מרד הזקנים

מאת:
זאב ז'בוטינסקי
פורסם בתאריך:
י"ט תמוז התשע"ט, 22 ביולי 2019
נושאים:
אישים - גריבלדי, יוסף פופר-לינקאוס, מציני. השקפות חיים - ליברליזם, סוציאליזם, פשיזם, קומוניזם. כלכלה - מחסור, עוני. חירות היחיד - משחק, שעשוע
במאמר זה מתאר ז'בוטינסקי את עצמו ואת בני דורו כאנשי המאה ה-19, המאה של החופש, הספונטניות והמשחק. מתוך כך מבסס ז'בוטינסקי את אידיאל החרות שאותו הוא מעלה על נס על השקפה יסודית בנוגע לדמות האדם ולמהות הקיום האנושי: לפי ז'בוטינסקי האדם הוא בראש ובראשונה יצור משחק ומשתעשע יותר מאשר יצור עמל הפועל בעיקר מתוך הכורח של צרכי הקיום. מתוך כך מיצר ז'בוטינסקי על השינוי שהתחולל לדידו במעבר מהמאה ה-19 לשליש הראשון של המאה ה-20, שבו ערכי המשמעת והציות החליפו את ערכי החופש והמשחק. אחד הביטויים הגלויים לכך הוא עלייתה של מדינת המשטרה הפשיסטית והקומוניסטית וקביעת הסדרים החמוּרה לחיים. המאמר נכתב במקור ברוסית והתפרסם בפאריס ב-1937. תורגם לעברית בידי יוסף אור.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

א

אין כיום בעולם שום התנגשות בין ה"אבות" ו"הבנים"; מן הסתם, אף לא היתה מעולם. ודאי, בכל דור ודור בלתי נמנעים הם חיכוכי-הווי בין אותם ההורים שמנסים לכוון את חיי בנם או בתם, ובין הבן ההוא או הבית ההיא; אולם מעודי לא ראיתי סכסוך רעיוני בין מחנה הבאים בימים לבין מחנה הנוער. הנוער – אינו מחנה אחד ויחיד; חלק לו בגדודים רעיוניים שונים, ועוד יותר, בחזק שבגדודים – בצבא האדישים הרב והעצום; ובכל מקום, לפי אותה הפרופורציה בערך כלדור הקשישים. על כן, המרד שידובר עליו כאן, אינו מרד נגד הנוער או נגד ה"כיוון של הנוער": אין קיים בטבע שום כיוון מיוחד של נוער. יתר על כן: במידה שהנוער בימינו יש לו קוים פסיכולוגיים שלא היו לנו בימי עלומינו – הנה אני כשלעצמי, מוצאים הן חן בעיניי בעיקרם; וסוף סוף, מוצאים הם חן גם בעיני רוב האבות והאמהות, אף אם הללו רוטנים לעתים קרובות.

המרד שעליו אדבר, הרי זה מרד נגד התקופה, סתם נגד התקופה בכלל, ונגד אפנתה הכללית. התקופה הריהי סכום כימי, שלעתים קרובות אינו דומה כל עיקר לשום אחד מן החלקים שמהם הוא מצטרף. לא הייתי מנסה להצביע על שום יחיד ולא על שום קבוצה (ואחת היא, אם תהא זו קבוצה מבחינת הגיל או המעמד או האידיאולוגיה), כעל נושאי-דגלה הבולטים ביותר של התקופה שלאחר המלחמה, או כעל מי שנתן לה את המבע הבולט ביותר. כולנו ללא הבדל של גיל ואף של מגמה משתתפים במידת-מה במלאכת בניינה הרוחנית ועל כן כולנו אחראיים לאפייה של מלאכת-בניין זו. אולם מלאכת בניין רוחנית זו, מן השליש הראשון של המאה העשרים, נמאסה עליי זה כבר תכלית מיאוס; לדעתי, מן הראוי לקדש מרד עליה; ומרד כזה, יש קבוצה מיוחדת שתתאים לו לחלוטין, והיא קבוצה של בני גיל מסוים: ה"זקנים".

