מעש ההשתחררות העצמית פרק שני: מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי
מעש ההשתחררות – חלק ב – מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי
אצ"ל ולח"י מופיעים בסקירתו של מר בן-גוריון, במאי 1948. עד אז לא יזכר שמם, לא יפקד קיומם. הם מגיחים לפתע מנבכי התקופה. אחרי הכרזת העצמאות. Deus ex machina. ומאחר שלא היתה, על פי גירסתו של המחבר, מחתרת עברית, לוחמת, משחררת, לא היתה כלל מלחמת שחרור נגד השלטון הבריטי. אך מה קרה לאותו שלטון, שהגשים את הספר הלבן בכל כוח האלימות הרשמית, שעמד לרשותו? מה אירע עם השלטון, שגמר אומר, ככתוב ספר הלבן, להקים בשנת 1949, מדינה פלשתינאית, ובה מיעוט יהודי של שליש האוכלוסין? שווא תבקש בכל אלפי המלים שחוברו על ידי מר בן-גוריון, רמז כלשהו למלחמה כלשהי להתנגדות כלשהי, למערכה כלשהי, נגד שלטון נכרי, אשר רק עם סילוקו, ובמקומו, ניתן היה להקים, על פי שורת ההגיון, שלטון עברי. אמנם, השלטון הבריטי לא בן-לילה היה; הוא החזיק בארצנו שלשים שנה, אך הוא, כפי הנראה, בן-לילה אבד, ממש כקקיון דיונה, פלא הפלאים.
משל למה הדבר דומה? לו ראש ממשלה צרפתי, ברפובליקה הרביעית, היה כותב על קורות ארצו בימי מלחמת העולם השניה, ולא היה מזכיר, אפילו במילה אחת, את פרשת צרפת החפשית והלוחמת. או משל יותר קרוב, לא במהות, אלא בזמן ובשטח. ראש ממשלת יוון מנסה להסביר לבני עמו ודורו, כיצד שונה מעמדה של קפריסין, ממושבה בריטית לרפובליקה עצמאית. בסקירתו, הוא מוחה לחלוטין את זכרו של הארגון הצבאי של קפריסין, הוא אי. או. קה. את השינוי הוא מייחס לנאומיו ומגעיו הדיפלומטיים, לוועידה היוונית-טורקית בציריך, או לוועידה המשולשת. האנגלית-יוונית-טורקית בלנודון. אולם כך לא נהג שום בר-דעת לא בפריס ולא באתונה. גם בימים בהם דה-גול וידידיו היו באופוזיציה, היה כל צרפתי, ללא הבדל עמדה. השקפה ומפלגה. מעלה על נס אתפעלם של "הפורשים", שנקראו מאקי, את מלחמתה של המחתרת, את תנועת ההתנגדות, את גבורתה ואת קרבנותיה. ואילו דובריה הרשמיים של יוון מיהרו, ביום בו הושג ההסכם בלונדון, להודיע כי יום זה לא היה בוא, אלמלא אי. או. קה. מלחמתו, גבוריו וקרבנותיו. נראה, כי כפיות טובה אינה תכונה צרפתית, או יוונית; היא תכונתם של יהודים מסויימים.
ועוד משהו אופייני, מזעזע. מר בן-גוריון אינו מזכיר, אף במלה אחרת, את התקופה בה ה"הגנה" נלחמה, בנשק, נגד השלטון הבריטי. התקופה ההיא היתה קצרה. היא החלקה בנובמבר 1945 ונסתיימה בספטמבר 1946. מאז לא הפעילה עוד ה"הגנה" את נשקה נגד השלטון הבריטי אלא הוסיפה – וגם זה היה גילוי חשוב של ההתנגדות העברית - להביא אניות מעפילים, אשר רובם ככולם גורשו, בלווי אלימות אכזרית, לקרפיסין. אצ"ל ולח"י הוסיפו ללחום בשלטון הבריטי עד רדתו. כל בני דורנו יודעים, כי עד 1945 וגם אחרי 1946 היו בין ה"הגנה" ובין המחתרת, דברים רשים, אף נוראים, אולם אין זה מונע מאת אנשי המחתרת מלהעלות על נס. בכל הזדמנות, לא רק את תפקידה ההיסטורי של ה"הגנה" לחטיבותיה, נגד התקפנות הערבית, אלא גם את פעלה, בימי ההסכם המבצעי עם אצ"ל ולח"י, נגד השלטון הבריטי. אנחנו מוסרים תמיד כבוד לחברי ה"הגנה", שנפלו בהתקפה על שרונה, שפרעם, בליל ווינגייט, או בליל הגשרים, לא כן, מר בן-גוריון. הוא אפילו אינו מזכיר את המיבצעים ההם, או את הקרבנות שניתנו למענם, אנשים אלה, כולם גבורי האומה היו. אם לא תחת פיקודו, הרי תחת מרותו, כיושב ראש הסוכנות היהודית. אך הוא אינו פוקד לא אותם ולא את פעלם. כל כך למה? ההסבר הוא כפול, מר בן-גוריון לא מילא, במערכה ההיא, שום תפקיד ממשי, זולת שלילי, כפי שנראה להלן, חלק ניכר של הזמן, בו היא התנהלה במולדת, מול כוחות אדירים, הוא בילה בחוץ-לארץ. אבל הסיבה השניה נראית לי העיקרית. מר בן-גוריון אינו רוצה להשלים עם העובדה ההיסטורית, כי בארץ זו התנהלה מלחמת שחרור נגד שלטון נכרי, שהביאה לסילוקו. כדי לנסות להעלים את מרדם של אצ"ל ולח"י, הוא מעדיף לא להזכיר גם את מריה של ההגנה.
