משטרים מדיניים ולקחי ווטרגייט

א.

"אם יכוני – אדבר, כפי שאדרש. את זאת אני מודיע לך מראש, על יסוד ניסיוני, של חמש-עשרה שנה, במחנות הריכוז. אבל אם בבוא היום תקרא את דברי, תדע, כי לא אני אמרתי אותם; אדם אחר דיבר."

לפני שנה קיבל אזהרה זו כתב ה"טיימס" במוסקבה, מר בונאביה, מפיו של פיוטר יקיר, מראשי פעיליה של התנועה הדמוקרטית. יקיר חש, כי עומדים לאסרו, והוא שפך את מרי שיחו הפאטאלי סטי לפני עיתונאי מערבי. ההיסטוריון הצעיר, שקם ללחום על חרות האדם, הלך לקראת גורלו בעיניים פקוחות, אך ביקש לרשום, מלכתחילה, הסתייגות... מעצמו.

פיוטר יקיר נאסר. בונאביה גורש מברית המועצות, עיתונו שלח אותו לרפובליקה העממית של סין, שם נתקבל יפה, דווקא. מאז הגיעו ללונדון, לפני צאתו לפקין, פרסם העיתונאי את דבר שיחתו האחרונה עם יקיר. התברר, כי האזהרה נתאמתה לחלוטין. פיוטר האומלל דיבר, כפי שנדרש. הוא התכחש לדרכו, לאמונתו. הוא מסר לחוקריו את שמות חבריו. הוא היכה על חטא כמו בימים ההם...

האם היכוהו? לפי שעה, אין אנו יכולים להשיב לשאלה זו. ייתכן, כי האיום במכות הספיק, כדי לשברו. את דבריו, מפי בונאביה, קראו, ב"טיימס" גם שליחי המשטרה הסובייטית החשאית. הוא "הבטיח" לדבר, אם יסבול בגופו. ובכן, פיוטר יונוביץ, דיבר, דיבר, אחרת... ייתכן, כי השתמשו נגדו באמצעים בדוקים אחרים, כגון שלילת שינה מתמדת על ידי חקירות ליליות ממושכות. עובדה היא, כי פיוטר יקיר, אשר, במשך שנים גילה אומץ לב אזרחי למופת, נשבר בבית המעצר, והיה לכלי יש חפץ בו בידי מעניו. נותרה רק, לנחמה פורתא, אנקתו החרישית, הרשומה: אדם אחר דיבר, לא אני. פיוטר המעונה, איך היית לאדם אחר? זוהי השאלה, אשר מן הדין, כי תהדהד בלבו של כל בן-חורין.

יהודים בני חורין יכולים לציין, בצער אך בגאווה, כי לוחמי ציון בברית המועצות לא על נקלה נשברים, ויש ביניהם כאלה האומרים לחוקריהם, מעניהם ושופטיהם, כי דבקים הם באמונתם. בעוד התנועה הדמוקרטית ברוסיה הסובייטית הוכתה וחושבת אחור, גוברת והולכת התנועה לשיבת ציון. מנין הבדל הזה? בעלי הניסיון יודעים את הסוד. ההבדל הוא בין אנשים, אשר האידאל שלהם התמוטט ונהרס, לבין בני אדם, אשר כרעיונם מקבל אישור לצדקתו, מתקדש ומאיר. פיוטר יקיר היה קומוניסט בן קומוניסט. לאחר שנאסר, משהופעלו נגדו שיטות החקירה הנודעות, אף הוא הגיע למסקנה, כי אין טעם ללחום, כי הכל לשווא, ומוטב להתוודות, כדי לקבל את ההקלות המובטחות, אם בכלא ואם במחנה. מי שנלחם על שיבת העם היהודי למולדתו ההיסטורית, יודע, כי יש טעם בסל, כי תמיד תהיה תכלית בעמידה על האידאל הגדול. אולם גם אנחנו, המתפעלים מגבורת הרוח של לוחמי-שיבת-ציון, חייבים לרשום את קלונו של משטר הרודף אותם, וההופך אדם כפיוטר יקיר ל"אחר".