משתמש אני בכינוי זה במובן מוגבל מאוד והסכמי: אלה הם בני אדם שנשמתם עוצבה (ראשית) עוד במאה הי"ט, ושאנאכרוֹניוּת זו (שנית) יקרה ללבם. מבחינה רוחנית נסתיימה המאה התשע-עשרה קרוב לשנת 1905: לבני דורי מלאו אז בערך 35 או 30 או 25 שנה – בקיצור, אותו גיל, כאשר כל שבילי שכלו של אדם וכל הרגלי לבו כבר נקבעו. אך אין די בכך: צריך גם שלא יהא אדם מכה על חטא, לא יבקש סליחה על שבילים והרגלים אלו, אלא יהא מכיר בערכם ומתגאה בהם מאד. בני אדם אלו, הייתי קורא להם: זקנים בחסד עליון.

הרב מספרם? סבורני שהם מרובים מאד, המון עצום; אילו היו מתמרדים, יכולים היו לשנות דברים רבים. אך אל נא תהי כאן אי-הבנה: עדיין לא פרץ מרד של הזקנים, עדיין לא התמרדו בשום מקום, ואיני יודע אם עתידים הם להתמרד. על כל פנים, דברי המבוא שלי כאן אינם כלל וכלל קריאה למרד: ידי תקצר מלעשות מעשה כזה, וגם מלאכתי מלאכה אחרת. לי תפקיד צנוע יותר: להראות שיש סיבה וטעם שיהיו הזקנים מתמרדים, וחבל אם יתברר שאינם מסוגלים לכך.

 

ב

המאה התשע-עשרה היה לה קלסתר-פנים משלה, ברור ומפורש: אכן, מלידתה ועד סופה, גם באירופה וגם באמריקה, התפתחה מאה זו מסביב לציר אחד עיקרי. אומרים, יש בקרב פליטי רוסיה, מגלילות הצפון, בני אדם שדיים לשמוע את השמות של תחנות מסילת-הברזל בין מוסקבה ופטרבורג, ובעינם תנצנץ דמעה של לב נכמר: יזכרו כל דבר – מראות הטבע, טעמם של כיסוני-כרוב, מלבושי העגלונים, המעטפה של הירחון העבה, אהבה ראשונה. גם בני דורי, די למנות לפניהם אחד אחד את השמות, בלי להציע שום נוסחה לתיאור דמותה של המאה הי"ט, בלי כרונולוגיה, בערבוביה, בהשמטות: גאריבּאלדי, גלאדסטון, לינקולן, מיצקביץ', היינה, הוגו, ליאופּארדי, ניצשה, איבּסן, ויטמאן, לאסאל, ז'וֹרס; ואפילו מארכס – כלומר, כמו שנראה לנו בשנים ההן. אפשר להוסיף עוד כמה וכמה שמות אחרים, ובעצם כולם בלתי-דומים זה לזה, אלא שלכולם משהו משותף, והוא הוא רוח המאה התשע-עשרה. כל אל היו מלבּי אש, מסיתים, משחררים; כולם, איש איש על-פי דרכו, טרחו ועמלו למען לא ישכח גם הירוד שבירודים, כשיראה במקרה את בבואתו במראה, לעמוד דום ולקרוא בקול: כבוד ועוז לך, הוד רוממותך.

אמנם בשביל עצמי מעדיף אני הגדרה אחרת של הרעיון העיקרי, של חוט-השני שבמאה התשע-עשרה – מן הסתם, דבר שאוּל הוא עמי, אך לא אזכור מנין. מאז ומתמיד נחלקו הדעות בשאלה, החיים מה הם – "עבודת פרך" או "משחק"; או –על מה נאבק האדם, על מה נלחם הוא עם הטבע, עם הגורל, ועם שכניו – על סיפוקו של צורך הכרחי או על מותרות?

