מר דיין ביקש תשובה
מר דיין ביקש תשובה
(מעריב, 13.11.1970)
א.
במערכת הבחירות, לוועידתה של מפלגת העבודה, בחר מר דיין להתווכח – עם גח"ל. מה הניעו לעשות כן, לא אדע. כל ויכוח, חופשי ורציני הוא, כמובן, רצוי. אבל גם עיתויו ומסגרתו חשובים לטעמו. לו היו מתקיימות, במהרה, בחירות לכנסת, היתה יוזמתו של מר דיין, בדיון פומבי בין-מפלגתי, טבעית לחלוטין. אבל מה לגח"ל ולחילוקי דעות בתוך מפלגת העבודה, אם ישנם כאלה?
אמנם, שר הביטחון טען, כי הבחירות לוועידת מפלגתו אינן פחות חשובות מהבחירות לכנסת. אבל זוהי, בוודאי, גוזמה רטורית. חטיבות מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י, מהן מורכת המפלגה המאוחדת, מיוצגות בבית הנבחרים על ידי 49 חברים. זהו מיעוט, גדול, אף ראשון, אך מיעוט. הממלכתיות, שנחרתה על דגלה של אחת משלוש החטיבות לשעבר, צריכה להניא את אחד מנושאיה מלזהות מפלגה עם המדינה, בחירות חלקיות עם כלליות.
כאשר המניעים אינם ידועים, אין ברירה אלא להעלות השערות. האם, בהתווכחו עם גח"ל, רוצה מר דיין להוכיח את נאמנותו ללא סייג למפלגת העבודה? לפני כשנתיים אמרו הבריות, בצדק או בלעדיו, כי מר דיין יושב על הגדר. האם הוא בא לשכנע, כי היא פורקה, או נעקרה כליל? כמשקיף פעיל יכול אני להעיד, כי החששות הבלתי מוגדרים, אין בהם ממש, מר דיין הוא "לייבור" למהדרין. אין שום סכנה, כי יתחבר עם בעל הון כמוני.
אמנם, שר הביטחון התבטא פעם, כי בעניינם מדיניים וביטחוניים, קרובות השקפותיו יותר לאלו שלי מאשר של מר יערי. אימרה זו הכאיבה מאוד למנהיגה של מפ"ם. ואני תמיד הצטערתי על אי הנוחות, שנגרמה לו, אם לא בגללי, הרי בעטיי. גם לא הבינותי, מדוע צריך לאמוד מידת קירבה, או היפוכה, בעזרת הזולת. אדם הוא אדם, לא קנה מידה. אך לאחרונה ל שינוי גם בסוגיה זו. מר דיין הסביר לנו בקול ישראל, כי הוא הצביע, יחד עם מפ"ם, בעד קבלת יוזמת רוג'רס; מאז, ולעניין זה, הוא יותר קרוב למר יערי, מאשר אלי. עתה, הייתי אני לקנה מידה. ניחא. מוכן אני לקבל באהבה את מידת הדין, ובלבד שתוקל דאגתו של מר יערי, אשר הנני מאחל לו, בכל לבי, החלמה מהירה ושלמה.
קיימת אפשרות אחרת. ייתכן, כי משהו מעיק על לבו של מר דיין מחמת החלטת הממשלה, שגרמה, במישרין, לפרישת גח"ל ממנה. זוהי השערה אנושית סבירה. שר הביטחון זוכר, כמובן, את ימי מאי האחרונים של שנת 1967. בימים ההם דיברו חברי המערך דאז על לבם של אנשי גח"ל, כדי לשכנעם, כי יצטרפו לממשלה, בלעדי רפ"י. היתה זו אולי תופעה ז'ול-וורנית, השכיחה במדיניות ובתהפוכותיה, לא פחות מאשר בעולמו של הדמיון היוצר. אבל במציאות, הודיעו חברי גח"ל, כי הם עומדים על צירופה של רפ"י, ועל התמנותו של מר דיין לשר ביטחון. זכורים לי היטב דבריו של אחד מהם באוזני ראש הממשלה, מר לוי אשכול ז"ל:
"למען תקום ממשלת ליכוד לאומי, יש לצרף את רפ"י; תן את הסכמתך למינויו של מר דיין לשר הביטחון, ובמשך מחצית השעה תקום, בראשותך, ממשלה, אשר כמותה לא היתה, לליכוד כללי, מאז חידוש העצמאות".