המלחמה בשלטון הבריטי נמשכה שנים, מי השתתף בה, מן הצד היהודי, אמרתי, אך כדאי שכל בני דורנו ידעו, מי השתת, בה מן הצד השני, כדי לדכא את המרד העברי, שגבר והלך, הביאו הבריטים לארצנו את המהוללות בדיוויזיות שלהם. הנודעת בהן היתה הדיוויזיה הששית המוטסת שנקראה, בפי ילדינו, ה"כלניות". נוסף על שלשים אלף בלשים ושוטרים, ריכזו הבריטים בארץ-ישראל הקטנה קרוב למאה אלף חיילים (בקפריסין, בהגיע המרד של אי. או. קה. לשיא, הוצבו עשרים אלף חייל).הם הטילו חוקי חרום, שאיימו במוות על עצם ההשתייכות לארגון לוחם. הם הקימו בתי-דין צבאיים, שגזרו מיתה על עשרות לוחמים, הם הוציאו להורג, עלי הגרדום, אחד עשר לוחמי מחתרת, הם עצרו ואסרו, בכל תקופת המרד, אלפי לוחמים ולוחמות והחזיקום בבתי כלא ובמחנות רכוז, לא חדשים מספר אלא שנים תמימות, הם הגלו שלוש מאות וששה לוחמים לאפריקה הרחוקה. הם הטילו, הלוך והטל, עוצר בערים, בשכונות, בדרים. הם הפעילו כבמשך שבועות, תקנות מצור הידועות בשם מצב צבאי. הם הכניסו את משרדיהם ופקידיהם לתוך איזורי בטחון, הקיפום בגדרות תיל, עשום מיבצרים, מוגנים מכל עבר בקני מכונות יריה.
נגד הכוח האדיר הזה ניצבה מחתרת עברית, לוחמת, מוחצת, חודרת, בלתי נכנעת, הגו רת חילים, תוך סבל ורדיפות, המגבירה את מלחמתה מחודש לחודש. המעלה את מיבצעיה משלב אלי שלב. המפליאה מכותיה, עדי עוררם תמיהה והתפעלות בקרב ידיד ואוייב כאחד.
ב.
אך היום לא אכתוב על גבורת בנינו במגור ובקרב, בבית-הדין ובכלא, במחנה הרכוז ובתא המוות, ובמעלות הגרדום, את אשר עשו כתוב, ויהיה חרות לעולמים. בדברי הימים של מלחמות ישראל ותקומתו. שום הגיג סובייקטיבי לא יעמוד למי שרוצה למחות על פעלם הגואל. האמת עולה, נצחונה אינו מוטל בספק, אפילו בטאונה הרשמי של מפלגתו של מר בן-גוריון. "הפועל הצעיר", פרסם באוגוסט 1957, את הדברים הבאים: "לא נכנס עתה לכל פרשת הפרישה, מעבר לה ניצבת אותה שאלה גדולה ואנושית, שהעלה אחינו. מחתרות אלו שפכו את דמן, היו בהן גילויים הירואיים של עוז רוח והקרבה עצמית, נלווים של אצללות יהודית"
לא על גלויים אלה אכתוב היום, אלא על הדם בעולם, אין לשכוח, כי למלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי, היו עדים, בין פעילים ובין סבילים, בין מחייבים ובין שוללים, לא רק ששים רבוא היהודים בארץ-ישראל . חזו בה כל העמים. שמעה הגיע מקצה העולם ועד קצהו. הפרלמנט הבריטי לא פסק מלדון בה. דובריהן של הגדולות במעצמות הגדישו לה תשומת לב מיוחדת מעל במת ארגון האומות המאוחדות. עתוני העולם ראו בה את אחד המאורעות המרכזיים של התקופה. תקצר יריעתם של כל עתונינו גם יחד, כדי להביא למען הוכחה, אם היא דרושה, את כל המיסמכים והעדויות והמאמרים והנאומים וההכרזות וההערכות; לא אעלה אלא לקט זעיר מהם אף הוא יספיק.
העתון האמריקאי הגדול, ניו-יוק ההרולד טריביון, פרסם מכתב, בו נאמר: "אינני יהודי, כי אם אירי, ולפיכך מעולם לא היו לי אשליות ביחס לבריטים. יתר על כן, עד לזמן האחרון לא היתה בלבי כל אהדה מיוחדת אל היהודים. אך מאחר שהייתי אשתקד בארץ-ישראל. למדתי להעריץ את אלה מביניהם הנלחמים בגבורה כזאת נגד משטר ברוטאלי ורצחני. אנשי הארגון הצבאי הלאומי אינם "קצף", הם פטריוטים גדולים ומהפכנים גדולים. היהודי מצא סוף-סוף תיקון לנשמתו, עדים אנו לתחיית האומה היהודית בארץ-ישראל. להסיר את הכובעים בפניהם"!
הלורד אוף כרמל, הוא הרברט סמואל, העלה הערכה אחרת. מגמתה היתה שלילית; לא נותר ממנה, במציאות, זכר. אך תכנה היה מלא כבוד. הוא אמר, בקיץ 1946, בבית הלורדים: "מה נדירות הן ההשוואות, שההיסטוריה יוצאת בתקופות מסויימות. הנה עומדים אנחנו במאה העזרים, וכדאי לחזור ולשים מבט על תקופת המאה הראשונה. כיום שולטים בארץ-ישראל האנגלים; אז שלטו ב ה הרומאים. כיום קם ארגון הנקרא ארגון צבאי לאומי וריו, אז לנלחמה קבוצה שכונתה קנאים"...
אחרי שורת ההתפקות ב-1 במארס 1947, הודיע סופר "הארץ" מלונדון: "ההתקפה בירושלים באה כזעזוע בלונדון בסוף השבוע. עתוני הערב הוציאו מהדורות עם כותרות גדולות על כל ידיעה נוספות שנתקבלה. ההתקפה מזכירה בכל את מעשה מלון המלך דוד. העתונים מדגישים שזו הפעם הראשונה ערכו הטרוריסטים את ההתקפות בשבת (זה היה נכון בדרך כלל, שבת נשקנו ביום השביעי, אך תמיד דאגנו למניעת אבידות בקרב האוכלוסיה האזרחית. ובהתקפה על מועדון הקצינים, בתוככי ירושלים, אי אפשר היה למנוע אבידות אלו, אלא אם היא תיערך בצהרי יום מנוחה). והם מבליטים שההתקפה בוצעה בתוך האיזור המוגן. "דנדיי אכספרס" קובע, במאמרו הראשי, המקודש למעשי הטירור האחרונים בארץ-ישראל, כי "בריטניה צריכה להסתלק מארץ-ישראל – ומיד".
