מפנה ביהדות אמריקה
מפנה ביהדות אמריקה
א.
הפעם ביקרתי בארצות הברית על פי הזמנתה של הסתדרות ציוני אמריקה, אשר באחרונה הגבירה במידה ניכרת את פעילותה המדינית. ביוזמת מארחיי הטובים נתבקשתי להרצות לפני "מועדון העיתונות הלאומי" בוושינגטון, ולהשיב לשאלות המסובים. מועדון זה הוא בעל מעמד מיוחד. הדברים המושמעים בו מועברים במישרין במשך שעה תמימה ב-173 תחנות שידור. באוזני העיתונאים והציבור אמרתי, בין השאר, את הדברים הבאים:
מלאו שלושים שנה מאז הודבר הנאציזם, התגלמות כל הרשע באנושות, לפי הגדרתו של צ'רצ'יל. בימינו, מאחר שהמסמכים הכמוסים הועמדו לרשותנו, למדנו, כי ניתן למנוע את הנוראה במלחמות אלמלא תצבורת המִשגים הרשמיים, הידועה בשם פיוס, החל מהכנסת צבא לאזור המפורז של הריינלנד ועד שני הפרקים המחפירים, שנכתבו בסתיו של שנת 1938 במינכן, ובקיץ 1939 במוסקבה.
לנו, לעם היהודי, לא יכול הניצחון להביא את החדווה הטבעית, שהיתה מנת חלקם של עמים אחרים. לא היתה עוד הצלה לעמנו באירופה, אשר משפת האוקיינוס ועד חוף הדנייפר היתה לבית קרבות לשישה מיליונים יהודים, אנשים, נשים וטף, שנגררו למיתות משונות שש שנים תמימות, בעוד איש לא ניסה אפילו להצילם. בפצע בלב, שאינו ניתן לריפוי, בשארית כוחנו הלאומי, קמנו למרוד וללחום לשחרור ארצנו משלטון קולוניאלי, להצלת עמנו ולקיום עצמאותנו, נגד כוחות אדירים. כך פסק היהודי להיות חסר מולדת ונטול מגן, בפעם הראשונה, אחרי 1878 שנים.
מאז השמדת עמנו באירופה, ומאחר שחזרו ונישנו הניסיונות להכחידנו גם בארצנו, גמרנו אומר להתייחס ברצינות לאיומי האויבים המודיעים בגלוי על רצונם לאבדנו, או המתכננים את השמדתנו. אנו מבקשים מכל ידידינו להימנע מלעוץ לנו, לבל נתייחס ברצינות אל האיומים האלה. עליהם לזכור, כי שלנו הוא הניסיון, והסכנה לקיומנו, והאחריות להבטיחו.
זו הסיבה שבגללה קיבלנו את ההכרזות שהושמעו לפני שמונה שנים מקהיר, דמשק ובגדד, אשר לפיהן ייפגשו צבאותיהן בתל אביב. השתמשנו בזכותו הטבעית להגנה לאומית-עצמית ומנענו את מפגש-חלום הביעותים מלהתגשם. הדפנו את התוקפנים.
משום כך אנו גם מתייחסים ברצינות למפה אשר פורסמה ב"טיימס" של לונדון ב-22 במארס 1975. הליגה של מדינות ערב שמה חתימתה מתחת למפה זאת, המראה את שטחן העצום מן האוקיינוס האטלנטי ועד המפרץ הפרסי. מדינת ישראל אינה מופיעה ביניהן. היא נעלמה בתוך 20 המדינות הערביות על מפתו של ריאד. את משמעותה לא נשכח. ואנו מקווים שאיש לא ייעץ לנו לשכוח.
מתוך היחס הרציני לאויבינו ושאיפותיהם, זכותנו וחובתנו להסביר לדעת הקהל הנאורה, כי אם סאדאת ואסאד ושליטים ערביים אחרים תובעים מישראל לסגת לקווי 4 ביוני 1967 ולאפשר הקמת מדינה עראפאתית ביהודה, בשומרון ובעזה – ואלו הן, כידוע לכם, תביעותיהם הקבועות – או אז הם מוכיחים לנו שמטרתם להרוס את ישראל. בהקשר זה המלה שלום נעשית לא רק חסרת משמעות אלא מטעה בתכלית, כפי שהיה במינכן בשנת 1938, או עם כל ההבדלים הידועים, בפריס בינואר 1973.