עודנו בעריסה, וכבר כפופה פעילות-החיים שלו לשני גירויים אלו: תינוק חש רעב, והוא קורא בבכיו לאמו – זהו אורח מאבקו על מינימום המחיה, התגוננותו מפני סכנת הכליה הנשקפת לו, "עבודת פרך" שלו; אך מששׂבע, הריהו הומה, פונה אנה ואנה, מנענע את ידיו ואת רגליו, - וכל זה, כבר הוא "משחק", כלומר חריגה מגבולותיו של צורך הכרחי ממש (כי גם בחיתולים יוכל להמשיך בחייו, ואף לגדול כילד בריא וחזק). בחיי אם מבוגר ובחיי ציבור פועלים שני הדחפים הללו, כמובן, על-פי רוב שניהם ביחד, ולעתים רחוקות בלבד, או לעולם לא, בטהרתם. כל זה ידוע מכבר; והאדם הממוצע, גם כיום וגם לפני יובל שנים, אילו היו שואלים אותו, איזה משני הגירויים "חשוב יותר", לאיזה מהם יתר משקל בחיים – היה משיב בהרגשת צער, אך בלי פקפוק: כמובן, יתר משקל ל"עבודת פרך": בני אדם טורחים, עמלים, מתכתשים, בעיקר מחמת שוט הכורח, ורק במדה מועטת ביותר אפשר להכיר כאן במשחק חפשי של החזק הספונטני. – כך יאמר, מן הסתם, האדם הממוצע כיום, וכך היה משיב גם במאה התשע-עשרה.

אף-על-פי-כן, הריני טוען: מתחת לסף התודעה, לא כן חשבה המאה הי"ט כולה: האמינה שהפאתוס העליון, בחיים ובהיסטוריה, נגדר על-ידי אינסטינקט המשחק – שברגעים המכריעים, גם הגיבור וגם ההמון זונקים באופן סטיכי, לא למקום ששם נוח להם יותר, אלא על-פי קו החשק הספונטני דווקא. כולנו יודעים: פרט לחקלאות, עסקה החרושת של האדם, בתשע ידות ממנה, בייצור של "מותרות" (אם נתן למלה "מותרות" את משמעה האמתי: כל מה שאינו צורך הכרחי ממש, כלומר כל מה בלעדיו יוכל רוֹבינסון להתמיד בקיומו באי ריק מאדם). המאה התשע-עשרה האמינה, מתחת לסף התודעה, שהדברים אמורים גם בחיי החברה, גם בחיי מדינה, גם בהיסטוריה כולה. כאן – לא רק הפירמידות, האקרופוליס, הטרגדיה היוונית, מסעות הצלב, הריפורמציה ותנועת התחייה. כאן – גם המהפכות הגדולות כולן, מסעיו של קולומבוס, ביטול העבדות באמריקה, שחרור האיכרים ברוסיה: בכל אלה היה קב אחד של צורך, ועמו תשעה קבים של משחק חפשי, משחק בחיים, בחיילים, במלכים, בבני אלהים או, אפשר, ביריבי האל – "et ego Creator".

כמובן, לא שכחתי שבמאה התשע-עשרה דווקא נולד המטריאליזם ההיסטורי ונהפך בהדרגה לדבר שבאפנה, ובשלהי המאה חייב היה כל היודע קרוא וכתוב גם לדעת להתחקות על שרשיה הכלכליים של תורת בּודא. אך בעלי מאניה של התעסקות זו, אשר לא ישקטו ולא ינוחו עד שימצאו מניעים של אנוכיות בנפשו של ארנולד וינקלריד, - את הללו כנה אוּנאמוּנוֹ אי-שם "miserable": ואני טוען שכך בדיוק השקיפו על העניין, מתחת לסף התודעה, אפילו אותם אנשי האפנה עצמם, בכל התקופות של המאה הי"ט, מן השפה ולחוץ יכלו להישבע עד שינחר גרונם ולחזור ולהשבע: הכורה, בתחת מכרה-הפחם, הוא הוא הסמל לאנושות הסובלת והלוחמת; אך בלבם פנימה קנן הביטחון המוחלט: סמל לאנושות, ולאנושות הסובלת והלוחמת דווקא, הרי זה אותו אדון שמטפס ועולה, עד כדי ריסוק איברים, בהר מאטרהורן, ללא שום סיבה מיוחדת, אלא סתם, כדי לעלות לפסגת הר מאטרהורן; וההיסטוריה אינה תנוע של קבוצת נידונים לעבודת פרך ב"ולאדימירקה", אלא מין תהלוכה דתית, או סאטוּרנליה, או באקכנליה, או מה שתרצו, ויהי זה דבר שיש בו פחיתות-כבוד, יהי זה דבר של כבוד, - אך על כל פנים לא דבר שבכפיה, אלא דבר שנולד מתוך ההתפעלות מן ההוויה.

