מצהרי יום הכיפורים

א.

עת לחשות ועת לדבר. כך ייעץ החכם מקדם. טובה היא עצתו, אולי, במיוחד, בימים אלה. איש לא יכחיש, כי ישנן שאלות רבות ביחס למה שהתרחש בין כסה לעשור, ובעצם יום הכיפורים. אבל לא זה הזמן להציגן. מן הרגע הראשון, שבו נמסר לנו על כוונת האויב להתקיפנו, בתכנון משולב, מדרום ומצפון, גמלה בלב ההחלטה לדחות כל בירור עד לאחר שנגבר, בעזרת השם, על הגייסות התוקפניים. לא סטינו מעמדה זו; לא נסטה ממנה. עת מערכה היא לישראל, והיא מן הכבדות מאז חידוש עצמאותו. תכניתנו היחידה צריכה להיות, על פי אימרה מפורסמת, לנצח במלחמה. לאחר שנביס את האויב, נהדוף את כוחותיו ונמגר אותם, תגיע השעה לשאול וגם לתבוע תשובות. ביום ג' לשבוע, בו נכתבות שורות אלו, ובימים הקרובים, עת לחשות. מלה זו, בקהלת, פירושה לשתוק מתוך צער.

כך ננהג לגבי המאורעות הקרובים, עד אשר יהיה ברור לחלוטין, כי ישראל שוב גבר על אויביו. אבל חובתנו האחרת היא להתבונן במספר תופעות יסודיות, שקדמו למאורעות אלה.

ב.

נלמד, פעם לתמיד, כי כל עוד קיים מצב מלחמה – וזהו פירושה השלילי, הממשי, של כל הפסקת אש – לא לנו להתנבא בשם אויבינו, או במקומם. דווקא לאחרונה רבו ההודעות בישראל, כי הפסקת האש תימשך עוד זמן רב. הביטוי המקובל, המונח הטכני הוא "סביכות נמוכה" לגבי האפשרות, או הסכנה, של חידוש האש בחזיתות. כמובן עדיין לא נולד האדם ,אשר לא טעה, אם ניסה לתאר עתידות. אבל בהתנאים, בהם אנחנו חיים, היה מוטב לוותר על דירוג הסבירויות. אין להגביהן ואין להנמיכן. השכל הישר מחייב את כולנו, בכל עת, לומר, כי ההכרעה אם לפתוח באש, היא בידי האויב. לא זו בלבד שיש לו לגבינו מעין תכנית קבועה, ידועה לכל מי שאינו חולה-אשליות; לאויבינו יש גם חישובים, הערכות והשערות משלהם, המתנבאים "לתקופת שקט ממושכת" היו צריכים, בכל הופעותיהם, המוצנעות או הפומביות, להוסיף ולציין, כי, בעצם, עלול האויב לתקוף היום, מחר, ברגע בו דבריהם נאמרים, אך לא כך נהגו בעלי תפקידים שונים. לאחד השרים יש, בוודאי, סיבה טובה לשמוח על אשר נתקבלה עם פרוץ המלחמה, ההצעה להפסיק לחלוטין את תעמולת הבחירות. בעקבות הצעה זו לא שודר נאומו המוקלט, אשר בו, כך יש לשער, הביא אמונה בהמשכה הבלתי מופרע של הפסקת האש. אם ההשערה היא נכונה, טוב שהשידור נדחה לימים שקטים יותר.

ההכרעה היא בידי האויב; ייטיב, אפוא, כל עסקן ציבורי עם עצמו, באמצו לגביה את ענוות רש"י. מה הוא, בקי הבקיאים, יכול לומר, מפרק לפרק: איני יודע, מן הדין שיודה בכך מי שמשמיע נבואות מדיניות. זכורה לנו – או אולי כבר נשתכחה? ההערכה, הקרויה מוסמכת, לגבי שנות השישים והשבעים. עדי מאי-יוני 1967 "נקבע", כי לפני שנות השבעים לא תפרוץ מלחמה בין ישראל ובין אויביה. כידוע, קרה אחרת. ההפרש, בין ההערכה לבין המציאות, היה של שנים רבות. אל לנו עוד לאמת את האימרה, שלפיה לומד האדם מן הטעויות בהיסטוריה, כיצד לחזור עליהן. האמת הפשוטה היא, כי המלחמה בינינו ובין אויבינו עלולה היתה לפרוץ כל יום; היא חודשה על ידם ביום הכיפורים.