אחרי פריצת מבצר עכו, ברביעי במאי 1947, מודיע סופר "הארץ" מלונדון: "ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז'ה הבריטית, לאחר שההוצאות להורג, ערב ישיבת האו"ם, צריכות היו להראות את אחיזתה התקיפה של בריטניה. חוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת מחשבת איסטרטגית. דברתי עם כמה :"אנשים מן הרחוב", שאמרו: "הגיעה השעה שנצא"... ענין עכו תופס את מחצית העמוד הראשון בכל העתונים בלווית תמונות של בית הכלא ומפות. כמה מהם מכנים זאת כ"פריצת הכלא הגדולה ביותר בהיסטוריה", באמרם, כי בית הכלא בעכו נחשב על ידי השלטונות כבלתי חדיר".
כך בבירת אנגליה, ואילו ממושב האו"ם, בו עדיין דנים, אם להזמין נציגות יהודית, מודיע, במאי 1947 סופרו המיוחד של "הארץ" : "המאורעות בעכו עוררו כאן סנסציה כבירה ורואים בה את ההתפרצות לבית הלא הגדולה ביותר בהיסטוריה".
ומה כתב, אחרי מיבצע זה של המחתרת העברית, האחרון בנציבי בריטניה, הגנרל קנינגהאם? הוא למעשה אישר, כי כל הכוחות האדירים, שהועמדו לרשותו, אינם יכולים למנוע את התקפות הפתע של לוחמינו. הנה קטע מן הדין והחשבון שלו לממשלתו מן הרביעי ביוני 1947:
"... כן יש להביא בחשבון ששום מספר חיילים או שוטרים אינו יכול לשמש ערובה בפני התקפות על אלפי בנינים, גשרים ומוסדות אזרחיים, כגון משרדי דואר, מאות מילין של דרכים, מסילות ברזל וצנורות נפט. הגנה במאה אחרוז של כל המוסדות הללו בפני התקפות מאורגנות, העלולות להיערך בכל מקום ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה, במשך שנים, אינה הצעה מעשית".
ואיך ראה את מלחמתנו אדם, ששמוע ידוע כמעט לכל איש עלי אדמות? ב-1 בפברואר 1947, בוויכוח הגדול בפרלמנט הבריטי, אמר ווינסטון צ'רצ'יל: "יש לעשות את כל המאמצים ולהימנע מלהסתבך במלחמה עם הטרוריסטים, כשאמריקה והעולם כולו מסתכלים מן הצד... ברור הדבר בהחלט, כי מה שמתרחש היום בארץ-ישראל גורם לנו נזק רב מאוד בעולם כולו. אין לך מדינה בעולם פחות מוכשרת לסכסוך עם טרוריסטים מאשר בירטניה, וזאת לא בגלל חולשה אלא מחמת הבלגה... כמה זמן עוד ישהה הצבא הבריטי בארץ-ישראל"?
כעבור חודש, בששה במארס, שואל מר צ'רצ'יל בבית הנבחרים: "היכול הבית להאמין כי בארץ-ישראל הקנה נמצא צבא בריטי, הגדול פי שלושה או ארבעה מאשר בהודו הענקית?" הוא הוסיף, כי "בזמן האחרון תבע מאת הממשלה, אם אין היא יכולה לקיים סדר בארץ-ישראל, להחזיר את המנדט לארגון האומות המאוחדות, או לקרוא לו לעזרה במלחמתה זו"...
מלחמת מעטים נגד הרבים, שעוררה הדים כאלה, תגובות והערכות כאלו, בשביל מר בן-גוריון היא - איננה.
ג.
אורוול, בספרו הבלהתי, 1984, שמהותו בנסיון מתקופת סטלין, מביר כיצד במשטר מסויים, לא רק מומת אדם, אלא גם נקר מספר החיים, והופך ל-unperson, לא-אדם. אצלנו נעשה, מתוך רגשות, שמוטב לא לקרוא להם בשמם, נסיון חסר סכוי, אך מפורש, ליצור לא-מלחמה, לא מחתרת, לא מעש, לא שחרור.
אולם מה מאד אופייני הדבר, שבימים בהם המחתרת עשתה את מלחמת השחרור, עסק בהן ראש הממשלה דהיום בנאומים קוצפים לאין ספור. אין טעם, או לא היה אלא טעם רע, להזכיר את כולם. אביא את העיקרי בהם.
ב-20 בנובמבר 1944, בעוד בני עמנו מושמדים באירופה ומולדתנו משועבדת, גזולה ומסוגרת בפניהם, הציג מר בן-גוריון, מעל במת הוועידה של הסתדרות העודים, ארבע תביעות מאת הישוב העברי. אלו היו:
לגרש מן העבודה ומבית הספר "...כל מי שקשור לכנופיות אלו, כל מי שתומך בהן – צריך להיות מורחק ממקום העבודה, אם זה משרד, בית חרושת או פרדס. הוא הדין אם הוא לומד בבית ספר בינוניי או אחר, אם הוא מפיץ את הכרוזים שלהם לנוער – צריכים לא רק לקחת מהם את הכרוזים הטמאים ולשרוף אותם, אלא צריך לגרש אותם מבית הספר. לא לתת מקלט ומחסה."... הדבר השני הנדרש מאתנו: לא לתת להם מקלט ומחסה.
לא להיכנע לאיומיהם.
"... והדבר השלישי: לא להיכנע לאיומיהם. והאיומים הגיעו עד לידי כך, שאנשים רחוקים מהכנופיות ומתנגדים בכל תוקף לתעלוליהם טוענים: אין לפעול נגד הכנופיות פן נעבור למלחמת אחים.
לשתף פעולה עם השלטון
והמשטרה הבריטית
"...ולכן במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעוניינים בביעור הטירור, במידה זו אנו משתפים אתם פעולה. זאת תהיה איוולת והתאבדות, אם מתוך טענות צודקות שיש לנו למשטר הקיים בארץ בשטחים אחרים, נימנע מהיעזר בו ולעזור לו בשטחים שבהם יש לנו. עד כמה שי לנו, אינטרס משותף... בלי עזרה לשלטונות ובלי עזרת השלטונות לנו לא נצליח לעקור את נגע".
