מעשה ההפקרות ומחדל ההפקרה

אדוני היושב-ראש. האופוזיציה לכאורה צריכה היתה לשבוע נחת מפרסומו של החיבור הביש. הנפשות הפועלות בדרמה המכלימה הזאת, מרחמה של מפא״י יצאו׳ מחלבה ינקו, בחיקה גדלו ובה הן חיות עד היום הזה. רובן ככולו מוסיפות לפעול. השאלה שתרדוף מעתה ובעתיד את מפלגת השלטון תהיה, מי לכפנו יתקע כי המצב האיום והנורא שהיה קיים לפני עשר שנים, איננו קיים גם כיום? הזו המפלגה המת- פארת באחריות׳ בשיקול׳ בכושר הנהגה? האפשר להפקיד בידה את גורל בנינו?

אולם, אדוני היושב-ראש, האופוזיציה איננה צוהלת. היא נכלמת. היא דואבת. היא מוחה. כי בכל רחבי העולם לא ישאלו: ״הזאת מפא״י?״. מקצה תבל ועד קצה ישאלו בימים אלה: ״הזאת ישראל? הזאת המדינה העברית המחודשת? אלה מנהיגיה? זה צבאה, זה הפיקוד העליון?״.

מה היה נותן שירות ריגול עוין כדי להשיג במרמה את המסמכים האלה, לפרסמם ולומר לעולם: הנה לכם התמונה המציאותית של מדינת ישראל. אין זאת שאלה רטורית. על-פי נסיון תקופתנו יכולים אנחנו לומר׳ שכל שירות ריגול של האויב היה מוכן לשלם הון תועפות, ואפילו להסתכן באובדן סוכניו, כדי להשיג את המסמכים הסודיים, הכמוסים, הממלכתיים האלה, לתת להם פומבי ולהציב סימן שאלה אפל מעל למדינה הזאת. מלחמת הכל בכל, זאת היא דעתו של אדם המכונה ״פלוני״ והוא הוזמן על-ידי ראש הממשלה כבר-סמכא לקבוע את היחסים בפיקוד העליון של הצבא, ובינו ובין הרשות האזרחית. שר הבטחון נכנס בקנוניה עם ראש המטה של הצבא כדי להטעות את ראש הממשלה. מפלגת השלטון מקימה ועדה המורכבת מחמישה שרים, כולם חברי מפלגה אחת — והממשלה היא קואליציונית — כדי להכריע, באי-ידיעת הממשלה כולה, בין שתי אסכולות בטחוניות, שכל שימוש באחת מהן פירושו שפיכות דמים והקרבת בנים יקרים.

כך המדינה. ואיך הצבא, תפארת ישראל, מגינו, תוחלתו? — מפקד המודיעין הצבאי נכנם בקנוניה עם שר הבטחון נגד ראש המטה; קציני המטה נכנסים בקנוניה עם שר הבטחון נגד ראש המטה! שר הבטחון קובע שאם הוא מדבר עם אחד מקציני המטה בארבע עיניים — למחרת היום השיחה היא נחלת כל הצבא. והצבא (הוא אומר) ״אלו הנשים, זאת העתונות, זה כל הישוב״. פירוש הדבר שהשר הממונה מטעם הממשלה על הצבא, על השירותים המזויינים של המדינה, קובע באוזני העולם כולו שכל הפיקוד העליון של צבאנו מורכב מפטפטנים, מאנשים שאי-אפשר לסמוך עליהם, שכל דבר הנמסר לכל אחד מהם בארבע עיניים, מיד מתפרסם ברחבי המדינה. אין לסמוך אפילו על קצין בכיר אחד. זה הרושם המתקבל מאותו חיבור מכלים.

לאור כל העובדות האלו אני סובר, אדוני היושב-ראש, שהתפקיד הדחוף ביותר המוטל על ועדת החוץ והבטחון, שבסמכותה לפקח על הכוחות המזויינים של המדינה, הוא לערוך חקירה ודרישה במה שהתרחש אז בפיקוד העליון, ובמה שעלול להתרחש בכל תקופה אחרת. המדובר הוא באנשים שגורל בנינו מופקד בידם: ראש המטה והקצין הבכיר. ראש המטה דאז, מר דיין, חוזר מאמריקה באוגוסט 1954, וסיפור המעשה המתגלה לעיני כל הוא כזה: הוא לא פסק לדרוש מן הקצין הבכיר שיכתוב לו דין-וחשבון ובו ייאמר ששר הבטחון נתן את ההוראה למה שקרוי בזלזול "עסק ביש", ולמה שאני מציע לקרוא ״הענין המדאיב״, שעלה באובדן חיים יקרים של בנים קדושים ומסורים לעמנו. הקצין הבכיר סירב זמן רב לתת לו את הדין-וחשבון הזה. הקצין הבכיר יוצא לחוץ-לארץ. למחרת היום, בהעדרו, שולח ראש המטה פקודה למחלקה שבראשה עומד הקצין הבכיר, ובה הוא דורש להמציא לו מיד את הדין-וחשבון המבוקש, לאמור: ששר הבטחון נתן את ההוראה. סגנו של הקצין הבכיר מוסר לו את הדין-וחשבון, אך אין בו זכר לאפשרות ששר הבטחון נתן אה ההוראה. הקצין הבכיר חוזר מחוץ-לארץ — פונה אליו ראש המטה ואומר: קיבלתי את הדין-וחשבון בהעדרו מ״קצין המילואים״׳ אך אין בו זכר לעובדה של מתן ההוראה על-ידי שר הבטחון. תן לי דין-וחשבון-מילואים. ותכתוב בו שמר לבון נתן את ההוראה- והקצין הבכיר, אחרי זמן רב באופן יחסי, נכנע לדרישה הזאת ונתן מילואים לדין-וחשבון שניתן בהעדרו. זה קרה באוגוסט - ספטמבר 1954.