 

ג

ומכאן אותה הערצת החופש המדיני, שהיא אָפיינית למאה התשע-עשרה: שרשה נעוץ באמונה העמוקה מני ים, האפריורית, ב"משחק". תנו כבוד ומקום למשחק, פנו דרך למשחקים; יש לנתק את המוסרות, יש להסית את הנפחדים, ללבות את האש בלבבות שנצטננו, כדי שכל חשק וחשק של האדם ימצא לו בקעה להתגדר בה על-פי דרכו: מתוך תוהו ובוהו זה יקום סדר עולמי עליון. את ה"משמעת" נכונה היתה המאה התשע-עשרה לקבל ולהוקיר רק לצרכים מיוחדים, ברגעים יוצאים מן הכלל, בשעת חירום, כאשר הציבור והעם עומדים בפני מסה מיוחדת, ומן הצורך להתגבר עליה בו במקום ובו ברגע – בלשון אחרת, כתרופה מרה: בשעה הנכונה ברכה בה, אך לא בכל יום שעתה. משמעת בצורת אוירה של ההווי הציבורי והממלכתי, אוירה תמידית וחודרת לכל, זו שכיום דורשים בשבחה בכל מקום – אפילו בחלום בלהות לא היו בני המאה התשע-עשרה יכולים לצייר לעצמם דבר כזה. בדרך כלל, לא השלימו עם הממלכתיות אלא תוך קביעת סייגים חשובים. השלטון הממלכתי חייב להיות כמעקה בחדר המדרגות – מעדה רגלו של אדם, יוכל להישען, ועל כן נחוץ המעקה בהחלט; אך אין צורך בקביים בשביל כל פסיעה וכל מדרגה. השוטר מועיל וטוב, כשהוא עומד על משמרתו בקרן רחוב, או כשהוא מופיע בתשובה לקריאת חרדה: בשום מקום אחר, לא לעתים קרובות יותר ולא בצורה אחרת. האידיאל הממלכתי של המאה הי"ט ניתן להגדירו כלהלן: מדינה "מינימלית", או, אפשר, בניסוח חריף עוד יותר – אנארכיה מתונה, או על כל פנים "א-קרטיה". איני יודע, אם כבר במאה התשע-עשרה הושמע הביטוי "מדינה טוטליטרית"; על כל פנים, בימי נעוריי לא שמעתי מעולם שם זה, ולא דרשה זו כולה. בן המאה התשע-עשרה לא יכול היה, מן הסתם, אף לצייר לעצמו דבר דוחה יותר מאשר ריח זה של הנהגה ממשלתית בכל קרן-זוית כמו בדירה ששם נחרך הבשר במטבח, רעיון זה של ממלכתיות משטרתית מובהקת, כסבכי יער עבות שאין אדם יכול לצאת מהם.

אפילו הסוציאליסטים במאה הי"ט, טוען אני, חשו בבעיה באורח זה דווקא. מתחת לסף התודעה ציירו להם את הסדר המדיני במדינה הסוציאליסטית בצורת משטר ליבּרלי מעולה. כשטענו מתנגדיהם, שהסוציאליזם פירושו ויתור על החירויות האזרחיות, הכחש הכחישו זאת, לא רק בשצף-קצף, אלא אף בתום-לבב גמור. הם עצמם, עד כמה שזוכר אני, לא נטו לקבוע מראש את צורותיה הקונקרטיות של מדינתם העתידה לבוא: מחשבתם ודמיונם של ה"זקנים" נרתעו, כנראה, רתיעה אינסטינקטיבית מן הנוף הבלתי נעים. ה"פתוס" התת-מוּדע אשר לאידיאל של הסוציאליסטים מן המאה התשע-עשרה קשור היה קודם כל בצד השלילי של הענין – בעקירת המחסור, כלומר ברעיון הומאניטרי-כללי ואפילו ברעיון של סתם מעשי צדקה, - וכלל וכלל לא בקביעת-הסדרים החמור לחיי המשק.