אחרי נאום זה החלה התקופה, שנודע שמה בישראל בשם הלועזי "סיזון". מהותה: מפקדי האצ"ל וחייליו נחטפים ומוסגרים ביטדי המשטרה הבריטית.
לא למותר יהיה להעמיד מול דברים אלה את דברי התשובה של המחתרת. בימים הנוראים ההם, בהם יכולנו כולנו להידרדר לתהום דמים של מלחמת אחים הדדית, לה ציפה, יותר מאשר לכל דבר אחר, השלטון המשעבד, הודיע בטאונו של אצ"ל, "חרות" המחתרתי:
"לא נלך למלחמת אחים בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקציות, יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שרייתם היא עמוקה מזו של יריביהם... יתכן, כי זוהי הכרזה בלתלי דיפלומטית, ביחוד לאחר שהושמעו נאומי האיומים של אמני ההיסטריה, אך – זוהי עמדתנו. ועתה מסיתים ומלשינים – למלאכתכם! לא לכם הננו דואגים. אין לנו בשבילכם אלא בוז. לא לנו הננו דואגים, כי לא נוצרנו על מנת לחיות; אנו חיים על מנת ליצור. וגם בהקרבת חיינו ניצור. אין זה משנה את יעודנו. אנו דואגים ליהודי הנאמן ולעתיד המדינה העברית הגדולה, שבוא תבוא יהיה מי שיהיה נושאה... ידע העם, בשום תנאיטם לא נרים נשק נגד יהודים יריבים".
כזה היה ההבדל, בדברים ובמעשים, בימים הם, בין יושב-ראש הסוכנות היהודית ובין המחתרת הלוחמת, אולם ההיסטוריה, אמר נורדאו, יכולה להיות לא רק טרגית, אלא גם אירונית. כל מה שעשה אז מר בן-גוריון, היה , מבחינתו שלו, לשווא הוא. אמנם, הציג באותו נאום של שיתוף הפעולה, לא רק את ארבע תביעותיו הנודעות אלא, כלשונו, "שצתי ביררות שאין מנוס מהן". לדבריו, (הברירה) הראשונה היא: "טירור או מאבק ציוני מדיני. השאלה היא – זה או זה. שניהם יחד לא יתכנו. והברירה השניה: ארגוני טירור או ישוב מאורגן. ושוב – זה או זה. שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, או הראשון או השני".
אך לשווא. לא חלפה אלא שנה, ומר בן-גוריון היה נאלץ להסכים, כי גם ה"הגנה" תעסוק אמנם לזמן קצר, במה שנקרא, באורח רשמי, טירור. ועוד במשך שנים, דרו בכפיפה אחת "ישוב" וארגוני מחתרת לוחמים. עד אשר הישוב היה לאומה חפשית ועצמאית.
ד
ממי אנו למדים, כי "כל זה" היה לשווא? מפי מר בן-גוריון עצמו. כזכור, הוא הופיע, באביב 1946, בפני וועדת החקירה האנגלית-אמריקאית. חבר הוועדה, מר מנינגהאם-בולר, חקרו על ענין מסויים.
שאלה: אני גם מניח, כי אתה מסכים לחלוטין עם בטויו של ד"ר וויצמן, שעה שאמר לנו ביום אחר, כי הוא שונא אלימות פוליטת והוא ללא פשרה נגדה.
תשוזבה: כן, אדוני, שמעתיו, ואני מצטרף לחלוין.
שאלה: התוכל לומר לי, לאור הנאמנות של רוב היהודים בארץ-ישראל לסוכנות היהודית, ולאור הצטרפותך להערותיו של ד"ר ווצימן, באילו צעדים פעילים נקטה הסוכנות היהודית בכיוון ההוא?
תשובה: כן, אדוני. צעדים רבים. עד אשר, לצערנו, היינו צריכים לוותר על זה, משום שזה לשווא. הייתי רוצה שתקבל את העובדות מאת השלטונות בארץ-ישראל... תקבל מהם את כל העובדות, כיצד שיתפנו פעולה. עד אשר, למרבה הצער, זה נעשה חסר תועלת.
שאלה: מתי זה נעשה, לדעתי, חסר תועלת?
תשובה: זה נעשה חסר תועלת, לדעתנו, כאשר נגמרה המלחמה וממשת בריטניה דעכשיו הגיעה לשלטון. היו לנו כל הסיבות אז להאמין, כי מכת מוות זו תוסר וכי עמנו המעונה יכול לבוא הביתה, וזה יעשה על ידי ממשלה, שגינתה את הספר הלבן, בבטויים חריפים ביותר, כאפלייה והפרת אמונים... וכן אנו מאמינים, שספר לבן זה אין לו יסוד חוקי.
שאלה: אינני רוצה להכיכנס לשום ווכוח על הספר הלבן... האם עלי להבין, כי מאז נסתיימה המלחמה, וויתרה הסוכנות היהודית על התפקיד לבקש לשתף פעולה עם השלטונות כאן במניעת אלימות פוליטית?
תשובה: אינני יכולים לעשות זאת, משום שאמתי לך, כי זה לשווא, אדוני. זה לשווא.
אלו היו האשליות הנוראות, ממשלת הלייבור, של אטלי ומוריסון ובווין, תבטל את הספר הלבן. ולמענו נעשו המעשים המחרידים, חטייפות, הסגרות, הלשנות, מעשים, אשר מר בן-גוריון העדיף לא לדבר עליהם בפומבי, אלא שלח את חוקריו לשלטונות, כדי שהם, בסתר, יספוק את העובדות.. "אמרתי לך, כי זה לשווא, אדוני".
מקץ אחת עשרה שנה, הגיע בטאונה של מפא"י למסקנה, כי זה היה למעלה, או למטה, מ"שווא". בגליון של "הפועל הצעיר", אותו הזכרנו, מפנה המחבר את חיציו לעבר איש הפלמ"ח ואומר: "ואין לשכוח, כי אלה אנשים (של המחתרות) אשר מחוץ לתקופת ה"סיזון", בה הוא מתבייש כיום, לא פגש בהם כלל, ואשר על דאותיהם אין הוא יודע דבר מחוץ למה שעתונו כותב לו. ואין זה הרבה. ואין זה אובייקטיבי".
