדם ל"המשך", שאינו קיים, לא הייתם לא אלופים ולא שופטים בישראל. נתמניתם לשפוט. החלטתם לקבל את המינוי, על אף הרשע הטבוע ב"חוק", שלפיו הועמדו האזרחים־הנאשמים לדין. אם כן, עשו את אשר הוטל עליכם ואל תתחצפו כלפי אלה, שהודות להם הגעתם עד הלום.

אכן, מבחינת הנקמנות הצביעות והחוצפה ראויים "שופטי" צריפין למי שמינה אותם והוא ראוי להם.

ב.

אמרתי את אשר על ליבי על ה"שופטים", שישבו בשערי צריפין, רצוני לומר גם משהו על הנשאמים. אך פני כן, עלי למלא חובה נעימה ולומר מלים מספר על שני אנשים, שלא היו שופטים ולא היו נאשמים בצריפין. כוונתי לסניגורים הצבאיים.

סגן אלוף אדר וסגן שווייג לא היו סניגורים "רגילים": הם נתמנו על ידי בית הדין. אבל יש לציין, כי הם לא נהגו כלל כסניגורים "מטעם". הם לא פזלו לעבר שולחיהם הרשמיים; הם הגנו על הנאשמים, כאילו הם, הנאשמים, היו שולחיהם. סגן אלוף אדר וסגן שווייג עשו את מלאכתם הקשה, בתנאים מיוחדים, בנאמנות, במסירות, ללא חשש ל"קרירה", וגם בכשרון. עמדתם במשפט צריפין היא לכבוד לצבא ישראל, כפי שעמדתם של אחרים פגעה קשות בכבודו ובמעמדו של צבאנו. סגן אלוף אדר וסגן שווייג – "סאלוט"!

הנאשמים עמדו במבחן־חקירות קשה; כפי הנראה, היה המבחן, בשביל רבים מהם, קשה מנשוא. אין הם צריכים בגלל זה ל"העריץ את עצמם"; אך אין אחרים צריכים, מחמת זה, לידות בהם אבן. חקירות לילה "רצופות", כלומר חקירות "צ'קיסטיות", לאוו כל אחד מסוגל לעמוד בהן.

מאז שוחררתי מידי ה"צ'יקה" ושבתי למולדת, טענתי כי חוקרי בריה או קרוגלוב אינם משתמשים באמצעי לחץ "מיסתוריים" ואף אינם מרבים להשתמש בענויים גופניים, כדי לשבור את נפש האסיר ולאלצו "להודות" ו"להתוודות" הסברתי, כי הנשק האינקוויזיטורי העיקרי שלהם הוא: נטילת השינה וחקירות־לילה. יודעני, כי רבים קבלו את ההסבר הזה במידה לא קטנה של ספקנות. והנה, לפני ימים מספר שוחרר מכלאו בהונגריה האזרח הבריטי סונדרס וספר בווינה, כיצד הוא הועד נגד עצמו ונגד אחרים. "העמידו את עצמכם במצבי, אם אתן יכולים", – אמר מר סנדרס לעיתנאים: – מיד לאחר מאסרי נחקרתי במשך שעתיים שלש שעות, מאוחר בלילה. אחר כך החישו את "קצב" החקירה ופעם חקרוני במשך שלשים וארבע שעות ללא הפסקה. הם "יורים" בך שאלות בצורה כזו, עד אשר ראשך מסתחרר. לפני שאתה יודע אנה הגעת. אתה מוצא את עצמך חותם על "הודאות". מר סנדרס בכם את דבריו בפני העתונאים באמרו: "הופעל נגדי לחץ נפשי, אך לא עינוני ענויים גופניים". לאחר שהושמעה עדות זו מפי אדם, שלא חש להתקיף את מישטר הדכוי ממנו ניצל, הריני מקווה, כי איש עוד לא יטיל ספק בממשיותה של השיטה שוברת־נפש־האדם בלי פגיעות גופניות.

שיטה זו הופעלה נגד נאשמי צריפין. אמנם ישראל אינה עדיין הונגריה, על כל הכרוך במישטרה. ישנם אצלנו סניגורים, שאינם שליחי השלטון ובלשיו. ישנם אצלנו עתונים, שאינם העתקים של "מינשרים" שלטוניים. אבל עובדא היא, ש"הצ'קיסטונים" שלנו השתמשו כלפי נאשמי צריפין ב"שיטה הפסיכולוגית", עךיה ספר מר סונדרס, וחלק מהם "הועדו" נגד עצמם ונגד זולתם.

