מעש ההשתחררות העצמית, פרק ראשון: חזון המדינה

מעש ההשתחררות העצמית, פרק ראשון: חזון המדינה

א.

מר בן-גוריון חיבור, בצורת אקדמה לספר "תולדות מלחמת הקוממיות", רשימה אוטוביוגרפית, שזורת ציטטין - נבחרים מאד – מדבריו שלו בתקופות שונות. ציטוט עצמי, חוזר ונשנה ומתאם, הוא ענין של טעם. וודאי, אין לערער על זכותו של אדם לכתוב על חייו ופעלו. הקורא היודע – ועדיין חיים רבים היודעים – ישפוט, אם "הגיגיו הסובייקטיביים" של כל אחד מבני דורנו מתאימים לעובדות, או נוגדים אותן; אם הם מועילים לשם הארת המאורעות, או לשם הילול עצמי. אפס, משום מה צריכה אוטוביוגרפיה שכזו להיות מחוברת לספר, היוצא לאור מטעם מוסד ממלכתי ועל חשבונו? עלום יפרסם מוסד זה הערכה של המאורעות, שהביאו להקמת המדינה העברית, הנוגדת את הערכתו של ראש הממשלה דהיום? אני סובר, כי רבים מציגים שאלות אלה, מתוך הגינות אזרחית פשוטה. אולם מוטב – לפחות לעת עתה – להשאירן ללא תשובה. נעבור לענין. ועלי לציין מדי, מה יהיה ההבדל בין אקדמתו של מר בן-גוריון לבין סקירתי: באורח פרדוקסלי יהיה זה גם הדמיון בינן. מר בן-גוריון ציטט את עצמו; אני אצטט אותו.

בעל ההגיגים הסובייקטיביים מנסה ליצור רושם, כי הוא, ובמידת-מה חבריו, נשאו כל ימי חייו את חזון המדינה היהודית העצמאית. כדי לחזק את הרושם, הובאה לפנינו החלטה, מפברואר או מארס 1919, של וועידת ההתאחדות הציונית-הסוציאליסטית "אחדות העבודה".. הוועידה ההיא, כותב מר בן-גוריון, החליטה לדרוש "ערבות בין-לאומית לייסוד מדינה עברית חפשית בארץ-ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא-כוחו של חבר העמים". אולם אופייני הוא כי מכל התקופה, שעברה מאז ועד לאחר מינויה של וועדת-פיל, עד שנת 1937, אין המחבר מביא שום מלה של שום משפט של שום מובאה מדבריו המרובים, היכולה להוכיח, כי הוא וחבריו הוסיפו לדרוש רוב יהודי ומדינה יהודית בארץ-ישראל. כיצד להסביר הימנעות בלתי שכיחה זו? האם לא נפסק מהחזון למשך מחצית-שנות-דור? הפסקה כזו בנשיאת חזון-המדינה – הלא דבר הוא. מה פשרה?

האמת היא, כי בימים שנתכנסה בפתח-תקוה וועידת הייסוד של מפלגתו דאז של ראש מפא"י דהיום, דברו הכל על מדינה יהודית בארץ-ישראל, השלמה. ד"ר וויצמן, כשנשאל מהי, לדעתו, מטרת הציונות, השיב כהאי לישנא: לעשות את ארץ-ישראל ליהודית, כפי שאנגליה היא אנגלית, או צרפת היא צרפתית. בפברואר 1919 הכריז ווינסטון צ'רצ'יל, כי קיימת אפשרות מעשית, שעוד בדורנו תקום על גדות הירדן מדינה יהודית, ובה שלושה או ארבעה מיליונות יהודים. הרברט סמואל, מי שהיה בשנת 1920 לנציבה הראשון של בריטניה באצרנו והחל, בפקודת אדוניו, במלאכת החיסול, קבע בשנת 1919, כי "בזמן הקצר ביותר תהיה הארץ לקהיליה בעלת שלטון עצמי מלא, בהנהגתו של רוב יהודי יציב". בנוסח דומה התנבאו לורד ססיל, גנראל סמאטס ומדינאים בריטיים אחרים. זו היתה כפי הנראה, הכרתם לגבי תכנה של ההתחייבות הבריטית, אם כי ניסוחה עורפל בהצהרת-בלפור מנובמבר 1917.

