מעקב אכילס לאגודל נטוי
מעקב אכילס לאגודל נטוי
(מעריב, 23.1.1976– כ"א בשבט תשל"ו)
א.
פלישתינאים עלי, ישראל. זה הרושם המתקבל מרחבי תבל. מועצת הביטחון החליטה, הפעם בתמיכת אחד-עשר מקרב חבריה, כי לעראפאת ומרעיו יינתן מעמד של נציגי מדינה ריבונית, בעלי כל הזכויות, זולת ההצבעה, באו"ם. אין לזלזל בהתפתחות זו; חמורה היא.
בפעם הראשונה בתולדות הארגון הבינלאומי ניתנת הכרה כזו לארגון המרצחים. דוברו הראשי, פארו אל-קדומי, אשר הודעותיו הנאציות הובאו במקום זה לפני שבועיים, ניצל מייד את ההזדמנות ותבע מן המועצה המופקדת לפי המגילה על ב י ט ח ו ן האומות, לחסל את מדינת היהודים. חברי מועצת הביטחון נטלו את רשות הדיבור כדי להשמיע דברי נאצה נגדנו, או לקרוא לנו להכיר בארגון המחסלים, גם אם אין הם מזדהים עם מטרותיו המוצהרות.
כמובן, כוחו של הארגון העראפאתי אינו מאיים על קיומה של מדינת ישראל. מספר גדודים של צבאנו היו מספיקים למחוץ את "אש"ף" על שלוחותיו לא רק בלבנון וסוריה, אלא גם במקומות אחרים. אבל יש לזכור ולציין, גם בהסברת חוץ, כי מאחורי המרצחים הללו ניצבות כל מדינות ערב על נשקן וכספן. לא רק לוב וסוריה ועיראק אלא גם מצרים ומדינות ערב האחרות מזדהות עם המטרות אשר עליהן הכריז אל-דומי, אם בראיונותיו ואם בנאומו לפני מועצת הביטחון.
אמנם, מצרים היתה מעדיפה כי למועצתה ביטחון תוגש הצעת סיכום אשר "תאפשר" לארצות הברית לא להצביע נגדה, או על פי תקנונה של המועצה, לא להטיל עליה וטו. אבל אלה אינם אלא הבדלים בחישובי טקטיקה; ממתני הנוסח אינם פחות מסוכנים ממקציניו. המטרה היא, בוודאי, משותפת לאלה אף לאלה.
ביחס לווטו האמריקני יש אצלנו מידה ניכרת של הפרזה. ודאי, מוטב שלא תתקבל באורח פורמלי החלטה "פלשתינית" נוספת במועצתה ביטחון, אמריקה מסוגלת למנוע את קבלתה. אבל אם הרוב המכריע של חברי המועצה יצביע בעד הצעת החלטה, המוכרזת על ידינו כקיצונית, ישתמשו אויבינו גם בהצעה שלא אושרה אך נתמכה על ידי רבים, כמנוף להגברת תעמולתם הארסית נגד ישראל.
אין להכחיש, כי הפלשתיניזם הוא באופנה בחלקי עולם שונים. שוודיה תוכיח. דמוקרטית היא מדינה סקנדינבית נאה זו. ראש ממשלתה מזדמן גם עם נציגי ממשלתנו ב"אינטרנציונאל השני". אך הוא הורה לשגריר השוודי באו"ם להרים ידו בעד הזמנתו של קדומי לשולחנה של מועצת הביטחון.
שוודיה, באורח מסורתי, נוהגת ניטראליות. אבל יש לה פירוש משלה למושג הזה. בימי מלחמת העולם הראשונה היו הבריות אומרים בשטוקהולם: חשוב להיות נייטרלי, אך חשוב יותר לדעת לאיזה צד להיות נייטרלי. בימים אלה שוודיה – או אולי אפשר לומר: אפילו שוודיה – נייטרלית לצד אויבינו. הוא הדין מדינות אחרות, גם בחלקה החופשי של אירופה.
נוכח התפתחות חמורה זו מגיבה הממשלה בכניעה פסיכולוגית הדרגתית. כל דובריה כבר מודים בקיומה של בעיית "היישות או הזהות הפלשתינאית", אבל יש להם הצעות שונות לפתרונה. יש כאלה האומרים כי הבעיה תיפתר עם חוסיין; יש גם כאלה המציעים לפתור אותה בלעדיו. אך בעלי שתי האסכולות הממשלתיות כבר מודים במקצת בצדקת אויבינו; הם עלולים להודות בהרבה; הם יכולים להגיע, חלילה, להודאה בכל.