לא לי לומר, אם איש פלמ"ח מתבייש ב"סיזון". ברור, כי לפי דעת "הפועל הצעיר", הוא צריך להתבייש בו. אך אם כך, כיצד צריך להרגיש אדם, שארגן את הסיזון, שציווה להסגיר שקרא לשיתוף פעולה עם שלטון משעבד נגד לוחמי חופש?
- - -
ה.
עמדתי כבר על ההד הכביר אולי חסר התקדים של מלחמת המחתרת ברחבי העולם. עתה נבחן את תוצאותיה הפוליטיות הישירות של מלחמת אצ"ל ולח"י, השאלה המכרעת היא, מה רצתה בריטניה בארי עם תום מלחמת העולם השניה? הרצתה לעזוב את ארצנו, או להחזיק בה? האם לא ניסתה בכל כוחה, לכפות את אחד מפתרונותיה, כגון מדינה פלשתינאית, פדרציה, קנטונים, ותמיד מתוך הבטחה "תקופת מעבר", כדי להוסיף ולשלוט, במישרין או בעקיפין, בנקודה איסטרטגית זו? האם לא סוכלו כל התכניות האלו. האם לא אולצה בריטניה לנטוש את ארצנו, כתוצאה של התנגדות פעילה, של מלחמת שחרור? רשות הדיבור לעובדות.
בסוף 1945, בעוד ההגנה, אצ"ל ולח"י נלחמים, מתוך הסכם מיבצעי, נגד השלטון הבריטי, מינתה לונדון, בהסכמת וושינגטון, וועדת חקירה ארצישראלית משותפת, אנגלית-אמריקאית, גם בפני ועדה זו לא הביאה הסוכנות היהודית תביעה להקמתה מידית של המדינה היהודית, את המסוכמכת בעדויות מסר בשמה, כמובן, ד"ר וויצמן, מר ברטליי קראם, החבר האמריקאי של הוועדה, שאל: "האם זו דעתך, כי מדינה יהודית צריכה להיות מקומת עתה?" ד"ר ווייצמן השיב: לא, אינני חושב, כי זוהי הכוונה (של תזכירה של הסוכנות). הייתי רוצה לראות התחלה של עליה והתישבות, להביא את השרידים האומללים האלה במספרים גדולים ככל האפשר. או תקופת מעבר. אבל יש להבהיר, כי תקופת מעבר תביא למדינה יהודית לאחר שיושב רוב יהודי". בתשובה לשאלה אחרת, של השופט סינגלטון, הודיע דוברה הראשי של הסוכנות, כי התהליך של יצירת רוב יהודי יכול להימשך עשר שנים, או חמש עשרה שנה, המדינה היהודית היתה איפוא צריכה לקום, לכל המקודם בשנת 1956, אם לא ב-1961...
בסוף אפריל 1946 פרסמה וועדה זו את המלצותיה. היא קבעה: "אין זה צודק ומעשי שארץ-ישראל תהיה מדינה ערבית, בה ישלוט רוב ערבי של גורל המיעוט היהודי, או מדינה יהודית, בה יפקח רוב יהודי על מיעוט ערבי". האין ב"פסק דין" זה הד להסבריו המעמיקים של מר בן-גוריון בפני וועדת פיל? ועוד אמרה הוועדה: "אנו מחווים את הדעה, כי הסוכנות היהודית צריכה לחדש מיד את שיתוף הפעולה הפעיל עם מעצמת המנדט בדכוי הטירור והעליה הבלתי ליגלית". לחדש – זוהי המלה.
אך הוועדה גם המליצה על הכנסת מאה אלף פליטים יהודים לארץ ישראל, "אם אפשר במשך שנה". היא גם הציעה הנחות מסויימות בחוק הקרקעות הנודע. ואיך הסבירה וועדה את הצורך בהגשמת הצעותיה אלו?: "נאמר לנו, כי קיומה על ידי המנדטור של מדיניותו הנוכחית אך תביא למצב מלחמה. בה ייהנו הקיצונים בתמיכתה הבילה של כמעט כל האוכלוסיה היהודית"...
אולם אטלי ובווין, אף לא עלה על דעתם להכניס מאה אלף יהודים לארץ-ישראל. הם הודיעו מיד, כי לא ירשו כניסתם אלא אם כל הארגונים העברים המזויינים ימסרו את נשקם. הם קבלו, כמובן, סירוב. אנחנו, במחתרת, נתנו להם תשובה קצרה. אם הבריטים רוצים את נשקנו, יקבלו... אך רק את הכדורים.
כדרכה מימים ימימה, החלה אנגליה שוב לשחק בוועידות. הוקמה ועדת מומחים וכונסה וועידה ארצישראלית בלונדון, בפניה הובאה תכנית מודיסון הידועה על פדרציה של שלשה איזורים. האיזור היהודי היה כולל את רצועת החוף, בשטח של 1500 מיל מרובעים: השאר - לאיזור הערבי, מלבד הנגב שהיה נשאר תחת "מנדט" בריטי וירושלים, שהיתה נמסרת לאיזה פיקוח בין-לאומי. הסוכנות היהודית היססה זמן רב, אם להשתתף בוועידה ההיא. לבסוף, ומתוך עקיפה של החלטת איסור מפורשת של הקונגרס הציוני, שוגרה משלחת רשמית ללונדון. בינתיים היו המאסרים ההמוניים בארץ והיתה התקפת האצ"ל, על פי בקשת ה"הגנה", על מרכזי השלטון הבריטי במלון המלך דוד. ומנהיגי הסוכנות שוחררו ממעצרם לאחר שהתחייבו, על פי הודעה רשמית, "לגנות את הטירור ולהילחם בו".
ו.