לוּ היו דרישות אלו מוגשמות, היו ירושלים, תל-אביב, יפו, בת-ים, חולון, רמת-גן, בני-ברק, גבעתיים, פתח-תקווה וערים אחרות, וכן שדות התעופה שלנו, בטווח האש של כל תותח מודרני. בתנאים כאלה היה השלום נהרס; אפילו הסיכוי לשלום היה אובד. הערבים היו מאמינים, כי הם יכולים, אפילו בלי הזזת צבאותיהם, להמיט שואה על ערינו ואוכלוסייתנו האזרחית. הם יצאו כל אמתלה כדי להתקיפנו. מקווה אני, שאיש לא יעוץ לנו לשכוח, כי ביום הכיפורים, באוקטובר 1973, האשימו המצרים אותנו בפתיחת המלחמה.
אבל, יש אומרים: "אתם בוודאי תשיבו מלחמה שערה". כמובן, תמיד נגן על עצמנו. אבל אנו רוצים שלום עם ביטחון. מדוע יש להעמיד את חיילינו במצב כה חמור? מדוע צריכה האוכלוסייה האזרחית להיות למטרה של תותחים לאלפיהם? מדוע עלינו לסגת אל סף התהום ולהילחם עם גבנו אליה? מיהו הזכאי להזדהות עם תביעות כאלה, העלולות לסכן ת קיומנו?
יש המודים, כי אמנם הסיכון עלול להיות חמור, אך הם מבטיחים לנו ערובה בינלאומית. אנו זוכרים את הערובה ב"חוזה לוקרנו", ב"הסכם מינכן", ב"הצהרת שלוש המעצמות", בהתחייבות לגבי מיצרי טיראן, עד ימינו אלה, שבהם מקיים הקומוניזם את התקדמותו הרגרסיבית. לוּ היינו, נוכח הניסיון הזה, סומכים על ערובות, היינו חוטאים בחוסר אחריות נורא, באי-מילוי חובתנו כלפי האומה.
מהי, אפוא, הדרך המוליכה אל תהליך עשיית השלום? אביא בפניכם חמש הצעות חיוביות: השבתת נשק מוחלטת; משא ומתן ישיר על חוזי שלום; ללאום הערבי המוכר, בארץ ישראל, אוטונומיה תרבותית; לכל תושבי הארץ הערביים אופציה חופשית לגבי אזרחות; פתרון בעיית הפליטים הערביים.
אם תהיה תמיכה בהצעות אלו, ייהנו כל העמים באזור משלום עם ביטחון, חרות וכבוד אנושי.
ב.
שלוש הבעיות העומדות על הפרק – נסיגת ישראל לקווי 4 ביוני, הקמת מדינה עראפאתית ביהודה, שומרון ועזה ומתן ערובות בינלאומיות משולבות למדינה המרוסקת – הועלו כעבור שבוע לדיון מפורט, במוסד אמריקני אחר, המשפיע על דעת הקהל, הלא היא "המועצה לענייני חוץ". המוסד המכובד הזה מוציא לאור את הרבעון הידוע Foreign Affairs, אשר בגיליונו האחרון, מאפריל, פירסם מאמר של פרופ' סטנלי הופמן על יחסי ישראל-ערב. המחבר הנכבד, המציע לישראל תוכנית של "מדיניות חדשה", תובע ממנה כי תכריז מראש על נכונותה לשוב לקווים שמלפני מלחמת ששת הימים ולאפשר הקמת מדינה המכונה פלשתינאית בשלושת האזורים הנזכרים של ארץ ישראל.
במאמרו של פרופ' הופמן, המשתרע על עשרים עמוד, כלול משפט מסכם שלפיו אין לעשות דבר שיסן את ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל. ביקשתי להוכיח, כי לו היו הצעותיו של המחבר הנכבד מתקבלות, היה קורה בדיוק מה שאינו רוצה כי יקרה. לא היה, כמובן כל קושי להביא הוכחות אלו, אחר הבאתן נתקלתי בטענה חוזרת על אי-חשיבותו של שטח בעידן הטילים. כידוע, משמיעים טענה ו רק על חשבון הזולת... היה עלי להסביר, כי טילים, בדרך כלל, נמצאים בידי הצדדים השונים, על מנת שלא להשתמש בהם. במילון הבינלאומי קיים מושג נורא: איזון האימה; אבל עובדה היא כי על בלימה זו מתקיים העולם.
אבל יש גם להציג שאלה פשוטה: אם אפשר לפגוע במרכזי אוכלוסין בכמה מאות פצצות טיל, הצריך להעמיד אותם גם בסכנת הרס על ידי אלפי תותחים, כלומר ברבבות פגזים מכוונים?