זה כוחה של תעמולה מוצלחת, גוברת, מתפשטת. השכחנו את אשר קרה בין גרמניה ובין צ'כוסלובקיה על רקע הבעיה של היישות, או הזהות, הסודטית? מסע התעמולה הנאצי, בהשר עם בעיה זו, היה מן המוצלחים ביותר של התקופה. מתחילה אמרו באירופה לאו מוחלט לנושאי המזימה בברלין. אבל גבלס הצליח, חודש אחר חודש, שלב אחר שלב, להחדיר את ההכרה ברב עמים רבים, בייחוד באירופה, כי בשאלה זו יש לגרמנים "קייס". מדוע צריכים הצ'כים לשלוט בשלוה מיליון גרמנים? הגרמנים הסודטים רואים את עצמם חלק מן העם הגרמני, על שום מה אין מאפשרים להם להתאחד עם הרייך, אפילו הוא שלישי? וילסון הבטיח זכות להגדרה לאומית עצמית לכל העמים, איך אפשר לשלול אותה מן הגרמנים החיים בחבל הסודטי?
לא עבר זמן רב ושאלות אלו הוצגו מעל עמודי ה"טיימס" הנכבד מאוד, ובווסטמינסטר ובפאלה בורבון ועוד. תעמולת הכזב הנאצית גברה והלכה, עד אשר המעצמות האירופיות דאז, בריטניה וצרפת, נכנעו לה כליל. רנסימן בא לפראג, צ'מברלין ודלדיה למינכן. הגרמנים בחבל הסודטים "התאחדו" עם הרייך. במה עלתה הכניעה ההיא לתעמולה מוצלחת לצ'כוסלובקיה, לאירופה, לעולם ולנו – על כך למדו הנכנעים רק בדיעבד, כלומר מאוחר מדי.
עלינו גם להשמיע תזכורת לגבי סוג אחר של תעמולה מוצלחת. כוונתי לרעל האנטישמיות המפעפע גם בימים אלה. התעמולה הנאצית האנטי-יהודית חדרה לכל פינה באירופה וביבשות אחרות. החל מאחד בספטמבר 1939 היא סללה את הדרך לפני הטנקים הגרמניים מזרחה ומערבה, צפונה ודרומה. כל העמים סבלו ממסע מוצלח זה של גבלס. יש להזכיר להם עובדה זו לשמע דבריו של תלמידו החרוץ קדומי.
על רקע הוכחות אלו יש להציג את השאלה המכרעת: האם לתעמולת כזב, משום שהיא מוצלחת, יש להיכנע או להתנגד? סבורני כי הניסיון ההיסטורי ברור; כמוהו הלקח. תעמולת הטעיה, אף על פי שהיא מתפשטת, או דווקא משום הצלחתה, יש לפעול נגדה בכל כוחה של האמת. אין ספק, כי האמת תנצח, אבל יש ל פ ע ו ל למענה, ולא להיכנע בשלבים לכזב. הממשלה דהיום הולכת, לצערנו, בדרך השנייה; היא מסכנת את עתידם של ילדינו.
ב.
גם תגובותיה האחרות מגלות עצבנות וחוסר כושר-עמידה. בשלב נוסף של ניעה נפשית, הופכת הממשלה את יוצרותיה שלה. מה שהיה רע בעיניה היא מכריזה כי טוב; מה שהיה פסול ומסוכן, נעשה לפתע חיובי ורצוי.
החלטת מועצת הביטחון 242. בקשר עמה לא אשיב את הקוראים לשנים 1967-1970, שבהן היה בתוקפו הסיכום של לוי אשכול לאמור: מצידנו לא תהיה הסכמה (הוא השתמש במלה אנגלית (Acceptance) להחלטה זו, הקובעת בהקשר עם מלחמת המגן הצודקת של ששת הימים איסור מוחלט (Inadmissibility) של "רכישת שטחים על ידי מלחמה".
מאז זרמו מים רבים בירדן. לכן אביא את היחס להחלטה 242 של מועצת הביטחון מתקופה הרבה יותר מאוחרת. בימי תיווכו של ד"ר יארינג הנשכח ביקשה הממשלה, בראשותה של הגברת מאיר, את האמריקנים לדאוג לכך, כי במסמכים הבינלאומיים למיניהם לא תוזכר עוד החלטה זו. דובר כבר אז על "הסדר ביניים" עם מצרים,א בל הממשלה עמדה על כך, בתוקף הזמני הרגיל, כי הוא לא "יחובר" אל 242.