ודאי, לא נעלם ממני, שכל מה שאני קובע כאן, דברים בעלמא הם. מבין אותם הוגי-הדעות שאולי השרו עלי מחשבות אלו באורח בלתי-אמצעי יותר, אוכל להסתמך במעומעם על הרצאותיו הישנות של קרוֹצֶ'ה – מתוכן למדתי לראשונה להבחין, מתחת לשרירים המונעים על-ידי התהליך ההיסטורי, בתנודת העצב ה"אסתיטי"; או על אונאמונו, אשר הוא, דומני, ה"זקן" היחידי המתמרד באמת, הלוחם למען הזכות, שלך ושלי, למעפל ולנצחון, גם לכשלון ולטרגדיה, - למען המרחב בעולמו של הקדוש ברוך הוא בשביל הטוב והמועיל באזרחים – בשביל דוֹן-קיחוֹט. אך גם אלה השנַיִם, מבחינה פורמלית, אין אני זכאי להסתמך עליהם – מי יודע, מה עוד "השרו" על פלוני ועל פלמוני, ולא הם האחראים לנוסחה שאני מציע לנשמת המאה התשע-עשרה. עם כל זה, הריני "קובע" את כל האמור למעלה בבטחון גמור: מכיר אני עשרות זקנים בחסד עליון, וידעתי שיש אלפים כמותם, - חברי לגלות כרונולוגית זו, אשר צביון מיוחד לה; פטריוטים עקשנים ומאוהבים של המאה התשע-עשרה, אשר שליש ראשון זה של המאה העשרים הריהו בשבילם נכר בלתי-אהוב וחסר-שחר; ובסמל של כולנו, הבלתי נראה לעין, חקוקה סיסמה אחת:

Ich komme aus anderen Zeiten

Und hoffe in andre zu gehn

הדבר אינו מונע אותם מלהגרר אחרי ה"תקופה", ואפילו מלהביע את הסכמתם למגמותיה, מתוך פחדנות או חוסר-מחשבה, למשל על הנושא בדבר économie dirigée; ואשר להתמרדות, - דבר זה אף לא יעלה על דעתם.

 

ד

אין כדאי, באמת, לתאר בפרוטרוט, מה משניא עלינו את "הנכר" של המאה העשרים; גם בלאו הכי ברור הדבר. מסתער עלינו המשטר של מדינת-משטרה; ויותר משהוא איום כשלעצמו (מי כמונו נתנסה בכל מיני נסיונות), איומה נכונותה של ה"תקופה", זו הנכונות העליזה והמחייכת חיוך רחב, לקבל את פני מדינת המשטרה, לא רק בלי להתלונן, אלא אף בתופים ובמחולות. משהו יקר-ערך כבה בנפש האדם. הנה סימן מעניין: הרי בשום תחום (פרט לאחד) אין כיום שום מועמד לזר של גאוניות. מכאן אי אתה למד שאין גאונים: להכיר בגאון – מתפקידם של הדורות הבאים; אולם עד עתה נחשב הדבר ברגיל לתפקידם של בני-הדור – להעלות מקרבם את המועמדים לזר הגאוניות, להקיפם בהערצה מתפעלת. כיום אין דבר כזה, לא בתיאטרון ולא בספרות, לא באמנויות הפלאסטיות ולא במדע. אמנם אומרים עליו על איינשטיין שהוא גאון אמתי; אך אם נכון הדבר, מה מאד אפייני הוא; הגאון האחד והיחיד של התקופה – ואף הוא באי ריק מאדם, ואיש לא יבינהו, פרט למתי-מספר; וביבשת, משכן "הכל", – שם בפשיטות אין ביקוש לגאונים, ואף אין שום אדם נכסף אליהם.