אין זה שכל ישר, אלא היגיון מעוקם. אין פלא, כי הערבים, השואפים להגיע ליכולת כזו, מוכנים כפי שאמר חוסיין בארצות הברית אפילו להבטיח לנו "אי-לוחמות", ובלבד שנקבל את דרישותיהם. אבל אדם הטוען כי אין להעמיד בסכנה את ביטחונה וקיומה של מדינת היהודים אסור לו לתמוך בשתי התביעות הנודעות. הוא גם צריך להתחשב בניסיוננו, ובאחריות המוטלת עלינו להבטחת עתידו של עמנו.
באשר לערובות הבינלאומיות יכולתי לצרף למסמכים שאוזכרו ב"מועדון העיתונות הלאומי" מסמך חדיש, מלפני שנתיים בלבד. כרגיל בהסכמים מקוריים, בייחוד רבי-מלל, הם נקראים על ידי מעטים, ונשכחים על ידי רבים. כוונתי להסכם פריס מינואר 1973, אשר בעקבותיו קיבלו שני חותמיו הראשיים, ד"ר קיסינג'ר ולה דוק טו, חצאי-פרס-נובל לשלום. די היה להוציא סעיף אחד מאותו הסכם, אשר לקיומו ערבו 11 מדינות, כדי להסיק מסקנה לא ממה שקרה לפני עשרות שני, אלא ממה שהתרחש לנגד עינינו.
סעיף 9 של הסכם פריס אומר:
"ממשלת ארצות הברית וממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם (כלומר, וייטנאם הצפונית, הקומוניסטית) מקבלות על עצמן את העקרונות הבאים לקיום זכות ההגדרה העצמית של העם הדרום-וייטנאמי:
א) הזכות להגדרה עצמית של העם הדרום וייטנאמי היא קדושה, אינה ניתנת לערעור, וכובד על ידי כל הארצות.
ב) העם הדרום-וייטנאמי יחליט בעצמו על עתידו המדיני...".
כאמור, ערבו להסכם הזה ולקיומו 11 מדינות, ביניהן ארה"ב, בריה"מ, סין, בריטניה, צרפת ועוד. ובכן? מסתבר, כי אחד "הערבים" סיפק שנתיים נשק וציוד, טנקים ותותחים, לרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם, אשר החלה במתקפה כוללת על העם בעל הזכות הקדושה, שאינה ניתנת לערעור, להגדרה עצמית ולהחלטה משלו על עתידו המדיני, והזכות הזו נעלמה יחד עם העיר סייגון, אשר שמו של הו-צ'י-מין נקרא עליה.
העָרֵב השני, המעצמתי, פנה באיגרות דחופות אל עשרת עמיתיו לערובה ותבע מהם להשפיע על האנוי, כי תפסיק את המתקפה ותסכים להפסקת אש. הם אפילו לא השיבו לו. על כך התאונן מרה – כלומר אפילו בלי חיוך מריר - מזכרי המדינה של ארצות הברית, ואחר כל אלה מציעים לנו – אם נסכים לריסוק עצמי – ערובה בינלאומית משולבת.
משסיימתי ניתוח זה, נשמע צחוק מתוך הקהל מדי הזכירי את "תמורת" הערובות, אבל זה היה באמת צחוק מר כלענה.
ג.
טוב, בימים מיוחדים אלה, לשוב ולהיפגש עם היהודים בארה"ב. סיפוק מיוחד ניתן לי בשיחות עם סטודנטים. בלוס אנג'לס היתה לנו אסיפה רבתי עם סטודנטים ומוריהם. ההזדהות היתה עמוקה. ההתלהבות כנה. בשביל נוער משכיל זה המושג ארץ ישראל מובן; הניכור הפלשתיני הוא מהם והלאה. יש יסוד להניח, כי לומדים ברחבי ארה"ב רבבות סטודנטים יהודים, אשר בשבילם שום חלק של ארץ ישראל אינו פלשתינה.
יש גם אחרים. אף אתם נפגשתי, באוניברסיטה אחרת. הם הקשיבו בלי הפרעות, שאינן בלתי מקובלות בימינו. הציגו שאלות, שביניהן היו, כמקובל בתקופתנו, חדות כפגיון. השיבותי עליהן כמיטב יכולתי, בסבלנות, אשר בלעדיה אסור לפנות לנוער מותעה. התוצאה היתה חיובית, מעודדת.
