משורר ומורד

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ח שבט התשכ"ב, 2 בפבואר 1962
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
מחתרות - אצ"ל, לח"י, עולי הגרדום. שונות - בית אבא, הספד. אישים - גריבלדי, דוד רזיאל, זאב ז'בוטינסקי, יאיר שטרן, פיינשטיין וברזני. חינוך - הדר (מידות ונימוסים)
נאומו המלא של בגין בערב לזכרם של אברהם שטרן ולוחמי הלח"י. בגין מדבר על היכרותו האישית עם שטרן, על גבורה וגבורתו, על שירה ושיריו (ובמיוחד "חיילים אלמונים") ועל היחסים בין שטרן לדוד רזיאל ובין האצ"ל ללח"י
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

בימים בהם דם יהודי נשפך במולדת, אשר הנכרי גזר על גזילתה מעמנו; בהם בגולה אחוזת חרדת ההצלה וכיסופי הגאולה, נשמעו קולות אימים המומים המבשרים את התפרצותו של הר הגעש הלהבי, השורף, האוכל, המחריב והמשמיד; בהם מן הארץ עלתה בשורת הכוח העברי המחודש, עת הארגון הצבאי הלאומי של דוד רזיאל, ובפיקודו, ושל אברהם יאיר, יד ימינו, עושה את מעש המפנה, מפעיל, אחר הפסקה של 1800 שנה, נשק עברי, לא להתגוננות מקומית אלא להתקפת נגד, ובה מניח את היסוד לכל מערכות ישראל בדורנו בהם בסתר מולדתי ובאור הנכרי, מעבר לימים והרים ועל אף המרחקים, בבית"ר ובאצ"ל, המפוארות ביצירות רוחו של מחדש רעיון הממלכתיות העברית, אחרי הרצל, ונושאו בימינו, מורה הדור זאב ז'בוטינסקי, עולה וחודר רעיון המרד, הרעיון בפשטותו על שגבה, כלומר מרד מזויין לפריקת עול זרים ולכבוש עצמאותנו, תנאי לקירוב פזורינו ולכנוס נפוצותינו – בימים ההם, של שנות השלשים האחרונות, הגורליות, זכיתי להיות יחד עם אברהם, עם יאיר, שעות רבות, במשך חדשים רבים.

ראיתיו בהתיעצויות משותפות, עליהן נסוך זיוו נוכחותו, יפי הליכותיו וחכמת הנהגתו של ראש בית"ר; שמעתיו מרצה בחוגים סגורים וקיימתי עמו שיחות אישיות, בהן לא רק פה לאזן ידבר אלא לב ללב ישמיע אמר. מדי זכרי את הימים ההם, ומדי דברי בם, חש אני, כי אולי זכות לי לומר, דקמה קרבת לבבות בינו וביני. וממנה – אעלה את זכרו החי בלב פנימה מאז הגיעתני, ךפני קרוב לעשרים שנה, בעבר הירדן מזרחה, בשורת איוב על נפילתם של שני המפקדים.

יאיר היה משורר ומורד. אלו הן שתי עטרות, העולות בחשיבותן על כל כתר של מלכות וכהונה. אך עליו ניתן לומר את אשר ציווה לומר משורר גדול, הוגה דעות וחוקר נפש – ואין משורר זולתי הוגה וחוקר – בנפול נושא כתר: הוא היה אדם.

יאיר היה אדם גם במובנו של שירו האדיר של משורר אחר, לאמור: אם בלבך העוז להיות תמיד בטוח גם בהטיל כל איש ספק בכחך.

הוא היה אדם. דרש רבות מרעהו; יותר מעצמו. ידע להישמע; למד לפקד. הבין לעוצמתו של ההן; כבד את יושרו של הלאו.

מאחר שהעלינו, במלים ספורות, את אישיותו, נשוב ונתבונן בשתי העטרות לראשו.

יאיר היה משורר. אין ספק, כי גדול שיריו הלא הוא שיר החיילים האלמונים. זוכר אני את רישומו, עת שמעתיו בפעם הראשונה, על אדמת נכר, מושר בפיו של שליח מן המולדת. על שיר זה אמר זאב ז'בוטינסקי: מי שזכה לחברו, זכאי לומר: עשיתי את העיקר בחיי.

שיר כזה אינו נכתב; הוא נוצר; הוא פורץ; המשורר הוא אביו; התקופה אמו. כך נוצר ופורץ, בן לילה, שירו של דה-ליל, וטומאס קרלייל מספר, כי בקום צבא המהפכה היו הצרפתים רגילים לומר: עם פת לחם, עם גרגיר של מלח ועם המרסלייזה – עד לסין.