ב.

פיוטר השבור הוא בנו של יונה יקיר, היהודי, הגנרל הסובייטי המפורסם, המומחה לשריון, אשר עם רבים אחרים קיבל כדור בקודקוד, בימי סטלין, מולוטוב וברייה. 20 שנה נחשב המת לבוגד במולדת. על פי החוק, הקיים בארץ הסוציאליזם המתגשם, הוגלו בני משפחתו, והנער פיוטר בתוכם, לארץ גזירה, כמשפחת הבוגד.

בשנת 1956, הוחזר כבודו של הבוגד לשעבר. נתקיים הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. בפניו דיבר כרושצ'וב האחר, לא כמי שמדבר קוזצ'וק בפני סטלין, אלא כמי שמגלה את פשעיו של הרודן המת. אז נודעו פרטים גם על גורלו של הגנרל יונה יקיר. הוא נשאר נאמן לקומוניזם עד הרגע האחרון לחייו. מכלאו כתב פנייה או תחינה, אל סטלין, נשבע, כי חף מפשע הנהו, ביקש רחמים על נפשו, אך הוסיף, כי אם נגזר גורלו, ילך למות על שמו של סטלין על שפתותיו! על בקשה זו רשם מנהיג הפועלים הדגול מלה רוסית גסה, שהתייחסה לאופיו של יונה יקיר. מולוטוב, חבר הלשכה הפוליטית, הוסף מצדו הערה, בלשון עדינה: "הגדרה מדויקת של האופי".

קרוב ל-30 שנה שלט סטלין בברית המועצות. הוא גזר רעב, זוהמה ומות על מיליונים אנשים. הוא השפיל, שבר, זמם, הרג ולא חמל. הוא הוציא הוראה כמוסה, בה התיר הנשמות. הנדסה שכזו... הוא תבע מאשה כי תלשין על בעלה, מבן כי יסגיר את אביו, מאח, כי לא יחמול על אחותו. במשך שנות דור היתה ארץ אדירה לעמק הבכא ולגיא צלמוות. אנקת העשוקים בקעה, סליחה, נחנקה, בכל בית. סטלין שמע, ונהנה. עד יום מותו לא פסק לרקום מזימות של כליאה, עינויים ורצח, כלפי יחידים והמונים. ואיש זה הוכרז והוכר, במשך דור שלם, כמהפכן מהולל, מושלם, כמורה דרכו של מעמד הפועלים, כנותן השראה לכל הטוב והיפה, הנאצל והמתקדם, בחיי העמלים, כנושא דגל הצדק, כגדול מגשימי הסוציאליזם של מרכס, אנגלס ולנין. לא רק 200 מיליון תושבי ברית המועצות הריעו לו, היו ומתו עם שמו על שפתותיהם; מאות מיליונים אנשים, מעבר לגבולותיה הנרחבים של ברית המועצות, אף בארצות חופשיות, היללוהו כמי שמביא גאולה לאנושות. כדי לזכור את החרפה הזאת, אין אנו צריכים לנדוד למרחקים. אצלנו, בארץ ישראל הקטנה, שמענו לא רק קומוניסטים, עבדים מרצון, אלא גם ציונים, המכנים עצמם מהפכנים, נושאים את שמו של סטלין בדברי שבח והלל, אשר שום מיטיב-עם-אנוש עדיין לא זכה להם.

כך זה נמשך, בברית המועצות, עשרות שנים. שום פרשה לא נתגלתה שם; שום עוול לא נחקר. לעולם נודע רק מה שהרודנות רצתה, כי ייוודע לו. וחלק גדול של האנושות, בתוכו אנשי רוח, הוגי דעות, פרופסורים, מורי הוראה, העלו על נס את "הצדק הסוציאליסטי". במשטרי הרודנות לא ייתכן כלל, כי "תפרוץ" פרשת ווטרגייט. לא שערי מים אלא שערי דמים מוקמים בהם. ואם מקבלים שם רהביליטציה, משום שגם הרודן הולך בדרך כל בשר, היא ניתנת אחר המוות.