בימים ההם החליט מר בן-גוריון, כי ההגנה תיטוש – המלה איתה "הפוגה" - את המערכה המזויינת נגד השלטון הבריטי. אבל הוא גם ניסה לכפות, באיומים ובמעשים, על אצ"ל ולח"י את הפסקת המלחמה. וכל כך למה? המנהיגות הרשמית בקשה מבריטניה שתסכים, כי "האיזור היהודי", אשר על הרחבתו צריך היה לנהל משא ומתן, יהיה, ושוב אחר תקופת מעבר, למדינה יהודית. מר בן-גוריון קיוה, כי ברטניה תסכים להצעה זו, ומשום כך, צריך היה, כפי שדרשו הבריטים, "להשקיט את הארץ". מה היה קורה את עמנו, לו אצ"ל ולח"י היו אף הם מניחים את נשקם? הבריטים היו יכולים לטעון, ובצדק, כי התנגדות העברית דוכאה על ידם כליל. והיו מטילים, בלא מכשול ובלא חפזה, את אחד מפתרונותיהם. היינו חיים היום בגיטו, לו הגיטו היה עודנו קיים. נס הפרישה עמד ליהודים. אצל ולח"י, הוסיפו ללחום. מלחמתם גברה והלכה. דווקא בימים ההם היא הגיעה לשיאים ל מחץ והתמדה, בינתיים התברר, כי בניגוד לצפייתו של מר בן-גוריון וחבריו, לא תסכים בריטניה להקים איזו שהיא מדינה יהודית, או אף להגדיל את העליה היהודית. הדיונים הממושכים בלונדון נסתיימו ללא כל תוצאות, ואז, בהיות מלחמת המחתרת במלוא עוזה, הודיע בוין על נכונותה של בריטניה להעביר את ענין ארץ-ישראל לאו"ם. אך חובה לזכור את תוכן הודעו מן ה-18 בפברואר 1947. היא תבהיר רבות.
"אף שנמסור מיד הודעה על כוונתנו, אמר שר החוץ הבריטי, אנו רואים קשיים גדולים בנוגע לדיון באו"ם בעניין זה לפני המושב הרגיל הבא של העצרת בספטמבר. אנו מצטערים שההסדר הסופי יתקבל בדחוי נוסף זה. ביחוד נוכח המעמסה של האדמיניסטרציה והשירותים במשך תקופה זו". ווינסטון צ'רצ'יל וריצ'רד קרוסמן מוחים על ההשהיה, לשנה או אף לשנתיים. גם מר משה שרתוק (שרת) מצטרף למחאות אלו בהודעתו מן ה-27 בפברואר. אבל בווין בשלו: הענין יובא לדיון בספטמבר 1947. הנעשה רצונו?
כעבור ימים מספר וחקת המחתרת הלוחמת את לוח הזמנים של בווין. ההתקפות שהחלו ב-1 במרץ 1947 שעות תמימות בכל רחבי הארץ, היו צבאות; עתוין וטעמן, כרגיל, היה מדיני. התוצאה: בריטניה בקשה מושב מיוחד, באביב של ארגון האומות המאוחדות. ההוכחה: ישיבת הפרלמנט בשלישי במארס 1947. שר המושבות קריץ ג'ונס וסר דין וחשבון על ההתפרצויות האחרונות בארץ-ישראל, בהן 18 אנשים נהרגו ו-28 נפצעו, ומודיע, כי הוטל מצב צבאי. צ'רצ'יל שואל: "מדוע סבורים, כי האמצעים שבוצעו עתה יהיו יעילים מאלו שנקטו בהם במשך שנים-עשר החדשים האחרונים?" ולהלן:
"בצעקו בכעס ובדפקו על התיק שהיה מונח לפניו, שאל מר צ'רצ'יל, עד מתי יימשך מצב זה של מןלחמה מזוהמת בארץ-ישראל על שפיכות הדמים הקשורה בו? האין כל אמצעים להחיש את הפניה לארגון האומות המאוחדות? או שמא נעבור כך מחודש לחודש עם התפרצויות האיומות אלו ועם אמצעי הנגד שהם נחוצים אבל... מדאיגים? כמה זמן נמשיך כך? האם אי אפשר לעש ות שום דבר להחיש את הפנייה? שר מושבות משיב, כי "ננקטו צעדים מתאימים, כדי לראות אם אפשר להחיש את הענין מבחינת הנוהל של האו"ם". צ'רצ'יל מוסיף ללחוץ: שר המושבות הבטיח תשובה בעוד שבוע. ואכן, לא עברו אלא שבועות מספר, ולאחר בירורים, במרכז האו"ם ובבירות העולם, הוחלט לכנס מושב או"ם מיוחד ב-28 באפריל. מר בן-גוריון כותב באקדמתו: באפריל 1947 נתכנס מושב או"ם. נתכנס... ולמה באפריל? הן בווין הודיע במפורש, כי רק במושב רגיל, בספטמבר 1947 תועלה שאלת א"י בפני האו"ם? אנחנו, מן המחתרת, גרמנו לכינוסו של המושב המיוחד, בניגוד לרצונה ולוח הזמנים של הממשלה הבריטית.
והמחתרת הוסיפה להקריב קרבנות, להכות במשעבד, לפרוץ מבצריו. והתוצאה המדינית הישירה, המרעישה? במאי 1947, באותו מושב מיוחד של האו"ם, מוסר נציג ברית המועצות, מר אנדריי גרומיקו, הודעה על פשיטת הרגל של השלטון הבריטי בארץ-ישראל. למה פשיטת רגל? על כך משיב הדובר הרוסי:
"...ויש עובדות למכביר הנוגעות למצב שהתהווה כעת בארץ-ישראל והמאשרות את המסקנות הנ"ל. מאורעות הדמים המתרחשים בארץ-ישראל ידועים לכל. מאורעות אלה נעשים תופעה שכיחה יותר ויותר. לכן הם מרתקים יותר ויותר את תשומת לבם של העולם, וקודם כל של ארגון האומות המאוחדו8ת. פשיטת הרל של שיטת המדנדט להנהלת ארץ-ישראל, שהביאה להחמרת המצב בתכלית ולמאורעות הדמים בארץ-ישראל – היא גרמה לכך, שבעיה זו הובאה לדיון בפני האסיפה הכללית".
גם נציגה של אמריקה, הדורש פתרון דחוף לשאלת ארץ-ישראל, מסתמך, כחברו-מתנדו הרוסי, על "מאורעות הדמים" בארץ-ישראל. אבל מלחמת מחתרת, המביאה במישרין, לתוצאות מדיניות כאלו, בשביל מר בן-גוריון היא – איננה.