אולם מה שאין כלל להבין, זוהי התנהגותם של הנאשמים בצריפין גופא. שם הם כבר לא היו בידי הש"י; להיפך; באולם בית הדין, לא רק הם, אלא גם כולאיהם, עמדו תחת העין המפקחת של דעת הקהל החפשית. למה איפוא הם שברו בעצמם את ה"קוו", לפיו החליטו לנהוג ביום הראשון למשפט הצבאי האומלל?

מר חרותי היה חבר וותיק בלח"י. הוא נלחם למען שחרור ארצנו מעול זרים, וכפי שלמדנו מפי מפקדו, היה לוחם אמיץ ומסור. שום מעשה, שהוא עשה לאחר קום המדינה ושום פסק־דין שהוטל עליו, אין בכחם לבטל את זכויותיו כלוחם למען שחרור האומה. ולו "השופטים" כממונים היו מגלים מידה של הגינות, הם לא היו מדברים על הרגלים רעים מימים עברו, אלא היו מתחשבים בזכויות בל ??? בקביעת העונש.

אך אם מר חרותי החליט ללכת הדרך בה הלך ואף דרש – בצדק – להעביר את דינו לבית משפט אזרחי, משום מה הופיע באחד הימים כעד בפני בית־דין, בו לא רצה – בצדק! – להכיר? אני יודע כי מר חרותי התכוון לכתחילה "למסור הצהרה", אולם הוא הסכים, לאחר שקלא וטריא, להיות מושבע על ידי בית הדין הצבאי ואף נשבע לומר את האמת. ברגע זה היה מר חרותי לעד והיתה זו באמת חובתו להסכים להיחקר על דברי עדותו, או הודעתו.

בהודעה ההיא הסביר הנאשם, כי בחקירת המשטרה "האשימו" אותו ואת חבריו לדעה ב"פעולות תגובה נגד התקפנים הערביים". מר חרותי הוסיף והסביר, כי ל"האשמה" זו אין יסוד. אולם בהודעתו האחרונה לפני סיום המשפט אמר מר חרותי, כי כלי הזין, אשר בהחזקתם הוא הודה, היו מיועדים ל"פעולות נגד הערבים".

ג.

שלשה מנאשמי צריפין הצעירים פנו אלי "במכתב גלוי". ידידי, עורך עתוננו, קרא באזני את המכתב, עם הגיעו למערכת, כלומר אור ליום ב'. בקשתי את העורך לפרסם את "המכתב הגלוי" ככתבו וכלשונו, וללא כל דחוי. למחרת היום שאלוני, משום מה בקשתי לפרסם מכתב כזה בעתוננו. תשובתי,במקרה דנן, היא זו, אשר מורי ורבי קרא לה "תשובת־התשובות": – ככה.

אחד מידידי טען, כי אין אני חייב ואין אני צריך להשיב למכתב זה מחמת נימת החוצפה שבו. אינני יכול להכחיש, כי במכתב של שלשת הצעירים הכלואים יש אולי משהו הגובל בחוצפה, אבל אינני חושב, כי החלק הראשון של טענת ידידי הוא צודק. ראשית, חייב אדם, בדרך כלל, להשיב לכל מכתב המופנה אליו; שנית, הצעירים האלה, אם אינני טועה, היו יכולים להיות, כולם, או שנים מהם, ילדי; הם היו ילדים קטנים או נערים, כאשר ידידי ואני נלחמנו במחתרת למען שחרור מולדתנו וגאולת עמנו. מה כי ארגז עליהם? השב אשיב איפוא למכתבם, אך – בעקיפין.

עתנוי מפא"י עטו על "מכתב השלשה" כמוצא שלל רב. הם קיבלוהו ברצינות־מוות". הנה נמצאו שלשה "עדים" או "עדי־מלך" נגד שנוא־נפשם. השמעתם? – זעקו עתונאי מפא"י, ברשימות ובמאמרים ראשיים – השמעתם את דברי "הבחורים המוסתים" מכלא בית דגון? הם הצביעו קבל עם על המסית הראשי "לירידה למחרת" ולמעשי אלימות; הם אמרו במפורש, כי זה האיש, בו האשם בכל מה שקרה עד משפט צריפין. אמנם הוא עצמו, האשם העיקרי, "מתחמק", הוא מטבעו אינו מוכן להסתכן במאומה; הוא רועד מפחד בפני צל צלו של מנהיגנו בן־גוריון; הוא אינו רוצה לשבת בבית הסוהר אלא בכנסת, אבל הוא האשם, הוא המסית, הוא "השולח"! ה"דבר" כתב במאמר ראשי, מלא "אספרי", כי שלשת הכלואים פנו במכתב "אל מנהיגם". זו הפעם לא היו בעתונה של מפא"י מרכאות כפולות מסביב למלה "מנהיג".