ויש יוצא-מן-הכלל אחד: ה"מנהיגים" הפוליטיים. כידוע, בתחום זה הגיע יבול הגאונים לממדים עצומים: בזה אחר זה, בזו אחר זו, נדבקים עמים וארצות באותה מחלה ממארת, ומגלים בקרבם את המנהיג בחיר-האֵל, אשר חותם של קיסר חקוק במצחו. לכתחילה ברור: כשפושט ה"מנהיגיזם" כמגפה, מן ההכרח שכמעט כל אותם הבחירים יהיו בעלי-שיעור קומה בינוני מאד; ואמנם, כן הוא. עיפה מחשבת האדם, המוח דורש מנוחה; לפנים היה כל אחד מאתנו מקנא לזכותו להוגיע את מוחו ב"שאלות הארורות" – ועתה אין איש נוטה לכך; ההמונים מחפשים באורח אינסטינקטיבי בעלן, שיתנדב לחשוב בעדם, ומשלמים לו בעד הדבר בהקמת אנדרטות-זהב בימי חייו. ספק בעינָי, אם המדע הפסיכולוגי מניח מקום להכללות כגון "מחשבה עיפה" של תקופה שלמה, - ואף-על-פי-כן עובדה היא; ועייפות זו היא היא השורש לכל אותן התופעות שדוחות אותנו, את הזקנים. בעטיה מוּגר פולחן החופש; היא המקור לאותה אדישות בלבו של אדם כלפי דעתו שלו, לאותה אהבה אל המשמעת, אהבה היסטרית, כמעט חושנית, לאותו כושר לחיות בנפש חפצה, ואף לחיות חיי-נחת, על-פי לוח הזמנים שקובע הזולת. או, אם נשוב אל הטרמינולוגיה שלי: המאה העשרים מסכימה למחוק מן החיים את כל יסודות ה"משחק". בשבילה, אין המשחק אלא שעשועים, ומקומו מחוץ ל"חיים": המשחק, הרי זה נופש מן ה"חיים", ואילו ה"חיים" גופם, האמתיים, הרציניים, the business of life, נועדו להיות רשות-היחיד של קביעת-הסדרים החמורה ל"עבודת-פרך".

 

ה

היתמרדו הזקנים? זאת לא אדע. אולם, אם יתמרדו ביום מן הימים בעודם בארצות-החיים, יצטרכו תחילה להבין אמת אחת ישנה: אין די להתמרד רק "נגד" – מן הצורך להתמרד "בעד". כאן נתקעה לרוחב הדרך השאלה: אם בוחלים אנו במדינת-משטרה, ואין אנו רוצים בקביעת-סדרים חמורה לחיים, ואת הקומוניזם ואת הפאשיזם פוסלים אנו, הרי יבוא יום ונצטרך להשיב גם על השאלה האחרונה: אַיוֹ איפוא אותו משטר שהנכם ממליצים עליו?

שאלה זו, יש להשיב עליה ביושר-לב. סוף סוף, גם מדינת משטרה הומצאה לא סתם, לא לשם שעשועים לממציא: כל אלה – נסיונות לעקור את הרעב ואת המחסור, אחת ולתמיד. מן הצורך לעקור את הרעב ואת המחסור, ויהי מה; הקומוניסטים והפאשיסטים בטוחים שהאמצעי היחידי לכך – הקסרקטין; ובכן – מה? האמנם – סטאטוס-קוו, כלומר המשטר הסוציאלי הקיים? אותו משטר עצמו שמכל עֵבר דבקו בו כינויי-גנאי: משטר קפיטליסטי, בורגני, של ניצול?