אחרי מלחמת יום הכיפורים התפארו בפנינו חברי ממשלה שונים, כי היסוד לדיונים על הפרדת כוחות הוא החלטת מועצת הביטחון 338. תשימו לב, אמרו לנו, כי 242 אינה מוזכרת כלל. היתה זו היתממות, אשר לא יכולנו אלא לצחוק לה. לדוברי הממשלה לא היתה ברירה אלא להצטרף לתגובתנו. ההחלטה מס' 338 כוללת, כמובן, את זו של 242.
למה, איפוא, להשלות ולהטעות? אבל אופיינית העובדה, כי מתחילה ניסו, סליחה על הביטוי העממי, "למכור לנו את הלוקש" של 242 – הס מלהזכיר. במלים אחרות, היא לא טובה היתה, במהותה, בעיני ממשלת המערך. היום היא נעשתה, בעיני ממשלה זו, שיא הטוב והרצוי. איך אומר חבר הכנסת אבא אבן בשפתו הנמלצת, ובסיפוק בלתי נסתר:
ותהי לה (242) עדנה...
הוא הדין ביחס לוועידת ז'נבה. כולנו זוכרים, כיצד הסביר מר רביןא ת השינוי הקיצוני בעמדתו, ביחס לנסיגה הנוספת בסיני, בין מארס ובין אוגוסט 1974. אחד הנימוקים המכריעים בפיו היתה ה ס כ נ ה שבזימונה של הוועידה הזאת. שם, אמר – בז'נבה – יתגלה כל בידודנו המדיני; הרוסים יהיו שם; משלחות ערביות תבואנה. והאמריקנים? הם רמזו לנו, לאו דווקא בדקות, כי יהיה עליהם להביא לז'נבה את תוכניתם הטריטוריאלית, והלא היא תהיה, מעיקרה, התוכנית שהוצגה פעם על ידי קודמו של ד"ר קיסינג'ר – ויליאם רוג'רס.
כדי ל מ נ ו ע את כינוה של ועידת ז'נבה צריך להסכים באוגוסט למה שסירבנו לקבל במארס. כך שמענו במפורש. אנחנו אז אמרנו, כי נוצר פרדוקס. הברירה, שלפניה הועמדנו היא כזאת: אם לא תיסוגו תלכו לז'נבה; אם תיסוגו תלכו לז'נבה. דוברי הממשלה הכחישו קיומה של ברירה כזו. צריך, אמרו, לצעוד אחורנית בסיני, כדי שלא נוּלך לז'נבה.
חתמנו על מה שמכונה הסכם ביניים שני עם מצרים. ביצענו נסיגה עמוקה בסיני. נטשנו את מעיינות הנפט החיוני. ארבעה-חמישה חודשים אחר הסכם הנסיגה, אנו מ ב ק ש י ם את זימונה של ועידת ז'נבה! פח היוקשים היה, לפתע, מעשה כשפים, לעוגן הצלה.
אכן, יש פרדוקסים במדיניות. אלה המאפיינים את הממשלה דהיום נובעים מן הכניעה, בשלבים, ללחץ, או לאופנה, לתעמולה עוינת, רק משום שהיא מוצלחת, או לניסיונות הפחדה. כך מתמוטט היסוד לכל מדינות לאומית בריאה: האמינות. האזהרות התקיפות ביותר, שלפיהם תראה את עצמה ישראל משוחררת מכל התחייבויותיה מתקבלות במנוד ראש, אם לא ציני, הרי ספקני. " שמענו, שמענו", אומרים משקיפים בלשכות דיפלומטיות. "גם באביב אשתקד אמרו לנו לאו מוחלט; עד לסתיו הפכנוהו להן".