בעוקבנו, בהתעניינות רבה, אחר ההתפתחויות הדרמטיות בפרשת ווטרגייט בארצות הברית, עלינו לבקש, אמנם בצער, אך בהודיה, כי על ברכות ההבדלה הידועות, תתווסף אחת, מיוחדת לתקופת הימים:

המבדיל בין חרות לבין עבדות.

ג.

יש כיעור רב פרשת ווטרגייט. על פי כל הסימנים והעדויות, טושטשו אצל מספר יועצים ועוזרים של הנשיא ניכסון, האבחנה בין הרפובליקה ובין המפלגה, בין מוסדותיה של הראשונה ובין תביעותיה של האחרונה, בין שלטון החוק ובין צורכי השלטון. האבחנה הזאת היא חיונית לדמוקרטיה; טשטושה מסכן אותה. לקח חשוב הוא, לכל משטר, שבו אין אומרים, בזה הסדר, המפלגה והממשלה, אלא אומרים, על פי הסדר הדמוקרטי – האומה, המדינה, הממשלה, המפלגה.

אחת התופעות החמורות, אין להסס לומר, המזעזעות, של השחתת המידות, עלתה מן האש שאכלה מסמכים הנוגעים למשפחת קנדי. יועצים בבית הלבן חששו, פן מר אדוארד קנדי ייבחר למועמדה של המפלגה הדמוקרטית. למקרה כזה, הם הכינו גילויים, אשר עמדו לפגוע בתדמיתו של המועמד הנגדי, שיש בו כמקובל לומר, בימינו, כאריזמה. הם הכינו, אפוא, תיק הנוגע למאורע הטרגי בצ'יפקידיק. אין אנו יודעים, מה נאמר בניירות, שנאספו על ידי בלשים פרטיים, ואולי לא לגמרי פרטיים. בינתיים, נודע, כי הם היו למאכלת אש. אבל עצם האיסוף של מסמכים כאלה, והנכונות לתת להם פומבי, במערכת מדינית בין שני מועמדים, בין שתי תכניות, מעוררים רגש של סלידה.

על כך נוספה העובדה הנוראה, כי המסמכים, הנוגעים לג'ון קנדי, היו מזויפים, ועלולים היו להתפרסם בשמה של מחלקת המדינה. ג'ון קנדי הלוא הוא הנשיא שנרצח. הוא הגביר את התערבותן של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. זכורני, בין מסמכי הפנטגון היה, וגם פורסם ב"ניו-יורק טיימס", מכתב שלו אל השגריר בסייגון, בקשר עם משטרו ועתידו של דיים, שהכיל דברים חמורים מבחינת האמינות. זה, בוודאי, לא טוב לאיש מדינה, ולמדינה עצמה, אם הוראה רואה אור, שבה נאמר, כי היא צריכה להיות נתונה להכחשה מוחלטת. אבל לזייף מסמך, מטעם הרשות הממלכתית, כדי להטיל כתם על נשיא ולהציגו כשותף למזימת רצח, וכדי להוריד מסיכויי בחירתו של אחיו הצעיר – שילוב זה של זדון פשע הוא באמת מחריד. שאר הדברים ידועים, או ייוודעו.

אבל, מן הצד השני, קם, או יושב בדין, שופט ומבטל אישום נגד שני אזרחים, אשר לא הכחישו, אלא, להיפך, הודו כי הם נטלו עמם מסמכים ממלכתיים, אמיתיים, ומסרו אותם לפרסום, בהיותם משוכנעים, כי בכך הם משרתים את ארצם. מדוע שוחררו אנשים אלה? כי הממשלה התערבה בהליכי המשפט, ופגעה בזכויותיהם של הנאשמים. כמה יפה הוא, אם ניתן להוכיח כי המשפט אינו זרועה של הרשות המבצעת, כפי שנהוג במשטרי הצדק הסוציאליסטי אלא...