לא הותרנו ספק בלבם של ראש הממשלה וחבריו הנוכחים, כי בלעדי מילוי תביעות אלו, לא יצטרף גח"ל לממשלה. השרים, הנמנים על מפד"ל, ובראשם מר שפירא ז"ל, לחצו מבפנים. ההכרעה החיובית נפלה באותו יום אחרון של מאי. קמה ממשלת הליכוד הלאומי. החל פרק גדול ומפואר בתולדות ישראל.
כעבור שלוש שנים נפלה הכרעה שלילית. מר דיין תמך בה, בניגוד לעמדתו הקודמת. גח"ל הסיק את המקנות ופרש מן הממשלה. לאחר שנפגע העיקר, וניתנה ההתחייבות לשוב ולחלק את ארץ ישראל, הציעו שרים נוסחאות שונות. הן לא יכלו להועיל עוד. בנפול העיקרון לתוך העמק, לא יוציאו ממנו בונה גשר מעליו. המאמצים היו, מבחינת ההערכה האישית, כנים. שאלתי אתאחד מעמיתינו, מה הם רוצים מאתנו. נאמר לנו בעבר, כי המערך דהיום הוא רוב בממשלה, עליו להחליט, ואם גח"ל ירצה להסיק מסקנותיו, יעשה כן. וזה מה שקרה. כן, אמר, אבל איננו רוצים להיפרד. נחמד.
מר דיין לא היה פעיל בבירורים הבין-סיעתיים ההם. מדוע, אפוא, החל, בימים אלה, במעין פעילות רטרואקטיבית? אין מנוס מן התהייה הזאת. ייתכן, כי הוא חש מידה פעוטה של אי-נוחות בזוכרו את הגישות השונות, לתקופות הימים; לכן הוא מנצל הזדמנות, אפילו לא מתאימה, כדי לנסות להוכיח, כי ההחלטה הרעה טובה היתה.
כאמור, אין זו אלא השערה. אם יש בה משהו, ברצוני לומר למר דיין, כי אנחנו, אנשי גח"ל, לא ציפינו ממנו להדדיות. הסוגיה, שבגינה פירקה ממשלת הליכוד הלאומי, היא יסודית, מדינית, היסטורית. הוא החליט ללכת בדרך בה בחר; אנחנו בדרכנו נלך.
ב.
את שיחות יארינג, כפי שאנו אומרים בפשטנות, תיאר מר דיין, בציוריות רבה, כקפיצה למימי קרח. תהיתי ושאלתי, מדוע אדם בריא צריך, ברר... להסתכן, לפחות, בדלקת ריאות. גם זה תיאור. אך לא חסר היגיון מציאותי. שב שר הביטחון וטען, כי שיחות יארינג הן הדרך להידברות עם הערבים, אשר רק על ידה אפשר לגמור את המלחמה. ומהי האלטרנטיבה שלך, שאלני בפומבי, וביקש תשובה. מובן מאליו שאתננה. ואף אני אציג שאלות חוזרות.
אם זוהי הדרך היחידה לגמור את המלחמה, ואלטרנטיבה אין, מדוע לא בחרת בה, עמיתי דיין, לפני שנתיים ומעלה? הנך יודע כמובן, כי יותר מאשר פעם אחת הוצע לנו בממשלה להתחייב בביצועה של החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1967, לא "להתעקש" על משא ומתן ישיר, על חוזה שלום, על הימנעות מן השימוש במונח נסיגה. שנינו היינו עם אלה מעמיתינו, אשר דחו בתוקף, ובעקביות, עצות אלו, ואת הניסיונות ללחץ עלינו לקבלן. עתה הגעת למסקנה, כי דווקא קבלתן של ההצעות הללו, המשמשות יסוד לשיות יארינג, היא הדרך, בה"א הידיעה, לסיום המלחמה. אם כך, עליך להודות בטעות נוראה. אם אין כלל חליפין לדרך זו, מדוע לא הצעת לממשלה לעלות עליה באביב 1968? אדם הטוען, כי ישנה דרך אחת ויחידה לגמור מלחמה, איננו יכול לומר, כי לא טעה, בסרבו, במשך זמן רב, ללכת בדרך זו.