לנו, ללוחמים של ישראל, היו בדור הזה שני שירים כאלה. האחד הוא שיר השירים למרד, שפרץ מלבו של ראש בית"ר:

אם תעל או תרד

בלהב המרד

שא אש להצית...

והשני הוא שיר החיילים בלא מדים:

בימים אדומים של פרעות ודמים...

את דגלנו נרים.

עם פת לחם, עם גרגיר של מלח ועם שני השירים האלה יצאו לוחמי המחתרת המשחררת למיבצעיהם, נלחמו אף נפלו. הם לא צעדו עם למרחקים, אבל הגיעו לפיסגות ולעמקים, למרקיעות במעלות: של גרדום, לשיאים של גבורה, למעמקים של הקרבה.

ואם נתבונן בפעלו של מורד בתולדות אנוש, נבחין קודם כל, כה עשיר הלב ברגשות, ומה דלים ניבי שפתינו. במלה אחת אנו מבטאים את הרגש של אם לבנה, של אח לאחותו, של בן לאביו, של איש לרעיתו. אך שונים הם הרגשות.

כך עם הגבורה. שמה ניתן לעמידה נגד אוייב עד לנצחונו: להסתערות על האוייב עד להבסתו; להתקדמות בשדה הקרב; לישיבה בתא המוות; לצעידה בשיר מול כדורים; להליכה ברון לקראת התליין. שונות האהבות; שונות הגבורות; כולן קדושות.

גבורתו של מורד, ייחוד לה. מאבותינו לדת ולרוח, יהודה ושמעון ויונתן ושמעון, ומאחינו, לא לדם, אך לרוח, אספרתקוס, אגמונט, ז'יז'קה, הייל, בוליבר, ארתיגס, גריבלדי, ועד דוד רזיאל ואברהם יאיר, מדור לדור, ואף אחרי דורות רבים, קם המורד, כדי להוכיח –

למאמינים, כי אמת אמונתם

ללועגים, כי הבל לגלוגם

לספקנים, כי שווא פקפוקם;

כדי להוכיח, כי יש ניצוץ אלהים חיים בלב אנוש ברואו; כי יש – יש ויש – דברים בחיים, אשר למענם כדאי לסכם אף להקריב, את החיים: כדי להוכיח, כי חלק הוא כוחה האדיר של העבדות, ואדיר הוא כוחה החלש של החרות.

הזכרתי, אחי הלוחמים, את דוד רזיאל ואת אברהם יאיר בצוותא. לא בהיסח הדעת, ולא מתוך התעלמות מהיפרדותם בחייהם, עשיתי זאת. העליתי את שמם ופעלם יחדיו, מתוך זכירת הימים, בהם דברתי, בהם היתה שרוייה ביניהם אהבת דוד ויהונתן, בהם שני מפקדינו גם יחד אגרו ברזל וחישלו פלדה, בתדריך ובמעשה, במחשבה ובפקודה ובמופת.

אנחנו, תלמידיהם וחייליהם, עשינו, עם הסתלקותו של המורה ועם נפילת המפקדים, כמיטב יכולתנו, כמיטב הבנתנו, כדי למצוא דרכים, שבילים בימי השמדת עם וגזילת ארץ; כדי לשוב ולהוכיח, כי תורתו תורת אמת, כי פעלם לא לריק וקרבנם לא לשווא היו; כדי להרחיק משעבד ולקרב תקומה לבל יוכל עוד אכזר, נעול מגף מסומר, להרים ידו הטמאה על ראשו הפעוט, החביב מכל חביב, של ילד יהודי קטן. ואנחנו יכולים, הלילה הזה, בו אנו מקדשים את זכר אחינו, גבורי התהילה הנצחית, להשיב לנו בזכרון לבנו ולבם במרומים את האהבה שהיתה שרוייה ביניהם, אהבת דוד ויהונתן, שמצאה בטויה, כעבור שנים, על פי צוו הגורל הסמוי מעין אנוש, בחבוק האחים האחרון ובתפילתם האחרונה, ה' לי ולא אירא, בעוד רמון היד דבוק בין לבותיהם של גיבורינו הקדושים, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני.

באהבה זו קם ופעל דור הלוחמים, המגשימים, המשחררים, ובזכותה עוד נזכה, בעזרת השם, לעלות על הדרך המוליכה מאתחלתא דגאולה אלי הגאולה השלמה.