מה היתה התחייבותה של בריטניה לגבי העם היהודי, ולמה היא ציפתה כתמורתה – זאת למדו בני-דורנו לאחר שפרסמה הממשלה הסובייטית, בשנת 1924, מיסמכים דיפלומאטיים סודיים מימי מלחמת-העולם הראשונה. בין מיסמכים אלה נתגלה המברק, ששלח סר אדווארד גריי, מיניסטר החוץ האנגלי, בשנת 1916 לסר ג'ורג' ביוכנאן, שגרירה של בריטניה בפטרבורג. במברק ההוא נאמר: " ממשלת הוד מלכותו סבורה, כי יש ליצור עתה הסכם, שיהא בו כדי למשך את לבם של היהודים, נראה לממשלה, כי ההסכם יהיה בעל כוח-משיכה גדול יותר בעיני רוב היהודים, אם התכנית תביא בחשבון מראש מתן סמכות ליהודים; שכאשר מתישביהם בארץ-ישראל יתחזקו כדי להתחרות באוכלוסיה הערבית, יטלו בידיהם את הנהלת הענינים הפנימיים של האיזור ההוא   (זולת ירושלים והמקומות הקדושים"). כך כתבו ודברו מדינאיה של בריטניה, לפני ניסוחה של הצהרת-בלפור, ובשנים הראשונות לאחר פרסומה. בעקבותיהם הלכו מנסחי ההחלטה בוועידת אחדות-העבודה, באדר תרע"ט, ודוברים ציוניים אחרים.
אולם בריטניה, כפי שידוע היום לכל איש בישראל, החליטה להתכחש להתחייבותה מתקופת המלחמה ולהעמידה, בעזרת פירושים וועדות-חקירה, על יצירת מיעוט יהודי בארץ-ישראל, איש אינו יודע, אימתי בדיוק נפלה החלטה זו בקרב החוג הקובע את המדיניות האנגלית. אבל ברור, כי בשנות-העזרים הראשונות הוחל בהוצאתה אל הפועל. בספר הלבן של שנת 1922, שפורסם בשמו של מיניסטר-המושבות ווינסטון צ'רצ'יל, נאמר: "נמסרו הודעות בלתי-מוסמכות, שלפיהן המטרה היא ליצור ארץ-ישראל יהודית לחלוטין. לעתים תופות הושמעו משפטים כגון שארץי צירכה להיות ליהודית, כפי שאנגליה היא אנגלית. ממשלת הוד מלכותו רואה כל ציפיה מעין זו כלא מעשית, ואין לנגד עיניה שום מטרה כזו".

מאז פנו הבריטים עורף להתחייבותם המקורית, הלכו בעקבותיהם מנהיגי הציונות הרשמיים, ועל התכחשות זו של דוברינו שלנו לחזונו הממלכתי של הרצל התריע זאב ז'בוטינסקי בפעם הראשונה במכתבו אל נשיא הוועד הפועל הציוני, הרב ד"ר חיות. ב-18 בינואר 1923, בהודיעו על פרישתו מן ההנהלה הציונית ומן ההסתדרות הציונית, כתב ז'בוטינסקי דברים אלה: "תבעתי, כי מחמת הדעות הקיימות על נטישת האידאלים ההרצלאיים על ידי ההסתדרות הציונית, יכריז הוועד הפועל, שהתנועה הציונית עומדת איתן על תכנה ויעודה ההיסטורי של תכנית באזל, ואין שום גישה אחרת להתחייבויותינו לגבי ממשלת-המנדאט. הוועד הפועל סירב למסור הצהרה זו".

מאז נעקרה התביעה למדינה יהודית ממילונו של מר בן-גוריון, ולא שבו מילים אלו אל פיו אלא לאחר שהותרו, בשנת 1937, על-ידי רוברט פיל, הורס ראמבולד, לוקס המונגד, ויליאם קרטר, הרולד מוריס ורג'ינלד קופלנד, ששה בריטים שנתמנו באוגוסט 1936 על ידי אדווארד השמיני – "בחסדי האל – של בריטניה, אירלנד והדומיניונים הבריטיים מעבר-לימים מלך, מגן,-האמונה, קיסר הודו" – להיות לוועדת חקירה מלכותית לארץ-ישראל. מה התרחש בחיינו הלאומיים בתקופה ההיסטורית ההיא? אמנם הישוב היהודי בארץ גדל אולם בחמש-עשרה השנים ההן נחרץ, למעשה, גורלם של מיליוני יהודים בין הים הבאלטי ובין הים השחור, אשר בשבילם היתה ארץ-ישראל לא רק שאיפה לאומת אדירה, אלא גם הצלה אישית מגיהנום ושאול. כל אחד מבני דורנו חייב לומר, כי מעולם לא שילם עם מחיר-דמים כה בלהתי על התכחשות התחייבות והשלמה עמה.

ב.

מנהיגי הציונות הרשמיים, ובתוכם, או בראשם, מר בן-גוריון, לא הסתפקו בשנות-ההכרעה באי-העלאת התביעה למדינה יהודית; האמת המרה היא, כי הם ניהלו מלחמה פעילה, הסברתית וחנוכית, נגד הרעיון של שלטון עברי במולדת. תקצר היריעה מלהבייא את כל המסמכים, הכוללים את הכרזותיהם והצהרותיהם האנטי-מדינתיות, הנקראות כיום כדמיוניות בתכלית. אעלה מתהום-הנשייה כמה מהן.