כמעט כל אותם הזקנים, אשר לי הכבוד להכירם הכרה אישית, משיבים על שאלה אחרונה זו ברוגז: לא! המשטר הקיים, ינערו חצנם ממנו וינדוהו. ונידוי זה מצלצל בפיהם בכנות כזו, שאך מעשה אכזרי הוא מצדי להזכירם את הנוסחה הלטינית: teritum non datur. אין בעולם חלון-ראוה, ששם מוצגות שתים-עשרה דוגמות שונות של משטר חברתי, או לוּא גם שש, או לוא רק שלוש, ואתה, בן-אדם, בחר את אשר מצא חן בעיניך. יש רק שתיים, "או-או". או (ביסודו של דבר) הקסרקטין, כלומר משטר ששם נקבעת פעולת-החיים הסוציאלית של היחיד על-פי צו מאת שלטון המדינה; או המשטר ששם הגורם הקובע מבחינה זו הוא "רצונו" של היחיד, כלומר (יסודו של דבר) אותו משטר עצמו הקיים כיום. את המלה "רצון" שמתי במרכאות כפולות, הואיל ויודע אני וזוכר את ההסכמיוּת כולה שבמונח זה: אני יודע וזוכר שגם בן-חורין אינו חפשי כלל בבחירתו, נתון הוא ללחצן של אלפי נסיבות, ובכל זמן ובכל מקום, גם במשטר האידיאלי ביותר מבחינת החופש, יהא נתון ללחצן; מלבד זאת, אפשר גם להכניס במתכוון למשטר החפשי כל מיני תיקונים של כפיה-למחצה (économie dirigée). אך כל עוד יעמוד על כנו, לאחר כל התיקונים, אותו עקרון-היסוד, הקובע שבסופו של חשבון, לא המדינה היא שנוהגת בהגה של סירתי (יהי זה האל, יהי השטן, תהי זו עצה טובה או משובה ריקה, אך לא פקודה מן המשטרה) – כל אותו זמן יהיה זה, ביסודו של דבר, המשטר הקיים דווקא, ולא תועיל כאם שום אונאה עצמית. יש לבחור בחירה מפורשת: או הקסקרטין, או סטטוס קווֹ. אגב אורח, כיום אין שום טעם לקרוא לסטטוס קווֹ משטר "קפיטליסטי". זה עידן ועידנים אין עוד בטבע מדינה כזו, ששם יהא הקו הכללי של התחיקה או של הנוהג האדמיניסטרטיבי מסתגל, ביודעים או בלא יודעים, לאינטרסים של ההון, בניגוד לאינטרסים של האביונים בכלל ושל הפועלים בפרט. זה יובל שנים ומעלה פונה עיקר המגמה של המדינות כולן בכיווּן ההפוך, ביחוד לאחר המלחמה (לרבות ארצות הדיקטטורה האנטי-מעמדית). במשטר הסוציאלי הקיים נתון ההון, אם מותר לומר כן, במצב של מצור; אנוס הוא להגן על עמדותיו בפני ההתקפה הכבירה מכל עבר, עתים בהצלחה, עתים בלי הצלחה: בדיוק כאותם הגורמים הסוציאליים האחרים המתחרים בו. כיום אין גם זכר לשום משטר קפיטליסטי. אפשר, יתאים כאן יותר הכינוי "משטר בורגני" – בורגני במובן של מעמד בינוני: אמנם כן, שלש ידות מן האנושות התרבותית אינם בעלי-הון ואינם פועלים, אלא בני המעמד הבינוני, האינטרסים שלהם מרובי-פנים הם, מורכבים ונתונים לשינויים, ועל כן דרוש להם "משטר" גמיש, נוח לטיפול, מניח מקום לתיקונים. ממין זה הוא אותו משטר סוציאלי שאנו חיים בו מימות שתי המהפכות הגדולות של המאה השמונה-עשרה – ה"תעשייתית" ו"הצרפתית": משטר זה, המיוסד על הליברליזם ועל זכות הקניין, ספג לתוכו מנות עצומות של כל מיני סמים-שכנגד, עד לחוזה הקיבוצי, ביטוח מחוסר-עבודה ומס-ירושה גבוה מאד, עיכּל את הסמים-שכנגד הללו, ונשאר אותו משטר עצמו, אם גם בצורה מתוקנת. כל השאלה היא כעת, אם מסוגל משטר זה לקלוט ולספוג לתוכו גם תיקונים נוספים – עד לחיסול גמור של תופעת העוני, - ועם זאת לשמור על יסודו ולהוסיף להיות מה שהנהו, משטר של "משחק" חפשי.