ג.

ביום הרביעי באוגוסט 1970 נכנס לתוקפו הסכם הפסקת האש, בעקבות מלחמה ממושת שנצמדה אליה המלה התשה. אותו לילה הפרה מצרים את ההסכם על ידי קירוב סוללות טילים קרקע-אוויר, שסופקו לה על ידי ברית המועצות, לעבר תעלת סואץ. היו תגובות שונות על הפרה זו. השיחות עם ד"ר יארינג הופסקו; הוגשה תביעה להשיב את הטילים אל מאין הוזזו. כעבור זמן-מה, חודשו השיחות עם שליחו של מזכ"ל האו"ם, בעוד התביעה הישראלית להרחקת הטילים לא נתקבלה, מצרים אף הוסיפה להקים, בקרבת התעלה, סוללות נוספות, שטווחן הגיע אף אל העבר השני, הנמצא בשליטתנו, של תעלת סואץ. היתה בהמשך הזמן, השלמה מלאה עם הפרת ההסכם על ידי מצרים, עם קידום בלתי מופרע של הטילים למיניהם, "ס.א. 2", "ס.א. 3", "ס.א. 6".

היה זה עניין רציני, חמור. עתה מתברר, לא עוד לאור הערכה מקודמת, אלא נוכח המציאות בשדה הקרב, מה רבה וקשה היתה חומרתו. אלמלא טילים אלה, קידומם וטווחם, לא היו המצרים מצליחים להעביר על פני התעלה מאות רבות של טנקים ולהוסיף ולהגיש להם, ולחיל הרגלים, את האספקה הדרושה להם. חיל האוויר שלנו היה משמיד לא רק את הגשרים, שנמתחו על פני התעלה, אלא גם את הטנקים בתהליך הצליחה. אבל שדות הטילים היקשו מאוד על טייסינו לעשות את שליחותם. המצרים גישרו והזרימו נגדנו כלים כבדים, גם לאור היום. הטילים סייעו לאויב, גרמו אבידות לנו, הפריעו במניעת הפלישה. זוהי התוצאה החמורה של הפרת הסכם, ושל ההשלמה עם הפרתו.

עלינו להזכיר עובדה זו לא רק לירושלים אלא גם לוושינגטון. האזהרות, נגד ההשלמה עם תוצאות ההפרה, מרובות היו. החל מיום הכיפורים אנו משלמי מחיר – והוא יקר מאוד – על אשר הן לא נשמעו. וושינגטון תבעה את ההשלמה האומללה. עתה גם היא צריכה ללמוד לקח ולהסיק את המסקנה המתאימה, החיובית, לגבי צורכי הגנתה של האומה המותקפת. על הכל לזכור ולדעת, כי מצבנו היה היום שונה לחלוטין, אלמלא הופר ההסכם, שהוצע על ידי ארצות הברית, ואלמלא ההשלמה עם הצבת הטילים, לא עוד בנקודה, הרחוקה כ-35 קילומטרים מערבה לתעלה, אלא סמוך לגדתה.

ד.

בתקופה האחרונה אמרו רבים, כי נוכח "השקט בגבולות", יש לרכז את התעניינות הציבור העיקרית מסביב לבעיות פנים. היתה אפילו הנחה, כי זהו רצונו של הציבור; והעסקנים חייבים לנהוג לפיו.

אם המדובר הוא בגישה מדינית, מוכן אני גם היום לומר, כי בדרך כלל, אין להבדיל בין בעיות חוץ לבין ענייני פנים. בחייה של אומה, בייחוד בתקופתנו, שלמות אחת הן. משק מפותח הוא חלק בלתי נפרד של הביטחון הלאומי. באין עם בריא, כיצד יעמוד במבחן רציני? בעיותיה היסודיות של אומה, אין להפריד ביניהן; כולן תובעות תשות לב, דאגה, טיפול באהבה.