אבל אם זהו המצב, ראשי מפא"י, מה כי נטפלתם לבחורים הצעירים האלה, או למה נטפלתם רק אליהם? אם אני "מנהיגם" ו"שולחם", אז אולי שמו – "ברנרד"? אולי אני שציוויתי לפוצץ את הצירות הסוביטית ולאחר מכן, מתוך הדו-פרצופיות למתחמק מקצועי", כתבתי ואמרתי שזה היה מעשה אנטי-ממלכתי? אולי אני תכננתי, מתוך הרגל ההמשך, או המשך ההרגל, את פעולות הקרב האדירות נגד אטליזים? הן קראתם לו "מנהיגם" – איכה תחרישו? התמו חוקרים בישראל? הטחו עיני הש"י מלראות את ה"עובדות העיקריות"?

באשר להסתה, הריני מודה, כי, בעוונותי הרבים, "הסתתי" כמעט כל ימי חיי להפרת חוקי רודנות, ועוד אודה באזניכם: אין כלל בדעתי להפסיק את "ההסתה" הזאת – גם לא אחרי משפט צריפין השני. אבל שלשת הצעירים, אשר חתמו על המכתב הגלוי, יכולים לא לדעת כי בשדה "ההסתה להפרת החוק" אין הבדל בין ה"פה" ובין "המעשה"; אתם, אשר לרשותכם יועצים משפטיים מצויינים, חייבים לדעת, כי הקריאה להפרת חוק היא הפרת החוק. אם אתם טוענים, גם על סמך "המכתב", כי אני מסית, להפר את חקי המדינה; ואם אני מודה, כי קראתי ואוסיף קרוא להפר, במדינת ישראל, את חוקי הרודנות הקיימים או המופעלים בה – נו?... טוענים אתם, כי תנועת החרות כבר התפוררה לרסיסי רסיסים; אין לי עוד לא אח, לא רע, לא תומך; נשארתי לבדי; – נו?... מה כי תמתינו? מפני מה תחששו? כלום יש בדעתכם ליצור רשם, כי דווקא יושב ראש תנועת החרות (המפוררת) עומד "מעל לחוק" במדינה בה שולט אדון בן־גוריון?

באשר לדרך, בה צריך ללכת הנוער העברי בימים טרופים אלה – אף על כך אשיב "בעקיפין".

ישנן ארבע דרכים כדי לנסות להגיע לשלטון במדינה, שאינו אלא אמצעי להגשמת המטרה, השליחות. הדרך האחת: - פתק הבוחר;

הדרך השניה: - התקוממות מיתרסית;

הדרך השלישית: - "מכת מדינה";

הדרך הרביעית: - "מחתרת".

התקוממות מיתרסית היתה אפשרית במאה ה-18 וה-19; היא לא תמיד הצליחה; היא היתה אפשרית, משום שבידי "המתקוממים" יכלו להימצא סוגי נשק דומים לאלה, בהם יכול היה ומוכן היה השלטון להשתמש. בימינו אין הדבר עוד אפשרי, כי בידי כל שלטון נמצאים אמצעי לחימה – או דכוי – אשר לעולם לא יהיו בידי "העולים על המיתרסים".

"מכת מדינה" אפשרית רק עם הצבא או חלק מן הצבא יתייצב מאוחרי "המכים".

"מחתרת" יכולה להצליח רק נגד שלטון זר. למעשה, נדירות הן המחתרות בהיסטוריה, שהצליחו במלחמתן הממושכת נגד משעבדים נכריים; המחתרת העברית הלוחמת היא אחת מהן. אולם לעולם עוד לא הצליחה מחתרת במלחמה ממושכת נגד שלטון "לאומי". הדוגמא של המחתרת הבולשביקית אינה באה לסתור את התיזה הזאת, אלא להיפך לאשרה. "המחתרת" של הבולשביקים – מה היא עשתה משנת 1905 עד שנת 1917? היא ניהלה "תעמולה" בסתר; ביצעה מספר "אכספרופריציות"; ארגנה מספר שביתות והפגנות; הגניבה עלונים שהודפסו בחוץ-לארץ. וזה הכל. כלום מחתרת כזו היתה מפילה את השלטון הצארי? האמת ההיסטורית היא ששלטון הרומנבים התמוטט כתוצאה של מפלה צבאית; קמה דמורליזציה בצבא ובאוכלוסיה; המשטר נפל - בלי הבולשביקים; לנין הגיע לרוסיה; מפלגתו היתה לליגלית, המונית; הוא חש ב"מצב מהפכני", ערך "מכת-מדינה" חד-פעמית; רכש לצדו חלק מן הכוחות המזויינים - וכבש את השלטון. המחתרת הבולשביקית לא הפילה את הצאר ולא כבשה את השלטון.