מתחת לסף התודעה, דומני, מאמינים הזקנים באפשרות זו. שאם לא כן, הרי לא תובן אותה השמחה הכנה שבה מקבלים הם כל ידיעה מרויסה הסובייטית על כך, שעוד פסה אחת, ועוד אחת, מן ההווי הסוציאלי הקודם, שמלפני לנין, הוחזרה שם על כנה. שמחה למה? אקווה, אין זו שמחה-לאיד מתוך רוע-לב, אלא פרי ההכרה הגורמת נחת: המשטר הסובייטי שב בהדרגה לאחור, וטוב הדבר, יהיה אך לברכה לצבור ברוסיה, כי המשטר הקודם, על אף כל המומים שבו, היה ביסודו טוב יותר.

אגב אורח, "שיבה לאחור" זו, אפשר כיום למצוא את עקבותיה הברורים לא רק במעשה הסוציאליסטי, כלומר ברוסיה, אלא אף בהתפתחותה של המחשבה הסוציאליסטית (מוזר הדבר – תהליך זה, הפונה חזרה, מסתמן בעצם אותה השעה, כש"התקופה" מתגלגלת במדרונה אל הקסרקטין הכללי). גם במחנה המארכסיסטי רבים הזקנים בחסד עליון, חניכיה הנאמנים של מאת-השנים שסגדה לחופש: החזיון של רוסיה הסובייטית גולל לפניהם אותה התמונה דווקא, שקודם-לכן ניסתה מחשבתם להתעלם ממנה – ועתה מחפשים הם מין סכימה חדשה, סוציאליזם ללא קסרקטין, או לפחות קסרקטין-למחצה במחיר של סוציאליזם-למחצה. הוא הוא, בעצם, הרעיון המרכזי בתורתו של דה-מאן. באוסטריה (כך אומרים) מתחלת תנועת-המחתרת הסוציאליסטית להתעניין בספרו הנשכח של פּוֹפּר-לינקיאוס על "חובת התזונה הכללית": אף הוא נסיון לעקור את תופעות המחסור בלי עזרת הסוציאליזם. באמריקה, זה שנים אחדות עובדת המחשבה דהתם, המהפכנית על-פי דרכה, ברב יתר עמקות ומרץ מבאירופה; ולא רק רוזבלט הוא נושא דגלה: אל פתרון ממין זה חותרים, דומה, עשרות מוחות שלא מן הרגילים, אם כי רבים מהם, אפשר, עודם בלתי-מלוטשים. כל זה פירושו "חזרה", כל אלה הם סימנים לפניית עורף לשיטות הריפוי הבנויות על ההסכמה למדינת משטרה, כל אלה הם נסיונות להציל את האנושות במסגרת המשטר של "היום".

עם כל זה, כאמור, אין אני מקבל על עצמי את היזמה המעשית למרד הזקנים; ועל כן אין גם מתפקידי ללמד זכות במיוחד על "היום". אך את בני שכבתי החברתית, את הזקנים בחסד עליון, מכבד אני, וראיתי לי חובה להזהירם מפני הסכנה הנשקפת ברגיל לבני גילנו: מפני הרוטננות ללא אוֹבּייקט. לדון לגנאי את הנתיבות, שבהן הולכת או מתנהלת בכבדות או מתגלגלת התקופה החדשה, ועם זאת להשכיר גם נתיבותינו הקודמות לא היו שוות כלום ואינן שוות כלום, - זה לא נאה ולא יאה, זוהי סתם תשישות, זה דבר הצורם יותר מחריקת הדלת. אם אין לזקנים באמתחתם דבר של טעם, ישתקו נא. ואילו אני סובר שיש באמתחתנו תשובה לכּל, וההיסטוריה עמנו, ועל אף זמני-הבינים ה"משטרתיים" – תהיה האחרית כלבבנו.