ז.
והמחתרת הוסיפה ללחום, לכבוש נשק מאת המשעבד ובנשק זה להכות בו. אם בווין ניסה להציל את הפרסטיז'ה הבריטית, על סף מושב האו"ם המיוחד, בעזרת התלייה, על ידי העלאתם לגרדום של הלוחמים, הגבורים-הקדושים, גרונר, דרזנר, אלקחי וקאשני, שוב נהרסת הפרסטיז'ה הזאת, כפי שהעיד כתב "הארץ", על ידי מיבצע עכו. אף לקראת מושב הסתיו של האו"ם, בפניו מובאת הצעת וועדת החקירה של או"ם. לסיים את השלטון הבריטי בארץ-ישראל ולחלקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית, מנסה בריטניה להחזיר את הפרסטיז'ה לשלטונה, או את השלטון הפרסיטז'ה שלה. והיא שוב משתמשת, מתוך חישו "פוליטי", בחבל התליה. הגבורים-הקדושים ווייס, חביב ונקר מועלים לגרדום. אבל אז אנו מוציאים אל הפועל את האזהרה, שהשמענוה, באזני המשעבדים, במשך כל שנות המחתרת. מלחמתנו, אמרנו להם, היא מלחמת שחרור ולא מלמת נקם. אם לוחמינו נופלים בקרב, אין זו סבה לתגמול. לקחנו בשבי, בקרבות שונים, שבויים בריטיים רבים; לא נגענו בהם; חיי השבוי קודש הם, אבל אם שבויים עברים יוצאו להורג, כזה יהיה גם גורלם של שבויים בריטיים. תליות לא נסבול. והתגמול, שהיה אכזרי, כפי שהיה צודק והכרחי, בוצע בז' מנחם-אב תש"ז.
מיד קמה זעקה אחת גדולה בכל בריטניה: לצאת. לצאת מארץ-ישראל, להוציא את חיילינו מארץ-ישראל! אפשר היה למלא טורים שלמים במובאות מעתוני אנגליה שהעלו, הלוך והעלה, את תביעת הפנוי. ובלווי מקהלה זו, הולכת בריטניה למושב הסתיו של האו"ם. כשהכל, ממערב וממזרח טוענים כי אין היא מסוגלת עוד לשלוט בארץ-ישראל. וב-17 בספטמבר 1947 מוסר שר המושבות בשם ממשלתו "הודעה חגיגית", האומרת, כי אם האו"ם לא ימצא פתרון, שיוסכם על ידי הערבים והיהודים (תנאי המתבטל מעצמו) יוציאו הבריטים את צבאם ואת האדמיניסטרציה שלהם מארץ-ישראל. זו היתה הודעת המפנה. חסל סדר פדרציות וקנטונים ואיזורים אוטונומיים. כל התכניות הללו סוכלו ונמחו. הבריטים יוצאים. וודאי, הם עוד ערכו תמרונים רבים, באו"ם ומחוץ לו. אבל הם לא יכלו עוד לבטל את משמעותה המכרעת של הודעת הפנוי, ככתוב בימים ההם, "בהקלה ובשמחה בלתי נסתרת" על ידי העם הבריטי.
כך הגענו לתעודה ההיסטורית, שפורסמה בלונדון ב-13 במאי 1948, בה נאמר: "שמונים אלף חיילים בריטים, שלא נהנו משיתוף פעולה מצד הישוב היהודי, לא הספיקו לתפקיד קיום הסדר, מאז הטרוריסטים פתחו בפעולותיהם באמצעות יחידות יהודיות מצויידות בנשק חדיש. 338 נתינים בריטיים נהרגו בא"י מאז סיום המלחמה (העולמית) והחזקת הכוחות הצבאיים בארץ הקדושה עלתה במאה מיליון לירות שטרלינג". זה היה הספר הלבן האחרון של בריטניה. ערב הסתלקותה מארצנו; בינו לבין הספר הלבן של שנת 1939, המהלך הוא רב; לא רק בזמן. היה היה מעש של השתחררות עצמי ת. הוא הבשיל פרי מבורך. הוא סילק שלטון נכרי ואיפשר להקים, במקומו, שלטון עברי, הוא הביטא לכרזת העצמאות.
ח.
למחרת לאחר החלטת האו"ם של ה-29 בנובמבר 1947, החלה התקפנות הערבית. כל כוחות האומה, ההגנה לחטיבותיה, אצ"ל ולח"י התייצבו נגדה בעמדות המגן ובהתקפת נגד ובפעולות כבוש, על תקופה זו כתב מר בן-גוריון רבות באקדמתו אבל אין הוא מזכיר, אפילו ברמז, את המאורעות הבאים: את ההתקפות הנגד המוחצות של אצ"ל ולח"י בכל רחבי הארץ; את הגנת העיר העתיקה על ידי ההגנה ואצלל; את עמידת אצ"ל ולח"י, לצד ההגנה, בירושלים החדשה; את ההסתערות המשותפת של ההגנה, אצ"ל ולח"י על עיר דוד הכבושה; את כבוש דיר-יאסין בידי אצ"ל ולח"י (אחרי קיביה, מי עוד, בישראל יידה אבן בלוחמים אלה?); את קרב ההצלחה של אצ"ל ברמת רחל; את כבוש מלחה; את חלקו של אצ"ל בהבסת האוייב בחיפה; את עמידת אצ"ל בצפת ובטבריה; את הקרב הנואש במשמר הירדן; את הכנעת יפו וכבושה; את הקרבות על יהודיה וראש העין; את כבוש אשדוד ויבנה; את כבוש הכפרים בגבול המשולש, בואכה טול-כרם; את הקרב על רמלה, אשר אצל נתבקש, ע"י מטה ההגנה לפתוח בו, כדי למשוך את כוחות הלגיון מחזית לטרון הטרגית... ועדיין לא מניתי את כל הקרבנות, בהם עמדו לוחמי המחתרת, ודמם הוסיף להישפך, בחזית הערבית. בשביל ראש הממשלה דהיום אין הם קיימים.