החוקים ההיסטוריים האלה חלים, בכל תקופה ותקופה, בכל מדינה. הם חלים גם בתקופתנו, על מדינת ישראל. לפיכך הדרך להגשמה היא אחת: פתק הבוחר. הזוהי הדרך הנכונה? אני מאמין שכן. אך מי שאינו מאמין בכך, חייב לדעת, על סמך ניתוח הגיוני, כי זוהי הדרך ההיחידה. והדרך היחידה היא ממילא הנכונה.

אין זאת אומרת שלא היו, או לא תהיינה התנגשויות עם שלטון המפעיל חוקים רודניים, היו; תהיינה. אבל דווקא בשעת התנגשויות האלו, העלולות להיות קשורות במאסר קצר או ממושך - מפני שניהם לא יחשוש שום לוחם אמיתי - יש לזכור את ייחוד הדרך להגשמה: אמון העם, פתק הבוחר.

אומרים לי, כי זוהי דרך ארוכה; אני מודה בזה. אומרים לי, כי במדינת ישראל אין היא כלל דרך, היות והמפלגה השלטת רכזה את אמצעי הפרנסה בידיה ומצביעיה הם "תלוייה". העובדא היא נכונה, גלוייה לעיני כל המסקנה "הפסימית" אין לה שחר. גם על כך מורה האם ההיסטוריה. שלטונות יותר אדירים משלטונה של מפא"י נפלו, ירדו, כי העם פנה אליהם, על אף הכל, עורף. אך שוב: זוהי הדרך: אחרת אין.

ד.

למה אמרתי, כי גם זו תשובת עקיפין? הסבה היא פשוטה: את הדברים האלה השמעתי בפעם הר

באשר להסתה, הריני מודה, כי בעוונותי הרבים, "הסתתי" כמעט כל ימי חיי להפרת חוקי רודנות, ועוד אודה באזניכם: אין כלל בדעתי להפסיק את "ההסתה" הזאת – גם לא אחרי משפט צריפין השני. אבל שלשת הצעירים, אשר חתמו על המכתב הגלוי, יכולים לא לדעת כי בשדה "ההסתה להפרת החוק" אין הבדל בין ה"פה" ובין "המעשה"; אתם אשר לרשותכם יועצים משפטיים מצויינים, חייבים לדעת, כי הקריאה להפרת חוק היא הפרת החוק. אם אתם טוענים גם על סמך "המכתב" כי אני מסית, להפר את חוקי המדינה; ואם אני מודה, כי קראתי ואוסיף קרוא להפר, במדינת ישראל, את חוקי הרודנות הקיימים או המופעלים בה – נו?... וענים אתם, כי תנועת החרות כבר התפוררה לרסיסי רסיסים; אין לי עוד לא אח, לא רע, לא תומך; נשארתי לבדי; - נו?... מה כי תמתינו? מפני מה תחששו? כלום יש בדעתכם ליצור רשם, די דווקא יושב ראש תנועת החרות (המפוררת) עומד "מעל לחוק" במדינה בה שולט אדון בן-גוריון?

באשר לדרך, בה צריך ללכת הנוער העברי בימים טרופים אלה – אף על כך אשיב "בעקיפין".

ישנן ארבע דרכים כדי לנסות להגיע לשלטון במדינה, שאינו אלא אמצעי להגשמת המטרה, השליחות. הדרך האחת: – פתק הבוחר; הדרך השניה: – "התקוממות מיתרסית"; הדרך השלישית: – "מכת מדינה"; הדרך הרביעית: – "מחתרת". "התקוממות מיתרסית" היתה אפשרית במאה ה-18 וה-19; היא לא תמיד הצליחה; היא היתה אפשרית, משום שבידי "המתקוממים" יכלו להימצא סוגי נשק דומים לאלה, בהם יכול היה ומוכן היה השלטון להשתמש. בימינו אין הדבר עוד אפשרי, כי בידי כל שלטון נמצאים אמצעי לחימה – או דכוי – אשר לעולם לא יהיו בידי "העולים על המיתרסים".