ווטרגייט היא פרשה חמורה. אבל אם עם גדול אינו מהסס להתייסר בגילוייה, יש בתגובתו מן העוצמה המוסרית, מן התקווה הטובה להתגברות על הרע, אין ספק, כי אמריקה, אשר נקלעה למשברים פנימיים שונים, תתגבר גם ל משבר זה. לכך מייחלים כל אוהבי החרות. אמריקה דמוקרטית, חופשית וחזקה דרושה לכל אומות העולם, בייחוד בימים, בהם עריצות, המתקשטת בסיסמאות הטעיה, שואפת, בגלוי או בסתר, להשתלטות נוספת.

זה מותר הדמוקרטיה מן הרודנות. תחת הרודנות אין שערוריות. גילוין לא ייתכן כלל, אלא לאחר הפלת העריץ או מותו. בדמוקרטיה ייתכנו פרשיות קשות, אף מבישות. אבל גילוין הוא בלתי נמנע. ומשהן נודעות, קם הציבור, או חלק ממנו, ואינו נח, עד אשר האמת מוצאת לאור, אפילו נגד רצונם, השפעתם וכוחם של בעלי שררה.

המבדיל בין אור לחושך, הוא המבדיל בין שלטון עם לבין שלטון על העם.

ד.

לקח נוסף מפרשת ווטרגייט חל על אופיה, או מהותה, של המדיניות בכל ארץ דמוקרטית. הבריות רגילים לומר, כי הפוליטיקה היא "מלוכלכת". כי לא תיתכן כלל אחרת. לכאורה, באה השערורייה האחרונה בארצות הברית והוכיחה את נכונותה של ההערכה הצינית. ולא היא. ניתנה לכולנו הוכחה בכיוון ההפוך.

מדיניות מהי? מי שמתייחס אליה לא בציניות אלא ברצינות, יודע, כי עיקרה דאגה לאדם, לאנשים רבים, לאמהות ואבות, לילדים גדלים, לעם. מבחינה זו אין משלח יד, או משלח-לב ושכל, אציל יותר מן המדיניות. ודאגת לרעך כמוך – זוהי מהותה המוסרית של עסקנות ציבורית, זה צריך להיות הכלל הגדול במדיניות.

המדיניות צריכה, ויכולה, להיות נקייה ומטהרת. בוודאי, אפשר גם אותה לסאב. עמד על אפשרות זו סופר גדול. הוא כתב, בניגוד לאמרה המפורסמת: אין זה נכון, כי שלטון משחית. יש אנשים המשחיתים את השלטון. לפי כלל זה אפשר להטיל חרפה על הרפואה, על ידי התנהגות מסוימת. אבל הכל יודעים, כי זוהי שליחות עילאית של מתן עזרה לאדם סובל.

כך גם המדיניות. היא יכולה להיות שליחות מופלאה של עשיית צדק, מניעת עוול, קיום זכות, של עזרה לסובלים, של קידום האדם, לעתים אף של הצלת עם והבטחת חירותו, שלומו ועתידו. אלא מאי? יש אנשים, המוכנים ללכת בדרכים עקלקלות, להעמיד את עצמם מעל לחוקי המוסר, לסטות מדרך היושר, לעוות משפט. באה פרשת ווטרגייט והוכיחה, כי מדיניות אסור שתהיה מלוכלכת. אם היא כזאת, אין היא מבטיחה הצלחה, אלא מביאה כישלון וחרפה.

היסטוריון קדמוני, בבואו לגלות פשעי קיסרים רומיים, העיר, בהקדמה לספרו, כי זוהי הדרך להניא אחרים מפני חיקוי דרך נלווה. ידעו הכל, כי יש עונש, אם לא בחיים, הרי בהיסטוריה. אף זה קרה בתקופתנו. סטלין נענש על פשעיו, אחר מותו. הם נתגלו. הוא הורחק משכנותו של לנין. האנדרטאות שלו נותצו. שמו היה למשל ולשנינה אפילו בפי מעריציו לשעבר. אבל בדמוקרטיה אין צורך לחכות זמן כה רב. העונש על מדיניות, שאינה טהורה, אינו מתמהמה. אזהרה טובה היא. מדיניות היא שליחות של דאגה לאדם. יש לקיימה בטוהר.