בקונגרס הציוני השבעה-עשר, שנתכנס בבאזל, בקיץ 1931, כלומר, כשנה וחצי לפני שהשתלטו הנאצים לחלוטין על גרמניה, אמר אחד הצירים החשובים דברים אלה:

"אנו מכירזים לפני דעת הקהל העולמית, לפני תנועת הפועלים ולפני העם הערבי, כי לא נשלים עם שלטונה של קבוצה לאומית אחת על רעותה, לא עתה ולא בעתיד. אף אין אנו מקבלים את סיסמת המדינה היהודית שמשמעותה, בסו]ו של דבר, שלטון היהודים על תושבי-הארץ הערביים". ולהלן: "אנו שוללים את שלטונו של הרוב הקיים בארץ על המיעוט, המייצג רק גרעין קטן של העם היהודי החוזר עלארץ. אבל אין אנו מרשים לעצמנו להיות מודרכים על ידי המוסר ההוטנטוטי, האוסר על הזולת את אשר אתה מתיר לעצמך. כפי שאנו דוחים את שלטון הערבים עלינו, כן אנו שוללים שלטון שלנו על הערבים – גם כאשר ישתנו יחסי-הכוחות בארץ לטובתנו כתוצאה של ההתפתחות הדינאמית הקשורה בעליה יהדית. אנו דוחים את העמדה האומרת, שכל עוד אנחנו מיעוט בארץ, מחויב הנציב העליון הבריטי להחזיק בשלטון מוחלט, כדי שהרוב לא ישלוט בנו; ואלו מיד לאחר שאנחנו נהיה לרוב, צריך השלטון להימסר לרוב".

את ההצהרה החגיגית הזאת קבל עם ועולם מסר ציר מארץ-ישראל, שדיבר עברית, בשם מאפיי, שמו: דוד בן-גוריון. הייאמן כי יסופר? ראה פרוטוקול רשמי של הקונגרס הציוני הי"ז, ישיבה חמשית יום ה', 2 ביולי 1931.

מה לדברים אלה נגד מדינה יהודית, שמוחלטים וקטלניים מהם לא הושמעו מעולם, ולהחלטת פתח-תקוה על ערבות בין-לאומית ליסוד מדינה עברית חפשית בארץ ישראל שתעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא-כוחו של חבר העמים? תריסר שנים לאחר קבלתה נמתחה ההחלטה הזאת מספר המדיניות, על ידי אחד מאלה שניסחוה או אישרוה. בשנת 1931 שלל מר בן-גוריון את הזכות מן היהודים, אף אם יהיו לרוב בארץ-ישראל, לקבל את השלטון, כלומר, לייסד מדינה יהודית שמשמעותה, "בסופו של דבר", שלטון היהודים על תושבי-הארץ העבים. במלים אחרות, מר בן-גוריון קבע והתחייב, כי המדינה היהודית לא תקום לעולם! עתה יובן, משום מה אין ברשימתו של מר בן-גוריון מאומה על החזון המדינה היהודית בין 1919 ל-1937. אך הזוהי האמת? האם חלל שנעשה בדיעבד באוטוביוגרפיה, כמוהו חלל בהיסטוריה?

באותו קונגרס הציוני אמר מר מאיר יערי בשם "השומר הצעיר": "אנו נלחמים למען שחרור המוני-העם היהודיים. אנו רוצים בריכוז הטריטוריאלי של רוב העם היהודי בארץ-ישראל ובסביבתה. אבל אנו שוללים את הרעיון הבורגני ואת החלום של מדינה יהודית". מר בן-גוריון נוהג לתקוף את "השומר הצעיר", ולעתים גם חברי מפא"י מסויימים, על התנגדותם בתקופות שונות למדינה היהודית. היש לו זכות מוסרית לכך? אם מנהיגו של "השומר הצעיר" תעה – יותר ממנו תעה מנהיגה של מפא"י. מר יערי ראה את המדינה היהודית כ"חלום"; מר בן-גוריון קבע, כי חלום זה לא יטתגשם לעולמים. מר יערי קרא למדינה היהודית – הייאמן? – "רעיון בורגני"; מר בן-גוריון הדביק למדינה היהודית את הכתם של מוסר הוטנטוטי.

אגב, משל המוסר ההוטנטוטי חביב, משום מה, על מר בן-גוריון. הוא השתמש בו גם בהזדמנויות אחרות, כגון בכינוס היישובי, שהתקיים בתל-אביב, ב-3 באוגוסט 1938, בוא אמר: "ולא כולנו נשלים עם מוסר הוטנטוטי. מה שאסור לערבים אסור ליהודים: אם אנו דורשים מהממשלה לבער טירור ערבי, אנו חייבים לדרוש ממנה גם ביעור טירור יהודי" "טירור יהודי" בימים ההם – הלא הן התקפות-הנגד שנערכו על ידי הארגון הצבאי הלאומי בפיקודו של דוד רזיאל, בפורע הערביים פרעות בישראל. בהישפך דמם של מאות יהודים במולדת. התקפות-הנגד ההן, שנקראו בשפת-התקופה, "תגובה", בניגוד ל"הבלגה", שימשו לפי הכרתי יסוד לכל מלחמות ישראל בימינו. היה בהן משום מפנה מכריע. היזמה, שהיתה לחלוטין בידי האויב התקופני, הוצאה מידיו: לא התגוננות מקומית, אלא התקפה על הקמים לכלותנו, לא מעטים, שדעתם היתה אחרת בשנות השלשים, מודים כיום, כי ההבלגה היתה אסון ומקור-אסונות. אך מר בן-גוריון לא ידע להגחין כלל בין תוקפנות לבין התקפת-נגד, ודרש מאת השלטון הזר "לבער...". בשפת המדינה, נקראות התקפות נגד "תגמול".ומענין היה לדעת, מאת מי צריך היה לדרוש ראש הממשלה דהיום לשים קץ למעשי התגמול של חיילי ישראל, לוא דעתו על מוסר ההוטנטוטי היתה נכונה. אך נשוב לחזון המדינה.