אין להתרשם, איפוא, מן הנימה התקיפה של ההכרזות הישראליות גם גם בימים אלה. הניסיון מלמדנו, כי אחרי ריכוך, יבוא כרסום ובעקבותיהם תהיה התקפלות. בדרך זו אנו מזמינים במו ידינו או פינו לחצי נוספים למען נתחשב, כפי שאומרים במציאות הבינלאומית החדשה. אם, למשל, ראש הממשלה, או שר החוץ מכריזים, כי בלי פתרון הבעיה של "הזהות" או "היישות" הפלשתינית לא ייכון שלום במזרח התיכון. מדוע לא יאמרו השוודים, או הצרפתים, כי למען פתרונה של בעיה זו יש להקים מדינה פלשתינית ביהודה ובשומרון – ויושג השלום? הטענה, כי אסור להקים "מדינה שלישית", אין בה כוח שכנוע. מדוע, ישאלונו, לא מדינה שלישית, אם היא תפתור את הבעיה, אשר בלי פתרונה, כפי שהנכם מודים בעצמכם, לא ייכון השלום באיזור?
זו הסכנה שבהודאה-במקצת. היא אינה מספקת, היא גוררת אחריה תביעה להוסיף ולהודות בצדקת אויבינו. ויש כבר אצלנו כאלה המודים גם בה. אותו אש"ף, או אר"ף (ארגון רוצחי פלסטין) מתחיל מצטייר בעיניהם כגורם, אשר לא יהיה "מנוס" מלנהל עמו משא ומתן. פטליזם שכזה, לא מוסלמי, אלא יהודי. אין פלא, המתחיל בכניעה, אומרים לו גמור.
ג.
כך היתה התעמולה הפלשתינית לחולשת ישראל. מי, בימים אלה, אינו מגלגל עיניו השמימה ואינו שואל... ומה עם הפלשתינים? מדוע לא תאפשרו להם להקים מדינה שלהם? הגם אין להם זכות להגדרה לאומית עצמית? איך אתם יכלים לשלוט על מיליון וחצי ערבים (לצורך שאלה זו, גם השם ערבים טוב הנהו) מדוע אינכם מכירים ב-PLO? האם צרפת לא ניהלה משא ומתן עם PLN באלז'יריה? האם פורטוגל לא קיימה שיחות עם ה-MFLA? כל הארגונים האלה עסקו בטרור והשתמשו בכינוייהם, באות L לציון אופיים "המשחרר", ונמצאו כשרים על ידי הממשלות שנגדן נלחמו, לשבת עמם לשולחן דיונים משותפים. ואתם?
ההבדל הקטן הערבים באלז'יריה והאפריקנים באנגולה נלחמו נגד שלטון שמרכזו מעבר לים. הגנרלים דה-גול ושפינולה קראו לכך תהליך הדה-קולוניזציה. המורדים בשלטון הצרפתי או הפורטוגזי לא איימו על פריס או על ליסבון. איש לא העלה על הדעת לתבוע מהם להכיר בזכותה של צרפת או של פורטוגל להתקיים, משום שהם לא פקפקו כלל בזכות זו. אנחנו נתבעים להכיר בשואפי חיסולנו, במכריזי היעלמותנו, אם הם – במקרה הטוב ביותר – יכירו בזכותנו להתקיים!
הקבלה מדינית כזו עדיין לא נוצרה בשום מקום, אצל שום אומה ולשו, כאילו זקוקים אנו להכרה בזכותנו (!) להתקיים! האנשים הטובים, כמו למשל סונדרס, אינם חשים אפילו כיצד הם עולבים בעם עתיק יומין בהציעם לנו חילופי אגרות הכרה בינינו ובין אר"ף. אין חוסר היגיון עמוק יותר מאשר הניסיון להשוות דברים שאין ביניהם אפילו דמיון.
היהדות אינה מכירה כלל בפטליזם. אין שום "כורח" שהבעיה הקרויה פלשתינית תהיה לנו למקור חולשה. נהפוך הוא. אפשר, בפעולה מחושבת ומתמדת, להופכה לגורם, שיסייע לנו בעמידתנו, כיצד?
הכל אומרים כי הערבים שגו קשות על סף מלחמת ששת הימים כאשר יצאו בזעקות מחרישות אוזניים, במחולות משכרי חושים לקראת מסע השמדה נגד ישראל. הסיסמאות "נמחה את ישראל מעל המפה", או "נטיל את היהודים הימה" עוררו חרדה והד שלילי ברחבי העולם. אמנם כן, אין בו חיבה רבה ליהודים, אבל אחר מה שקרה באירופה, בשנות השלושי והארבעים, אין גם נכונות לאמץ את סיסמאותיהם של היטלר והימלר.