"מכת מדינה" אפשרית רק אם הצבא או חלק מן הצבא יתייצב מאוחרי "המכים".

"מחתרת" יכולה להצליח רק נגד שלטון זר. למעשה, נדירות הן המחתרות בהיסטוריה, שהצליחו במלחמתן הממושכת נגד משעבדים נכריים; המחתרת העברית הלוחמת היא אחת מהן. אולם לעולם עוד לא הצליחה מחתרת במלחמה ממושכת נגד שלטון "לאומי". הדוגמא של המחתרת הבולשביקית אינה באה לסתור את התיזה הזאת, אלא להיפך לאשרה. "המחתרת" של הבולשביקים – מה היא עשתה משנת 1905 עד שנת 1917? היא ניהלה "תעמולה" בסתר; ביצעה מספר "אכספרופריציות"; ארגנה מספר שביתות והפגנות; הגניבה עלונים שהודפסו בחוץ-לארץ. וזה הכל. כלום מחתרת כזו היתה מפילה את השלטון הצארי? האמת ההיסטורית היא ששלטון הרומנבים התמוטט כתוצאה של מפלה צבאית; קמה דמורליזציה בצבא ובאוכלוסיה; המשטר נפל - בלי הבולשביקים; לנין הגיע לרוסיה; מפלגתו היתה לליגלית, המונית; הוא חש ב"מצב מהפכני", ערך "מכת-מדינה" חד-פעמית; רכש לצדו חלק מן הכוחות המזויינים - וכבש את השלטון. המחתרת הבולשביקית לא הפילה את הצאר ולא כבשה את השלטון.

החוקים ההיסטוריים האלה חלים, בכל תקופה ותקופה, בכל מדינה. הם חלים גם בתקופתנו, על מדינת ישראל. לפיכך הדרך להגשמה היא אחת: פתק הבוחר. הזוהי הדרך הנכונה? אני מאמין שכן. אך מי שאינו מאמין בכך, חייב לדעת, על סמך ניתוח הגיוני, כי זוהי הדרך ההיחידה. והדרך היחידה היא ממילא הנכונה.

אין זאת אומרת שלא היו, או לא תהיינה התנגשויות עם שלטון המפעיל חוקים רודניים, היו; תהיינה. אבל דווקא בשעת התנגשויות האלו, העלולות להיות קשורות במאסר קצר או ממושך - מפני שניהם לא יחשוש שום לוחם אמיתי - יש לזכור את ייחוד הדרך להגשמה: אמון העם, פתק הבוחר.

אומרים לי, כי זוהי דרך ארוכה; אני מודה בזה. אומרים לי, כי במדינת ישראל אין היא כלל דרך, היות והמפלגה השלטת רכזה את אמצעי הפרנסה בידיה ומצביעיה הם "תלוייה". העובדא היא נכונה, גלוייה לעיני כל המסקנה "הפסימית" אין לה שחר. גם על כך מורה האם ההיסטוריה. שלטונות יותר אדירים משלטונה של מפא"י נפלו, ירדו, כי העם פנה אליהם, על אף הכל, עורף. אך שוב: זוהי הדרך: אחרת אין.

ד.

למה אמרתי, כי גם זו תשובת עקיפין? הסבה היא פשוטה: את הדברים האלה השמעתי בפעם הראשונה לא אחרי משפט צריפין, לא בשנת 1953; השמעתים בשנת 1947, כמעט שנה לפני קום המדינה העברית; השמעתים במחתרת, בפני ידידי ואחי לנשק מפקדי הארגון הצבאי הלאומי.

שום דבר שקרה מאז – וקרו דברים חמורים מאד – לא החליש את אמונתי, כי בדרך עליה עלינו, נגיע לנצחוננו השני. ובנצחון זה עוד ישמחו גם נאשמי צריפין.

אם ישנם כאלה, שאינם מאמינים בדרך הזאת, כפי שהסברתיה במלים פשוטות, זכותם לבחור בדרך אחרת, אם הם מחפשים אותה, אם הם רוצים בה. אולם אדם חפשי, הבוחר לו את דרכו, לעולם אינו צריך "להאשים" על בחירתו לא את מי שהלך עמו ולא את מי שלא הלך עמו.