אבל את הנעה אין להשיב. מה על העתיד? לאחר שגח"ל עזב את הממשלה תמכת בהצעתו של שר הדתות להפסיק את השיחות עם ד"ר יארינג משום קידום הטילים באזור תעלת סואץ. לפני שהממשלה קיבלה את ההחלטה להשעות את השיחות מביאות השלום, רבו הידיעות, שלא נסתרו, לפיהן גמרת אומר לעזוב את הממשלה, אם החלטה זו לא תתקבל. היא נתקבלה. השיחות עם ד"ר יארינג הופסקו. אבל אם רק בהן ניתן להגיע להסכם, או הסר, שיגמור את המלחמה, מדוע תבעת להפסיקן? באין שיחות אלו, ובאין להן אלטרנטיבה, כיצד תיגמר המלחמה?
בשבת האחרונה, בחיפה, באסיפת בחירות של מפלגת העבודה, אמרת דברים על הכורח לקפוץ למים מרעידי עצמות ולשחות בין שלושה גושי קרח, אשר אחד מהם זוהי אותה החלטת מועצת הביטחון 242. שומעיך, כולם או רובם, הבינו, כי כוונתך לחידושן של שיחות יארינג, על אף הזזת הטילים לעברה המערבי של תעלת סואץ. היה זה שוב שינוי קיצוני של עמדה קודמת, לבתי לכת לשיחות עם ד"ר יארינג, כל עוד המצב בתעלה לא הוחזר, מבחינת הצבת טילים, לקדמותו. לא תתמה, בוודאי, אם אומר לך, כי רבים נדהמו לשמוע את דבריך, כפי שנמסרו בקול ישראל ובעיתונות הלאומית והבין-לאומית. לאיים בהתפטרות מהממשלה, אם לא תתקבל החלטה מסוימת, ואחר להיות הראשון להציע את ביטולה – זה יותר מדי אפילו בשביל הרגילים לשנות את דעותיהם, חדשים לבקרים, ולעולם לא להודות, כי, לפחות, אחת מהן לא היתה כליל השלמות.
אבל, למעשה, היה תחביר הגיוני מסוים בין ההצעה של הפיכת היוצרות ובין דעתך, שעתה היא מוחלטת, כי אין אלטרנטיבה לשיחות יארינג, אם רוצים לגמור את המלחמה.
אם זוהי הדרך להידברות עם הערבים, ובלעדיה אין, יש לחדש את הדיונים (במקור: discussions) עם ד"ר גונאר יארינג. כל בר-בי-רב מבין ויודע, כי אין שום סיכוי שהמצרים יחזירו את מצבת הטילים לקדמותה, כאמור בהחלטת הממשלה שאפשרה לו להישאר בה. יוצא, אפוא, כי, אם רוצים לגמור את המלחמה, יש ללכת ללשכתו הניו-יורקית של ד"ר יארינג ולהשאיר את הטילים ליד התעלה. אחרת לא תיגמר המלחמה, כי לא תהיינה שיחות. באין שיחות אלו, לא תהיה הידברות. ובאין ההידברות הזאת, תימשך המלחמה. זוהי שורת ההיגיון, הלא כן?
לא עברו 24 שעות מאז התווכחת עם גח"ל למען הבחירות במפלגת העבודה, ולמרבה הפליאה הנשנית, הכחשת את אשר הובן מדבריך. הודעת, כי הנך מוסיף לעוד על החלטת הממשלה, לפיה אין לשוב לשיחות יארינג כל עוד המצרים לא הסיגו אחור את טיליהן מן הקו אליו קודמו אל הנקודות מהן הוזזו. זוהי עקביות, אבל אם כך, איך תיגמר המלחמה? הטילים לא יוחזרו. השיחות לא יחודשו. ההידברות לא תושג. והמלחמה... יוצא, כי, בעמדתך העקבית ביחס לטילים ושיחות, הנך נמנה על אלה המונעים, חלילה, את גמר המלחמה, בו רוצים אתה וחבריך כמונו, אנשי גח"ל – לא יותר, אך גם לא פחות, או להיפך.