כדי שבני-דורנו ידעו, מיהו נושאו האמיתי, אביא דברים מנאומו ההיסטורי של זאב ז'בוטינסקי באותו קונגרס ציוני הי"ז. הוא אמר: ... ולכן כתוב גם במבוא למאנדאט הבריטי, שעבר את הצנזורה של 25 מדינאים ספקניים, ובכל זאת נשאר במקומו: 'הקמתו מחדש' של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. כל אנגלי וכל יהודי, בין שהוא ציוני ובין שאיננו ציוני, יודע מה פרוש הדבר, כשבתעודה האת מדובר ע 'הקמה מחדש', הרי שאין מדובר על יצירה חדשה מעיקרה. להקים מחדש אפר רק דבר, שכבר היה קיים. ומה היה טיבו של הבית הלאומי היהודי, שכבר היה קיים בארץ-ישראל, ידוע לכל ילד בישראל ובאנגליה". ולהלן: מדוע עלינו להרשות, כי יכנו את המלה 'מדינת-היהודים' בשם קיצוניות? לאלבאנים ישנה מדינה משלהם, לבולגארים מדינה משלהם; הרי מדינה היא מצבו הנורמאלי של כל עם. לוא היתה קיימת כיום מדינה יהודית, לא היה איש אומר, כי דבר זה איננו נורמאלי. ואם שואפים אנו לנורמליזציה, כלום מותר לומר, כי קיצוניות היא זו – וזאת צריכים לומר אנו בעצמנו"? הקורא מתבקש להשוות דברים אלה, שיצאו מפיו של זאב ז'בוטינסקי ב-2 ביולי 1931 אחרי הצהרי, לדברים, שיצאו מפיו של מר בן-גוריון, באותו יום לפני הצהרים – וידע.

ג.

המצדיקים-בדיעבד טוענים, מתוך התחכמות רגילה, כי מלחמתה של המנהיגות הרשמית ברעיון המדינה היהודית היתה בחינת "טאקטיקה". בשנת 1931 היינו חלשים; לא היו אז בארץ אלא קרוב למאהתיים לאף יהודים. איך נראית טענה זו לאור החלטת "אחדות-העבודה" של שנת 1919, אשר מר בן-גוריון מביאה בגאווה? הן אז לא היו אלא חמשים אלף יהודים בארץ-ישראל? ב-1931, אומרים, עמדנו שנתיים אחר מאורעות-דמים בארץ-ישראל, וחששנו... והן ב-1937, בימי הדיונים של וועדת פיל, היינו בתוך תוכם של מאורעות-דמים? אולם את התשובה הסופית, המכרעת, להתחכמות-שווא, זו מצאתי בפורטוקול של ועדת-החקירה האנגלית-האמריקנית, אשר למינויה ולדיוניה עוד נשוב. במרץ 1946 הופיע לפניה נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר ויצמן ובינו לבין השופט מינגלטון היו חילופי-דברים אלה:

"שאלה: - הבינותי ממה שאמרת לנו הבוקר, כי אתה הודעת רק לאחרונה, באופן יחסי, על תמיכתך במדינה יהודית, או בקהיליה; האם כך הדבר?

תשובה: - כן, (אני) מדגיש זאת יותר מכפי שעשיתי, או כפי שהתנועה עשתה, בשנים הקודמות.

שאלה: - ... האם אתה מעריך – אני בטוח שאתה מוכרח (להעריך) – כי העלאת הבעיה של מדינה יהדוית מול פני הערבים עלולה להקשות היום את הטיפול ביהודים הנרדפים באירופה?

תשובה: - יתכן, אדוני. אינני יודע. אנסח את תשובתי בצורה שלילית. אינני חושב, כי זהו באמת ההבדל, אשר אתה מייחס לכך, אדוני. בכל הכבוד אני אורמ כך, משום שהנסיון הוכיח, כי זמן רב לפני שבעית המדינה היהודית צוינה והודגשה כהיום, התנגדו הערבים למפעלנו כמעט באותו זעם ובאותה אלימות".

זוהי הודאה בדיעבד, שאין מוסמכת ממנה, אך גם אין מחרידה ממנה. ההיתה הצדקה, טאקטית כביכול, לטעון כי ריון המדינה היהודית היא בלתי מוסרי?