היא התבלטה על רקע ויכוח קודם, עם מרצה אמריקני. הצעירים האלה, וגם מדריכם, דיברו בתוקפנות עולבת על "הישות הפלשתינית", על הזכויות שנגזלו על ידי ישראל. הסיכום והפרידה היו מרים. אין לכחד, כי התעמולה העוינת הנתמכת על ידי חוגים יהודיים מסוימים עושה לעתים, שָמות בנפש הדור הצעיר. אבל מסתבר, כי גם לתועים אפשר להסביר את צדקת ענייננו. אמרתי לידידים, כי לו עמד הזמן לרשותי הייתי מקדישו קודם כל לאוניברסיטאות. אפשר לא רק להסביר אלא גם לשכנע.
מרגשות היו הפגישות עם הקהילות היהודיות. בבואך אליהן בתקופה זו אתה חש באהבתם את ישראל ובדאגתם לעתידה. תושבי אמריקה, כידוע, מפונקים בשמיעת דברים בתקופת הרדיו והטלוויזיה. הדברים המעניינים ביותר מובאים אליהם הביתה, לחדריהם. אם על אף הרגלי הנוחות האלה עומדים אנשים על רגליהם שעה ארוכה כדי להקשיב לנאומים, אות הוא כי רגש מיוחד, טוב ונאצל מניע אותם.
טוב לא רק לפנות אליהם אלא גם לשמוע אותם. נאומיהם אינם מוקדשים עוד רק לחלוקת שבחים לאורח, המעלים סומק על הלחיים. הם מביעים את דעתם שלהם. והיא כנה, עזה, אמיצה. שמעתי מנהיגים ודוברים ציוניים אומרים לישראל: "עמדי איתנה, אל כניעה ללחצים!" אין להם עוד כל היסוס לבקר, אף לתקוף, ובמלים חריפות, את מדיניות ממשלתם במזרח התיכון. הדברים נאמרים ונכתבים באומץ לב אזרחי, ללא פחד מפני ההאשמות הנודעות, אשר בימים עברו, מלפני שלושים השנים שיתקו את יהדות אמריקה.
אמנם כן, חל מפנה בקרב יהדות ארה"ב. בעבר היו דובריה בעלי דעה, כמעט מוסכמת, כי עניינם הוא לאסוף ולתת כסף לישראל; שאר העניינים, לא להם הם. בימים אלה הם אומרים במפורש כי עליהם לפעול גם בשטח המדיני. שמעתי דעות אלה לא רק מנואמים יחידים אלא גם מפי נציגיהם של ארגונים יהודים חשובים, מושרשים, בעלי מעמד רציני גם בעיני המימשל.
יש להם תחושת דחיפות. "מה יהיה בזלצבורג?" הם שואלים. האם לא "יושג" שם הסכם לפני ביקורו של ראש הממשלה מר רבין, אצל הנשיא פורד? הם רוצים, אפוא, להפעיל את השפעתם בעוד מועד, למען לא תועמד ישראל בפני עובדות קיימות, אשר יהיה קשה יותר לשנותן.
כתבי העיתונות הישראלית הודיעו, כי יהודים נאמנים אלה נדהמו מדברי שר החוץ לשעבר מר אבן. אין פלא. הם שמעו בשבועות האחרונים מפי כל תומכי הממשלה ומתנגדיה, כי בעניין דחיית התביעות המצריות לנטישת עמדות מגן חיוניות, בלי שלום, תוך השארת מצב המלחמה על כנו, קיימת עמדה משותפת בישראל. יכולני להעיד, מה רבה היתה שמחתם לשמוע דברים על מידת האחדות שקמה בישראל. הם הזדהו עם עמדתנו בכל לבם, ללא חשש או סייג.
לפתע הם שומעים מפי מנהיג חשוב של המפלגה השלטת, אשר "גויס" למסע הסברה, כי ירושלים, מלכתחילה, לא היתה צריכה לתבוע את הדבר "הדמיוני" – ביטול מצב המלחמה – וכי היה עליה לקבל את אשר הוצע לה או נדרש ממנה. נקווה, כי אפילו תפנית "הסברתית" זו לא תחליש את רוחם ועמידתם, ואנו נוסיף לשמוע מארה"ב את הקול המעודד: "עימדו איתנים, יחד נתגבר על הקשיים".
קשיים יש ויהיו. אבל אם השפעתה של יהדות אמריקה תוטל על כף המאזניים בעוד מועד, יש סיכוי טוב לגבור עליהם. לא צריך לנסות לשוב לתקופה, שבה נקראו אחינו בארה"ב לתת תרומות בלבד. נהפוך הוא. יש לעודדם בנכונותם לתרום, לפי יכולתם שאינה קטנה, גם בשטח המדיני. זו התפתחות חיובית, רצויה. היא גם יכולה להצמיח תוצאות מבורכות.