הוספת, בהכחשתך, כי אתה עומד על אי-חידושן של שיחות יארינג במצב של הסכם מופר, אבל אפשר להשיג הסכם חדש. מהי מהותו של הסכם ב', לא הבהרת. מתהלכות שמועות, נתפרסמו ידיעות על כוונותיך. את כולן הכחשת. משום כך, אין לי יכולת לחוות דעה, אם הסכם כזה הוא אפשרי או רצוי. אבל עליך להבין, מר דיין, כי אם לאחר הפרת הסכם, אתה מציע הסכם אחר עם המפר, משמע שהנך משלים את ההפרה. המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי, בהציעך הסכם חדש עם המצרים, במקומו של ההסכם הנרמס, הנך לוקח בחשבון, על אף הכחשתך האחרונה, הליכה לשיחות יארינג מתוך השארת הטילים במקומות, אליהם הגיעו בפעולה אשר בגינה תבעת את הפסקתן של השיחות. אבל בינתיים, ההסכם החדש לוטה בערפל. איש אינו יודע מהו. ודאי, גם אתה לא תוכל לומר לנו, האם הצד השני יהיה מוכן לקבלו. אם, אפוא, אתה מוסיף לעמוד לא על מה שהובן מנאומך בחיפה, אלא על מה שהכחשת ממנו, אין נראה באופק, בעקבות עמדתך, חידוש שיחות יארינג. מה יהיה על גמר המלחמה? אמרת, כי אני הרימותי כפפה. לשון אבירים היא. אשאלך: אולי גם אתה תרימנה? אדרבא. תסביר לנו, כיצד, לדידך, בסבך הטילים שקודמו והשיחות שהופסקו, תיגמר המלחמה על ידי הידברות הנובעת משיחות אלה.
ג.
אמרת, בפנייתך אלי, כי אין ביטחון ששיחות יארינג (אם יחודשו?) יצליחו. הרשה נא לי להביע דעתי: יש ביטחון, כי שיחות יארינג לא יצליחו – מבחינת ישראל. השיחות הללו, או שהן תיכשלנה, או שיצליחו – מבחינת הערבים.
כדי לנסות ולהוכיח לך את ההנחה הזאת, הייתי אולי יכול להסתפק בפנייה, כי תשים אל לבך את עמדתם של אויבינו כלפי הדיונים הרב-צדדיים עם ד"ר יארינג, ותומכיהם, פוסקים לתבוע את שובנו המיידי ללשכתו של השגריר, בפניו התחייבנו, בפעם הראשונה, ביולי-אוגוסט שנה זו, לבצע את החלטת מועצת הביטחון (גוש קרח שכזה). חייב כל איש מישראל לשאול את עצמו, מדוע עומדים חורשי רעתנו, בתקיפות כזו, על קיום הדיונים הללו. מדוע דאגו לכך, כי בהחלטת העצרת שלה או"ם לא ייזכר ולא ייפקד, אף לא ברמיזה קלילה, תנאי כלשהו לחידוש השיחות הללו. הם, בוודאי, לא היו, בעניין זה, פעלתנים ותקיפים כאלה, לו הניחו, כי טובה כלשהי תצמח משיחות ההידברות, כלשונך, לא להם, אלא לישראל.