אצ"ל ולח"י מופיעים בסקירתו רק במאי 1948, לא גורם הם אלא "בעיה". ושוב מנסה מר בן-גוריון ליצור את הרושם, החביב עליו, כי ארגוני המחתרת המשחררת "אולצו" להצטרף לצבא ישראל. אומר בפשטות: אין סילוף נורא מזה. לו כמר בן-גוריון נהגתי, והייתי מוכן להביא ציטטין מדברי, הייתי יכול למלא טורים בהודעות ובפקודות ובמכתבים פרטיים ובציונים פנימיים בהם אמרתי, כי תחת ממשלה עברית יהיה הרכבה אשר יהיה, לא נקיים שום מחתרת ושום ארגון מזויין. אבל אין צורך בכך. מספיק ההסכם, שנחתם מתוך דיון חפשי ומכובד, בין הממשלה הזמנית, שיוצגה על ידי סגן שר הבטחון, ובין הארגון הצבאי הלאומי, שיחידותיו ניצבו אז, תחת פיקוד אחיד. בחזיתות המלחמה כידוע, לא הוקם צבאנו, כפי שאפשר היה לצפות, מיד עם הקמת המדינה; הוא הוקם שבועות מספר לאחר מכן. וכידוע, לא אנו גרמנו להשהייה; להיפך, אנו תבענו את הקמתו המידית, כדי שחיילינו יכולו להצטרף לשורותיו. הדיון בינינו, לא היה איפוא על ההצטרפות, שהיתה מובנת מאליה, אלא על צורתה, אף זו הוסכמה. שתי פעמים, במועצה הזמנית וכעבור 10 שנים בכנסת, העליםמר בן-גוריון את אחד הסכיפים העיקריים של ההסכם ההוא: אף בסקירתו הוא עקרו, למען אותה תכלית עצמה, מגוף ההסכם. אך בדיון החוזר על "אלטלינה" נאצלץ מר בן-גוריון לקרוא בפני הכנסת. זו הפעם הראשונה, אתה שורות הבאות:
"מטה זמני, מורכב מקצני הארגון הצבאי הלאומי יופעל מטעם המטה הכללי של הצבא עד ההשלמה המהירה של התגייסותם של חברי הארגון הצבאי הלאומי לשורות הצבא והפעלת גדודיהם"ואמנם במשך שבועות מספר הקים המטה הזמני של אצ"ל, והכניס לצבא, ארבעה גדודים, נוסף על היחידות, שעמדו על נשקן, בחזיתות. תחת פיקודו של המטה הכללי, איך נראית, לאור עובדות אלו, הודעתו של מר בן-גוריון, שמוטב לא לכנותה בשמה, כי "לא נתגייסו אלא כאלף אנשי אצ"ל ובלי נשק"? לא היו עוברים אלא שבועות ספורים, וכל גדודי האצ"ל היו, בהתאם להסכם, מופעלים בתוך שורות הצבא האחיד, עליו חלמנו, למענו נלחמנו והמעבר, מחיל מחתרת לצבא מדינה, היה מן המסודרים והנאים, שאך אפשר להארו[כך במקור ט.ק.]. על מעבר כזה החליטו, ידידי ואני במחתרת, בטרם קמה המדינה ואחרי הקמתה. וכזה הוא היה. אלמלא המזימה שנחרשה בסתר נגד "אלטלינה", אשר על הפלגתה, המפתיעה בשבילנו, ביום הפסקת האש, ועל מתנדביה, ועל נשקה הודענו למר בן-גוריון, על ידי שליחיו ואשר הוא בקש, על ידי נציגיו, להביאה ארצה. אחרת, היא לא היתה באה כלל.
באשר לירושלים: מר בן-גוריון מנסה להשכיח את העובדא שהסכונות היהודית, והוא בראשה, הסכימו להחלטת האו"ם. לפיה העיר תהיה "גוף נפרד" תחת פיקוח בין-לאומי, כפי שהם הסכימו מתחילה, כי יפו ורמלה ולוד והגליל המערבי, עוד , לא יכללו במדינה היהודית. ב-3 בדצמבר 1947, אמר מר בן-גוריון בישיבת הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית (על פי "דבר"): "תנועתנו כולה צריכה להשתמש בכוחה המוסרי הגדול ולמנוע כל נאומים וכל ספרות וכל תעמולה על אירידנטה בארץ: למנוע כל דיבור נפסד על כיבוש כל הארץ, על כיבוש יכורלים וכדומה", במלים אחרות, החלטת האו"ם, הן ביחס לשטח המדינה והן ביחס לירושלים הבין-לאומית, צריכה להישאר בתקפה. אך התפתחות המאורעות, בפניהם אנחנו הזהרנו באותו חודש דצמבר – יש ציטטין, לא אביאם – ביטלה. לא בפעם הראשונה, את דעתו הפסקנית של מר בן-גוריון. ואף זו אמת, הידועה לכל איש בישראל: חדשים לאחר הקמת המדינה עדיין לא הכללה ירושלים בשטח רבונותה. והראייה, ביולי 1948, באישורו של מר בן-גוריון, יצאו ההגנה, אצ"ל ו לחיי להתקפה משותפת על העיר העתיקה.
יורשה לי לסכם:
אנחנו, תלמידיו של נושא חזון המדינה בדורנו, יוצר הגדודים העבריים, זאב ז'בוטינסקי, איננו שוללים משום גורם ומשום איש את זכויותיהם בבנין, בקרבן ובקרב. כל ישראל חלק להם במדינת ישראל. זו אמונתנו. אלמלא היו בארץ, בשנות ארבעים, ששים רבוא יהודים, שבואם והתערותם אופשרו במאמצים של שלושה דורות. לא היתה אפשרית מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי. למאל מלחמת שחרור זו, לא היה מסתלק השלטון הבריטי; מדינתנו לא היתה קמה. ואלמלא מלחמת המגן העוצמאות, נגד התקפנות הערבית, מדינתנו לא היתה קיימת.
זוהי האמת. אך מר בן-גוריון מורד בה. הוא מנסה לעקור דפים שלמים מתודלות התקומה הלאומית, רק משום שלא הוא כתבם, או משום שהם נכתבו נגד רצונו. היצליח? להציג את השאלה, משמע להשיב עליה.