לוא היתה דעתו של מר בן-גוריון נכונה, הרי לא זו בלבד שאסור היה לו, מבחינה מוסרית, לכהן אפילו יום אחד כראש ממשלה במדינת ישראל, אלא צריך היה לפרק את מדינתנו. היהודים הם הרוב בה; הערבים – מיעוט. והשלטון, בין שהוא טוב על פי השקפת תומכיו, ובין שהוא רע לפי דעת מתנגדו – שלטון יהודי הוא. והן מר בן-גוריון הכריז, "לפני דעת הקהל העולמית, לפני תנועת הפועלים ולפני העם הערבי", שגם אם יהיה לנו רוב, לא נדרוש שלטון, , כי דרישה כזו פירושה להתיר לעצמך את אשר אוסר על זולתך, לכל הדעות, חזונה של מדינה, שמקורו מוסר הוטנטוטי, הוא חזון מפוקפק.

ד.

בהמשך סקירתו טוען מר בן-גוריון, כי בימי הקונגרס העשרים, בשנת 1937, כשנידונה הצעת ועדת-פיל בדבר הקמת המדינה היהודית בחלק של הארץ, הודיע לחבריו: "אני מציע זו הפעם הראשונה את מועמדותי להנהלה, כדי להלחם על הקמת המדינה היהודית. זאת תהא מטרת חיי בעתיד הקרוב". מענין, שבעוד בעל הסקירה ההיסטורית-סובייקטיבית מספר על שיחת רעים שלו לאחר פרסום הדין וחשבון של ועדת פיל, אינו מזכיר בה אף במלה אחת את אשר אמר לפני ועדת פיל אני אזכיר לו ולקוראי-הגיגיו.

ביום 7 ביאנואר 1937 הופיע יושב ראש ההנהלה של הסוכנות היהודית. מר בן-גוריון, לפני ועדת-החקירה המלכותית. לאחר שהסביר היטב לוועדה את הדבר החדש, כי זכותנו על ארץ-ישראל, נובעת מן התנ"ך, שאלו סר הורס ראמבולד, - הזכות, הנובעת מן התנ"ך, האם לא תביאך עד כדי הקמתה מחדש של המדינה היהודית הלאומית?

על שאלה זו השיב העד, בהמשך דבריו, בשלילה מוחלטת ובהנמקה משולשת, מר בן-גוריון אמר:

-          אנו לא אמרנו, כי נעשה (נקיים) בארץ-ישראל מדינה יהודית (הנוסח המקורי: we did not say to make in Palestine a Jewish State). אנו לא אמנו זאת בימים ההם (ימי הניסוח של תכנית באזל) ואיננו אומרים זאת עכשיו. ואני אסביר לכם למה. ישנן שלוש סיבות. מטרתנו היא לעשות את העם היהודי לאדון לגורל-עצמו, שלא יהיה כפוף לרצונם ולחסדם של אחרים, כדוגמת כל עם חפשי אחר. אבל לא חלק ממטרתנו היא לשלוט על מישהו זולתנו. לוא היתה ארץ ריקה, היינו יכולים לומר, מדינה יהודית', משום שהמדינה היהודית היתה מורכבת מיהודים בלבד ושלטוננו העצמי לא היה נוגע לאחרים. אבל ישנם תושבים אחרים בארץ-ישראל שישנם פה, וכפי שאנחנו איננו רוצים להיות נתונים לחסדם של אחרים, כן יש להם הזכות לא להיות נתונים לחסדם של היהודים. יתכן כי היהודים היו מתנהגים טוב יותר, אבל הם (האחרים) אינם חייבים להאמין ברצוננו הטוב, מדינה – משמעותה יכולה להיות – אמנם לא בהכרח, אבל יכולה להיות – מאחר שישנם שני לאומים – שלטון על אחרים, שלטוננו של רוב יהודי על המיעוט, אבל זו אינה מטרתנו.

סר לורי הממונד הפסיקו בשאלה:

-          -אין זו מטרתכם לשלוט?

העד מאשר, בחזרו על דבריו הקודמים. היושב-ראש לורד פיל, שאל בסארקאזם שהיה אופייני לאנגלי פיקח זה;

 - משום כך אתם רוצים במאנדאט, כדי להרחיקכם מן הפיתוי?

העד אינו מסכים, הוא מסביר, כי כך אמרנו תמיד (הממונד ופיל לא ידעו, כנראה דבר על החלטת המפלגה משנת 1919 – למזלו של העד). והעד ממשיך בהסבר. למה לא מדינה יהודית, והוא חוזר ואומר, כי מדינה משמעותה יכולה להיות רצון לשלוט במיעוט, לשלוט באחרים.

וישנה, ממשיך מר בן-גוריון, סיבה שניה. למה לא תהא מדינה יהודית. "מדינה פירושה יחידה פוליטית נפרדת. שאינה קשורה ביחידה ממלכתית אחרת. גם בית לאומי יהודי משמעותו יכולה להיות כזו, אבל לא בהכרח כך. נהפוך הוא. היינו רוצים, שארץ זו תהיה קשורה ליחידה יותר גדולה, ליחידה הקוריה חבר העמים הבריטי.

"וישנה סיבה שלישית, משום מה אין אנו משתמשים בנוסח 'מדינה יהודית'. ישנם בארץ-ישראל, מקומות קדושים לכל העולם התרבותי, ואין אנו רצים, ואין זה באינטרס שלנו, שאנו נהיה לאחראים בעבורם. אנו מכירים, שיש לשימם תחת פיקוח גובה יותר, תחת איזה פיקוח בין-לאומי או מאנדאטור, או גוף בין-אומי אחר, כפי שנקבע במאנדאט".