אבל אינני רוצה להסתפק במבט מן הצד, גם אם הוא דרוש להתבוננותנו. נדבר ישר לעניין. אם נלך, או ניסחב, לשיחות יארינג, מתוך הפרת החלטת הממשלה ביחס להסכם המופר על ידי המצרים, נידרש, כמובן, באחד הימים, להגיש את מפת הנסיגה מ... אל... כפי שאתה הצעת לרשום בסיכום הממשלה מיום ה-4 באוגוסט 1970. האם מפה מעין זו תביא להידברות עם הערבים, באמצעותו של ד"ר יארינג, אשר לידיו היא תימסר? הייתי יכול להוסיף ולהציג שאלות. אני מעדיף נקודות על סימני שאלה. אין לי ספק כלשהו, כי אין אתה מעלה כלל על הדעת שהערבים יידברו עמנו, בעזרת המתווך הנכבד, כי לנו תהיה ירושלים כולה, רמת הגולן, עזה, רצף יבשתי בין שארם א-שייח', ופס לאורך הירדן. הם עומדים על קווי 4 ביולי 1967, בתוספת הנודעת של "החזרת זכויותיו של העם הפלשתיני". אם כך, איך יגיעו השיחות העקיפות הללו לגמר המלחמה?
אבל אולי תשאל, מדוע לא ננסה. מה נפסיד אם נקפוץ לתוך המים הקרים. אמנם, אפילו שלושה גושי קרח צפים מעליהם, אבל, מי יודע, אף אם לא נגיע לחוף-גמר-המלחמה, לא נלקה אלא בנזלת קלה. חוששני, כי התקוות לרע לא מירבי, האיחולים הפרדוכסליים האלה, אין להם סיכוי רב להתגשם. איננו נושאים ונותנים עם הערבים; אנו משוחחים עם נציג האו"ם. הוא יודע לא רק את עמדתם אלא גם את פירושיהן, לאותה החלטה 242, של ארבע המעצמות. אם ניכנס לבריכה הקרה כקרח, או, בפחות ציוריות וביתר דיוק, למלכודת הפרושה לרגלינו, קיימות שתי אפשרויות בלבד. האחת היא, כי נעזוב את שולחן הדיונים ונואשם, על ידי הכל, בפיצוץ שיחות הידברות ושלום, כפי שאנו בעצמנו קראנו להן. האפשרות השנייה היא, כי נוסיף לסגת ממפת הנסיגה.
הואל נא, אפוא, מר דיין להתבונן פעם נוספת בסוגיה הרצינית הזאת. אם לא תגוש מפה בתשובה למפה הערבית המפורטת, שוב תופסקנה השיחות, הפעם לא בגלל טילים מצריים אלא מחמת אי-נכונות ישראלית "להידבר", ולן בעקיפין, עם הערבים. ובאין שיחות, אתה אומר, איך נגמור המלחמה? אבל אם תוגש מפת נסיגתנו ומובלעותינו, אח היא האלטרנטיבה; לפיצוץ, או לירידה נוספת. אפשרות שלישית אין.
שאלתני מהי האלטרנטיבה, כדי לסיים את המלחמה, לשיחות יארינג. כדי שנעסוק, יחד או בנפרד, בחיפושים אחריה, עלינו להניח, כי שיחות אלו יכולות להוליך לגמר המלחמה. אין שחר להשערה זו. שיחות יארינג, על פי המנדט שהענקנו לו בשלהי קייטא, עלולות להביא ל"הסדר" על יסוד קווי ה-4 ביוני 1967, עם תיקונים קלים. במקרה כזה צפויה לנו – בכך, בוודאי, אין חילוקי דעות בינינו – מלחמה בתנאים חמורים מאין כמוהם. מתוך הנחה, כיאתה, וחברים אחרים בממשלה, לא תתנו יד להסדר קטלני כזה, עליך להודות, כי לא תהיה הידברות, לא יהיה הסדר ולא תיגמר, לדידך, המלחמה.
אף על פי כן, אשוב לעניין האלטרנטיבה. אין צורך לחפשה. האמת היא, כי שיחות יארינג הוצגו כ"אלטרנטיבה" למדיניות הממשלה, אשר שנינו עזרנו לגבשה במשך שלוש שנים תמימות. יסודותיה של מדיניות זו מוצקים. חוזה שלום. משא ומתן ישיר, כמובן, לכריתתו. הגבולות ייקבעו בחוזה השלום. זוהי הדרך. הניסיון, גם של שלושת החודשים האחרונים. הוכיח, כי אין אחרת. מהי, אפוא, האלטרנטיבה שלך לגמר המלחמה?