כמובן, אין לסמוך על אי-נכונות זו. העולם, גם בימים שלאחר השואה, לא ירחם על יהודים שחוטים; הוא יכבד רק יהודים לוחמים. אבל התגובה לתוכניות השמדה מחודשות היא, מעיקרה, שלילית, לא ר בהולנד אלא גם בשוודיה. מכאן התעמולה הבלתי-מוצלחת של הערבים באביב ובקיץ של שנת 1967.
יש אומרים, כי הערבים, ובמיוחד סאדאת ויועציו, למדו לקח משגיאתם והחליטו לזנוח את סיסמת ההשמדה, או ההטלה הימה; במקומה הם מציינים את שאיתם לשלום ובלבד שישראל תבצע נסיגה מוחלטת אל קווי 4 ביוני ותאפשר הקמת מדינה עראפאתית או אר"פית ביהודה, בשומרון ובעזה. שפה זו מקרבת כפי שהלשון הקודמת הרחיקה. סאדאת, ערמומיותו, מוסיף להשתמש בנוסחאות שלומו, כדי להסתיר את שאיפתו האמיתית, שאינה נבדלת מזו של קדומי.
אבל עובדה היא, שאותו קדומי מדבר בלשון המדינה החילונית של פלשתין, כלומר בשפת החיסול הטוטלי של מדינת היהודים. הוא, כפי הנראה, אינו יכול אחרת. בכך נוכחנו לדעת מנזיפתו באחד סוס, אשר זז, בסטייה לה ביותר, מן העמדה המוצהרת של ארגון המרצחים. שר החוץ קרא לכך גילוי לב. אך אין הוא ראוי לשום שבח; נזכור את "גילוי לבו" של מחבר הספר הקרוי "מיין קאמפף".
יכולים אנו להסתמך גם על תגובת האנושות אז – לא רציני, תעמולה, לא יותר מזה – כדי להכות בתעמולת אויבינו. אם נתבע היום יחס רציני לאיומי אויבינו, כפי שהם מוצאים ביטויים בדבריו של קודמי במועצת הביטחון מארחתו, יזכו דברינו לתשומת לב. הניסיון נורא; הלקח אינו מוטל עוד בספק. הערבים חזורים על שגיאתם. הם מדברים במפורש על חיסולה של מדינת ישראל.
מאחורי מכריזי החיסול עומדות כל מדינות ערב מן המפרץ הפרסי ועד לחופי האוקיינוס האטלנטי. האר"פיסטים אינם המעטים הנלחמים נגד הרבים. להיפך. אנחנו המעטים מאוד, העומדים על נפשנו וחרותנו נגד הרבים, הנעזרים ביצר ההשתלטות הקומוניסטי והסובייטי. זו משמעותו האמיתית, המדינית והצבאית, של הפלשתיניזם.
אם כך נעמיד את העניינים ונסבירם במסע נמרץ ומתמיד, נטה, במהרה, את דעת ההל, במדינות החופשיות, לצידנו, להצדקת עמדה איתנה, מול נחשול האיבה מסביב, של אומה קטנה, אמיצה, המקיימת את עצמאותה כנגד הכוחות האדירים הקמים עליה. או אז לא יהיו עוד עראפאת וקדומי וג'יבריל "המסכנים" הנרדפים המייצגים מנושלים תמימים; הם יהיו כפי שהם באמת: שואפי ג'נוסייד חדש, שרתי האימפריאליזם הקומוניסטי ההופך את שנאת ישראל למכשיר התפשטות במזרח התיכון.
אין שום הצדקה לפטליזם נכנע, או מכניע, שהינו זר לרוחו של עמנו. אפשר לשנות את המצב מיסודו. תעמולת האויבים לא תהיה עוד סיבת חולשתנו אלא מקור כוחנו. לשם כך דרושה מ ת ק פ ה הסברתית שלנו בקרב העמים, ולא הסתפקות בשיחות הקרויות דיפלומטיות בחדרי חדרים. לו ממשלה נבונה לנו, היו דבריו של קדומי ידועים למיליוני אנשים בני-חורין. בארצות הדמוקרטיות, הם היו מלווים בהסברת זכותנו לארץ ישראל ושותפות האינטרסים במניעת הקמתו של בסיס סובייטי רב-כיווני במרכזו של המזרח התיכון. והתוצאות היו נראות לעין, במהרה.
אפשר לשנות. יש לעשות. עקב אכילס הוא סמל לחולשה. אגודל נטוי הוא סימן להצלחה. אם נעשה, נזכה לסימן הטוב.