אבל בתנאים המיוחדים, שבהם קמה וחיה מדינת ישראל, לעולם אין לומר, כי לבעיות פנים יש לתת   עדיפות של התעניינות. הסיבה היא, כי כפי שנאמר, והוכח, אין לדעת, מתי יחליט האויב, המקיים בגלוי מצב מלחמה, להפעילו, על ידי פתיחת אש ממושכת, או על ידי מתקפה מתכוננת. לקח חשוב הוא לעתיד, נוכח ההערכות שהושמעו בייחוד בשנת תשל"ג. נתייחס לכל בעיות האומה ברצינות, אך יהיה ביטחונה תמיד בלבנו, בראש דאגתנו.

ה.

המלה "שטחים" הוחדרה למילוננו השימושי. השבוע למדו אם לא הכל, הרי רבים, מה הם לנו, לחיינו, לביטחוננו, לקיומה של מדינת היהודים. נשער בנפשותינו, כי תכניות הנסיגה לסוגיהן היו מתבצעות, כפי שרצו בעליהן; מה היה מצבנו ביום, בו האויב החליט לתקוף את מדינת היהודים. על אילו שטחים היו סוגרים אלפי הטנקים שלו? על אילו מקומות יישוב היו מוטלות פצצות מן האוויר? ולו חולקה ארץ ישראל המערבית, כלום לא היתה לנו, כבר ביום הכיפורים, חזית שלישית לעמוד בה, ובאיזו קירבה למרכזי האוכלוסין שלנו? לפני שש שנים ומחצה, כתבנו בהחלטה גורלית, כי אויבינו הקיפונו בטבעת חנק; היום יש סביבנו טבעת ביטחון. זהו ההבדל. לאור הניסיון של שלושת הימים האחרונים זה הבדל גורלי. מתברר כי ארץ ישראל היא, במלוא משמעות המושג, ארץ חיינו. על קביעה זו אפשר להוסיף הסברים רבים; נביאם בהזדמנויות שונות, אך ביום אחר.

על הלקח הזה, המכריע, יש להוסיף שיעור על היחס הכמותי של הכוחות. ישראל רגיל במלחמות של מעטים נגד הרבים. אבל בימינו כמות מסוימת של ציוד,  אף אם היא אינה קובעת את תוצאתו של כל קרב, היא תובעת את היקר במחירים. מצביא גדול אמר, כי בקרב, היחס בין הרוח ובין החומר, מבחינת הגורמים המשפיעים על תוצאתו, הוא שלושה לאחד. בנינו הלוחמים, הגיבורים והקדושים,הוכיחו את אמיתות ההנחה הזאת, גם החל מיום הכיפורים. אבל צריך להציב גבול לדיספרופורציה כמותית. חובה לקבוע, כי זו, שהיתה קיימת עד התוקפנות הערבית החדשה, אין עוד לקבלה בעתיד. הציוד החדיש פולט אש אדירה. יחסי הכוחות, בשטח זה, טעונים תיקון דחוף, יסודי.

ו.

בעזרת אלוהי צבאות, ננצח גם במלחמה קשה זו. לקראת היום, בו נגבר על כוחותיו התוקפניים של האויב, על הכל לדעת, כי תוקפנות מבטלת חובה לגבי קו, שהיה קיים לפניה. אחר הדברתה, נקבע הקו בתהליך ההדיפה של הכוחות התוקפניים. כך נהגנו גם אחר מלחמת ששת הימים. הודענו, כי מחמת התוקפנות, המתוכננת והמוצהרת, של אויבינו, בטלים הסכמי שביתת הנשק משנת 1949, ועמם הקווים ששורטטו בהם. קווי הפסקת האש עם מצרים ועם סוריה חייבונו, כל עוד הם חייבו, וכובדו, על ידי אויבינו מעברם השני. ברגע, שבו האויב חוצה את הקווים הללו, כדי לתקוף, שוב אין להם עוד תוקף, מבחינת המדינה המותקפת. בכל מקרה של תוקפנות מובסת, נקבע הקו בתהליך הדיפתו של התוקפן. זוהי לא רק מדיניות צודקת; היא גםה יחידה העשויה להרתיע מפני תוקפנות מחודשת. הענשת התוקפן מצווה היא, לאומית, בין לאומית, אנושית; בה התקווה לשלום בין העמים.

יהי רצון שנוכל, במהרה, להגשים את המדיניות הנכונה הזאת, ולתת לאומה, העומדת שוב במבחן גורלי, ביטחון ושלום.