להלן משתדל העד להסביר לבריטים, משום מה אף עדיף בית לאומי ממדינה יהדית. הוא אומר: "אם אנו אומרים 'מדינה יהודית', אפילו שלש הסיבות ההן לא יו קיימות – הארץ היא ריקה ואין אנו רוצים להיות קשורים ליחידה מדינית יותר גדולה ואין מקומות קדושים - והיינו אומרים 'מדינה יהודית', היה זה פחות מאשר בית לאומי לעם היהודי. מדוע? מדינה יהודית כמו במקרה של כל מדינה אחרת, משמעותה ריבונות העם של אותה מדינה בכל עת שהיא. אולם כאשר הכירו בריטניה הגדולה ושאר המעצמות האירופיות בזכותו של העם היהודי כולו לשוב לארצו ולהקים מחדש את ביתו הלאומי כאן, היתה זו זכותם של כל היהודים – לא רק של היהודים, שבמקרה ישנם פה עם קום המדינה היהודית, והם יכולים באופן שרירותי לסרב להכניס יהודים אחרים"...

סר הורס ראמבולד שואל את העד:

-          כוונתך, שיכול לבוא רגע, בו, לוא היתה קיימת מדינה יהודית לאומית, שהם היו יכולים לומר: יש לנו מספיק אנשים, איננו רוצים עוד אף אחד מכם"?

העד, מר בן-גוריון, משיב בלא היסוס:

-          כן, בלא נימוק כלשהו לזה (לאי הכנסת יהודים למדינה היהודית), אבל הם אינם יכולים לעשות זאת, כאשר ישנו בית לאומי בשביל העם היהודי.

כל הדברים האלה, שהובאו מן הפרוטוקול הרשמי, של ועדת פיל, משמעותם בם. אין צורך מדיני, אין אפרות מעשית, ואולי אף אין יכולת נפשית, להוסיף עלינם פירושים. אולם לא לפותר יהיה שלהשוות את החלק הראשון של העדות המקטרגת לחלקה השני. תחילה הסביר מר בן-גוריון לשליחיה של בריטניה, שרק אם היתה ארץ ישראל ריקה מאולוסין, אפשר היה להקים בה מדינה יהודית, כי רק ארץ, שתושביה יהודים בלבד היתה יכולה להיות למדינה יהודית; אך מאחר שבארץ זו ישנם ערבים, אסור להשליט עליהם יהודים, אסור להקים מדינה יהודית. לבסוף הודיע להם יושב ראש הסוכנות היהודית, כי אסור להקים מדינה יהודית גם בגלל היהודים – פן יסגרו את השער, ודווקא באורח שירותי, לפני בני עמם... בגלל שתי הסיבות העלו, נוסף על שני הנימוקים האחרים, הוא התנגד למדינה היהודית, בפסקנות שאין אחריה כלום: הוא טען ל"בית לאומי", שאיש לא ידע ואינו יודע מהו, אם לא מדינה יהודית חפשית ועצמאית, או – בפירוש בריטי מסויים – ניטו.

בינואר 1937 העיר מר בן-גוריון, כפי שהעיד, לפני ועדת פיל. ביולי של השנה ההיא פורסמו המלצותיה של הוועדה המלכותית. אחת מהן היתה: לחלק את ארץ-ישראל המערבית ולהקים בחלק החמישי שלה, וכמובן אחרי "תקופת מעבר", מדינה יהודית. להמלצות אלו עוד נשוב. בינתיים ניזכר, כי בשטח שהוקצה למדינה יהודית בהמלצתה של וועדת פיל, היה מיעוט ערבי כדי ארבעים אחוז. מה עשה מר בן-גוריון? ששה חדשים לאחר שהשמיע את טענותיו, הידועות עתה לקורא, הכריז באותה פסקנות ממש, כי מדינה זו עלינו לקבלה, לייסדה ולהקימה. והן... הרוב אינו צריך בשום תנאי לשלוט במיעוט; ויש חשש, כי מדינה יהודית תנעל את השער לפני בני העם היהודי; ולדרוש את שלטונו של רוב יהודי על מיעוט ערבי משמע לנהוג על פי "המוסר" של אותו שבט אפריקני. ועוד? שוא כל הקושיות והבעיות. וועדה בריטית אמרה "מדינה יהודית" – אף מר בן-גוריון אורמ מדינה יהודית – ובאיזה התלהבות;

עתה ניתן, בחתך, לסכם את התקופה המכרעת ואת הפרשה העגומה. אמרו הבריטים, בשנים הראשונות אחרי הצהרת בלפור, "מדינה יהודית" – החליט אחריהם מר בן-גוריון על מדינה עברית חפשית וכו'. החליטו הבריטים, שהמטרה (של מי?) איננה מדינה יהודית – אמר אחריהם מר בן-גוריון, שאין להרשות בשום פני ואופן ותנאי, כי יהודים ישלטו בערבים, כי תהיה מדינה יהודית. שבו הבריטים אחרי חמש עשרה שנה והוציאו מפיהם את השם המפורש "מדינה יהודית" – ענה מר בן-גוריון אחריהם ותבע: הבו לנו מדינה יהודית! התירו הזרים – יש חזון מהדינה; אסרו – אין; חזרו והתירו – ושב יש לכל הדעות, "חזון ברשות", חזון מפוקפק הוא.