אבל ביום 18 בפברואר 1964 עמד על במה זו חבר- הכנסת דיין ומסר את ההודעה לאמור: ״מאידך, אמרתי כי לפי השערתי החלו הפעולות הנ״ל לפני מתן ההוראה, ולא לפי הוראה על-ידי שר הבטחון או הקצין הבכיר״.

אדוני היושב-ראש. אותו אדם דורש במפגיע ובעקשנות שיינתן לו דין-וחשבון, לפיו שר הבטחון נתן את ההוראה, לפני הפעולות ביום 16 ביולי 1954. וכעבור עשר שנים הוא מודיע שלפי השערתו ביחס לפעולות ההן לא נתן שר הב- טחון שום הוראה; בכלל לא היתה הוראה; היה מעשה פרובוקציה. ואפילו לא מצא לנחוץ לומר לכנסת: אם כך — ב-1954 טעיתי, שגיתי, כפיתי את הקצין הבכיר וניסיתי לכפות את קצין המילואים למסור הודעה׳ שעתה, לפי נסיוני, הוברר כי בכזב היה יסודה.

על-פי החיבור המכלים הזה, במדינת ישראל ובפיקוד העליון של צבאה — תככים, כחש, כזב, מרמה, הערמה, הטעיה. איך אפשר היה עוד יותר להלבין את פנינו בפני העולם כולו?

זה מעשה ההפקרות שנעשה. אבל לצידו מופיע מחדל ההפקרה.

אדוני שר המשפטים. הואילה נא לעלות על הדוכן הזה ולומר לנו במפורש אם לא נעשתה בפרסום זה עבירה על סעיף 27 לחוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה), האומר: ״עובד ציבור שמסר ללא סמכות כדין ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו׳ לאדם שלא היה מוסמך לקבלה — דינו.. ,״ וגומר? ברור שעובד ציבור קיבל את הידיעות האלו; ברור שהוא מסר אותן ללא סמכות כדין! ברור שהוא מסר אותן לאדם — או להמון אנשים — שלא היתה להם סמכות לקבלן. היתה עבירה על סעיף זה — או לאו? ואם היתה — לית דין ולית דיין? (כלומר: דיין — יש; אבל דין אין?) אתם משערים בנפשכם לידי איזו דמורליזציה אתם מביאים?

יש כיום, אדוני היושב-ראש, חבר כנסת המחרים אותה, הזועק השמיטה: אני רוצה ללכת לבית-הסוהר. היו כנראה סיבות שבגללן בכל שנות המלחמה נגד השלטון הנכרי לא ישב ולא הסתכן בישיבה אפילו יום אחד בבית-הסוהר. הוא רוצה דווקא לשבת בבית-הכלא במדינת ישראל. יפה מאד. אינני מציע לתת לו את ההנאה הזאת.

(קריאה: אני חושב שהוא הסתכן לא פחות ממך.)

אליעזר שוסטק (תנועת החירות):

על מי מדברים בכלל?

מנחם בגין (תנועת החירות):

אבל לא לתבוע לדין? אם חוק חסינות חברי הכנסת מונע זאת — אימרו כך, ואז נבין למה הוא נשאר חבר כנסת, אף-על-פי שרצה גם אותה לעזוב; הוא מחרים אותה. אם יהיה משפט — אפשר לסמוך על שופטינו שיתחשבו בנסיבות מקילות; אחת מהן היא הגיל, אם יהיה פסק-דין, גזר- דין — אפשר לסמוך על נשיא המדינה שיתן חנינה; היה תקדים לכך. אבל שום תביעה משפטית? עוברים לסדר-היום? הריגול לאן הוא חותר? הוא מגיע לבר ולברוך. בצבא יש כלל: יד לפה. וכל הנוער העברי, כל אזרחי ישראל, יקראו זאת, יידעו שהיתה עבירה פלילית, ולא תהיה שום תביעה משפטית?

זאת השאלה, ואני מבקש את שר המשפטים להשיב עליה. בחיבור הזה יש ביטוי ספרותי יוצא מגדר הרגיל: ״היחסים הגיעו לשיא השפל״. לא הבנתי: איך יכול להיות שיא של שפל? אבל יכול אני לומר על משקל הביטוי הזה שמבחינת חוסר האחריות, מעשה ההפקרות ומחדל ההפקרה — הגענו למה שנקרא ״שיא השפל״ במדינה.