ה.

כדי שידעו בני דורנו מי היה בשעתו נושאו האמיתי של חזון המדינה, אביא דברים מעדותו של זאב ז'בוטינסקי לפני וועדת פיל, הוא אמר לה:

"יתכן, כי החסר העיקרי בכל מה שאני עומד לומר לכם, וכן בכל אשר הוועדה שמעה עד כה, הוא שאין אפשרות לרדת באמת לשרשה של הבעיה, להביא בפניכם תמונה המיתית של אותו גיהנום יהודי, ואני חש, כי אינני יכול לעשות זאת. אני מקווה כי אולי יבוא יום ונציג יהודי יורשה להתייצב לפני אחד הבתים האלה (של הפרלמנט), לספר להם מהו, ולשאור את העם האנגלי: מה אתם מייעצים לנו? היכן המוצא? או אולי תקומו ולפני האלקים תאמרו, כי אין מוצא, כי היהודים צריכים לטבוע.

ולהלן: "כן אנו רוצים מדינה כל אומה עלי אדמות, כל אומה נורמאלית, החל מן הקטנה והצנועה בהן, שאינן טוענות לשום זכות ולשום תפקיד בהתפתחות האנושות – לכולן מדינות משלהן. זהו המצב הנורמאלי של עם. אפס, כאשר אנו, הבלתי – נורמאלי בעמים, ומשום כך האומלל בהם, דורשים אותם התנאים שנהנים מהם האלבאנים, בלא להזכיר את הצרפתים ואת האנגלים, אזי זה נקרא יותר מדי.

ולהלן: "אני גם הוכחתי לכם בתזכירנו כי אין שום שאלה של גירוש הערבים. להיפך, הרעיון הוא כי ארץ-ישראל משני עברי-הירדן תקיים את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים. מה שאינני מכחיש הוא, כי בתהליך זה יהיו הערבים בארץ-ישראל למיעוט בארץ זו. מה שאני כן מכחיש הוא, שזהו סבל. אין זה סבל בשביל שום גזע, בשביל שום עם שיש לו מדינות לאומיות כה רבות, ותהיינה לו עוד יותר בעתיד. חלק אחד, ענף אחד של אותו גזע, ולאו דווקא גדול, יהיה עליו לחיות במדינת הזולת; ובכן, זהו מצבן של האדירות באומות-העולם".

הקוראים ישוו בעצמם את התוכן ההיסטורי והמוסרי של עדות זו לתוכן עדותו של מר בן-גוריון לפני אותה וועדה. אולם אני אפנה את תשומת לבם להקיש מיוחד במינו. בסקירתו מביא ראש הממשלה דהיום את דבריו לא לפני ועדת-פיל, אלא – מיתוך קפיצת-הדרך, - לפני וועדת החקירה האנגלית-האמריקנית. והריני מצטטו:

"אם אתם שוללים מן היהודים בארץ ישראל את הבית הלאומי, שוללים מהם האפשרות להיות לעם ולהקים מדינה – הרי אתם שוללים עצמאות ומדינה לא רק מאת 600 אלף היהודים היושבים כאן, אלא מכל מיליוני היהודים המפוזרים ברחבי העולם. – אם אתם שוללים ממיליון הערבים שבארץ את הסיכוי הזה, אינכם פוגעים כלל וכלל במעמדו של העם הערבי. מיעוט ערבי במדינה יהודית פירושו, שמספר מסויים של יחידים ערביים לא ייהנה ממעמד של מדינה ערבית – ולכל עם יש כמה מבניו שאין להם המעמד הזה – אבל אין זה מפחית את העצמאות והמעמד הממלכתי של העם הערבי כולו". הקראתם, לפני רגע, דברים דומים, אף דומים מאד? אך מתי נאמרו הדברים – על ידי מר בן-גוריון? באביב 1946, לאחר השואה, לאחר השמדת המיליונים, בעיצומו של המרד העברי; ואלו תשע שנים לפני כן, כאשר מיליוני דורשי-ציון עוד היו בחיי, אמר מר בן-גוריון, לפני וועדה אנגלית, באזני ישראל וערב העולם, כי מדינה יהודית ומיעוט ערבי בה, אינם עולים בקנה אחד בשום פנים. בשנת 1937 הסביר ז'בוטינסקי לפני אותה וועדה, כי מיעוט ערבי במדינה יהדית יהיה חזיון טבעי, מקובל. תשע שנים לאחר מכן הדהדו דבריו מפיו של מר בן-גוריון. משהו למד. אך מה התרחש בינתיים? איזה פיגור במחשבה המדינית – אחרי נושא חזון המדינה בדרורנו? איזה איחור טרגי?

ו.

מר בן-גוריון מזכיר, כי אישים כמנחם אוסישקין וברל כצנלסון ז"ל לא הסכימו עמו, בשעה שהטיף לקבלת הצעתה של הוועדה המלכותית. השאלה המוצגת כמו ברמיזה, היא: מי מאתנו צדק? ומי טעה? כדי לבחון את השאלה הזאת, יש להזכיר נשכחות, כלומר: מה היתה מעיקרה הצעתה של ועדת-פיל?

·         המדינה היהודית לא היתה צריכה לכלול אלא שח של 6650 קמ"ר.

·         רבנותה של המדינה היהודית לא היתה חלה "באופן זמני" על חיפה, עכו, צפת וטבריה, שנועדו לשלטון בריטי.

·         כמעט כל הנגב, נוסף לרוב שטחה האחר של ארץ-ישראל המערבית, היה נכלל במדינה הערבית.

·         שלטון בריטי מתמיד, הקרוי מאנדאט, ב"מסדרון" בין יפו ובין ירושלים, ובו קרוב לשמונים אלף יהודים.

·         ירושלים מחוץ לתחום – בשלטון בריטי מתמיד.

·         ב"תקופת המעבר" לא תורשה עלית-יהודים לשום מקום שנועד למדינה ערבית

כזאת היתה צריכה להיות "המדינה הידוית". ומר בן-גוריון לא רק רצה בה, אלא גם האמין, שתוקם. הוא אף הכריז באוקטובר 1937, כי המדינה היהודית לא תנהיג שירות צבאי כללי אלא תסתפק בחינוך צבאי כללי. יפה.

אין צורך לומר, כי קאריקאטורה כזו של מדינה, שלא היתה אלא בבחינת גיטו "עצמאי", לא היתה יכולה להתקיים. אין גם טעם להסביר זאת. הן מדינת פיל לא קמה. אבל האופייני הוא, כי מר בן-גוריון סמך על אנגליה, ששהיא תקים לנו את המדינה. הסמכות זו בשנת 1937 – לא מקרית היתה. ב-13 באוקטובר 1936, בעוד מר בן-גוריון מוסיף להתנגד לעצם הרעיון של מדינה יהודית, אמר: "עקרון אי-ההשתלטות, מלבד היותו לעזר רב לנו במלחמתנו על עליה המונית – יש בו יתרון פוליטי ביחיסנו עם אנגליה, כי עקרון זה מחייב הכרעת ממשלת המאנדאט. לאנגלים יש אינטרסים חיוניים להיאשר בארץ, וגם אנו מעוניינים בהישארותם".

ולהלן: "פאריטי פוליטי, על פי טבעו והגיונו, מצריך צד שלישי, שיכריע בין שני הכוחות השקולים, וצד שלישי זה יכול להיות רק ממשלת המאנדאט.

צד שלישי... ואיך הוא הכריע, לאחר שמר בן-גוריון, מתוך שינוי המעדתו העקרונית מן הקצה אל הקצה. הסכים להמלצתה של וועדת פיל? כעבור שנה לא נותר זכר מכל ענין המדינה היהודית; אבל נותרו –והוגשמו – המלצות אחרות של ועדת-פיל ושל וועדת-חקירה חדשה שבאה, כרגיל, בעקבותיה.

על מפולת זו של מדיניות ציונית, שנחשבה לנבונה ולמעשית, אנו למדים מפי מר בן-גוריון. ב-13 בנובמבר 1938 הוא אומר בישיבת הוועד הפועל הציוני בלנודון:

"בהצהרת הממשלה, שנתפרסמה עם הדין וחשבון של ועדת החלוקה, יש רק דבר אחד ברור: חיסול תכנית-פיל להקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ. כל השאר מטושטש וסתום ונותן מקום לחששות קשים. מדאיגה ביחדו הפסקה האומרת, שהחומר 'החשוב' שליקטה הוועדה, יהיה לפני עיני הממשלה בשקלה את המדיניות העתידה".

מתכנית המדינה של ועדת-פיל לא יצא דבר. כפי שאמר זאב ז'בוטינסקי מלכתחילה. הוא ראה את הנלד; מר בן-גוריון לא ראה, ולא שעה. אך אין לומר, כי מן ההסכמה היהודית הרשמית, שניתנה להצעת הביתור של הועדה המלכותית. לא יצא דבר. יצא דבר גדול, נורא, עליו אנו למדים ממכתבו של מר בן-גוריון למיניסטר-המושבות הבריטי מ-1 בנובמבר 1938. במכתב מר זה נאמר: "...אולם מה שנראה עומד עכשיו על הפרק – זוהי תכנית חלוקה בלא מדינה יהודית".

כך היה. קיבלנו את הספר הלבן, שחילק את הארץ ל"אזורים אסורים", שיגזר על הכל, והעמיד את כולנו לפני סכנת כליה. מי, איפוא, טעה ותעה? מי ראה נכוחה? המדינה היהודית קמה בתנאים אחרים לגמרי, ובעקבות מאורעות שעליהם אספר משהו, מאחר שמר בן-גוריון לא אבה להוכירם אף במלה אחת.