מעבר ל-5 בפברואר

 מעבר ל-5 בפברואר

(מעריב, 5.2.1971)

א.

השורות  הבאות יגיעו לעיני קוראן, כ-48 שעות לאחר כתיבתן. בין יום רביעי ובין יום שישי, לפני הצהריים, נדע, מה אמרו, או מה סיכמו שלא לומר, נציגי ארבע המעצמות; ובעיקר, מה הכריז, בעקבות פנייתו של או-תאנט, יורשו של נאצר. האם מההודעות האלו נלמד, מה יתרחש, באזור תעלת סואץ, ערב שבת, או למחרתו?

במדיניות, אין לסמוך על ניחושים, או, כאמור בלע"ז, על אינטואיציה. יש להתבונן בעובדות ולהעריך את האפשרויות. שלוש הן העומדות לפני המצרים. הם יכולים להודיע, כי, בהיענותם לקריאתו של מזכיר האו"ם, החליטו לעשות את הניסיון האחרון החדש ולהאריך, לתקופת זמן קצרה, קצובה, את הפסקת האש. הם מסוגלים להצהיר, כי הפסקת האש לא תוארך עוד, או לא להכריז על הארכתה, "ולהימנע" מחילופי אש, כפי שנתבקשו למעשה. האפשרות השלישית היא, כי הם יחדשו מעשי איבה, מעבר לתעלה.

בבוא היום, והוא קרוב, נדע, באיזו מן האפשרויות האלו בחרו אויבינו. אבל דווקא מניתוחן ההגיוני של שלושתן, יתברר, כי בין ה-5 בפברואר ובין היום החמישי בכל חודש, הבא אחריו, יטילו עלינו המצרים שלב נוסף של לחימה, הדעה, או הניחוש, שהועלו בשלהי דקיטא אשתקד, שלפיהם בעזרתו של ד"ר יארינג, נכנסנו, כפי שנדרשנו, לפרוזדור, המוליך להסדר, להסכם, לסיום המלחמה, היו מוטעים מיסודם.

המציאות מזכה עתה, ולדעתי, גם מחייבת, את נציגי ישראל לומר לידידינו האמריקנים דברים פשוטים, כנים, אם לא בזו הלשון, הרי בזה התוכן:

בקיץ 1970 הסכמתם עם קודמו של סאדאת, כמובן בידיעת הקרמלין, על נוסח של מסמך, אשר הגשתם לנו, בלא התייעצות עמנו, לחתימה. אמרתם לנו אז, כי ברור לכם, שממשלת ישראל נקראת על ידכם לקבל החלטה   ק ש ה   ו מ כ א י ב ה .  אין פלא שכך הערכתם את תביעתכם. דרשתם מאתנו, כי נוותר על העיקרון המדיני החשוב של משא ומתן ישיר בין הצדדים למען כריתת חוזה שלום ביניהם. ידעתם היטב, כי אנחנו מקיימים משטר פרלמנטרי בארצנו, ביקשנו את בית הנבחרים שלנו לאשר עיקרון זה בתוך קווי היסוד של תכנית הממשלה. הכנסת נענתה לבקשתנו. אישורה היא החלטה. ואנו מתחייבים, בקבלנו כדין את תפקידינו, לקיים את החלטות הכנסת. אך באיזה מצב העמידה אותנו דרישתכם? כמונו קראתם את פלוטארך. תזכרו, בוודאי, כי הוא מספר על שלושה סוגי מושלים ברומי העתיקה, מבחינת יחסם אל הסנט, לרבות אלו שנתקבלו בניגוד לדעתם. היו כאלה שמילאו אחרי החלטות הסנט, רק אם אושרו על פי הצעתם. והיו קיסרים שהפרו את כל החלטות הסנט, לרבות אלו שהם עצמם ביקשו לאשרן. שעה שתבעתם מאתנו, ביודעין ובמפורש, כי נוותר על משא ומתן ישיר, העמדתם אותנו במצב, בו יכלו הבריות להמשילנו לסוג השלישי של שליטים קדמוניים. לכל הדעות, זה מצב קשה ומביך.

אבל ברור גם לכם, כי הסוגיה לא היתה רק פרלמנטרית. משא ומתן ישיר בין צדדים לוחמי, למען כריתת חוזי שלום ביניהם, אינו המצאה ישראלית. מדוע, כפי שציינתם לפנינו, לא קיבלתם את העיקרון הזה? מדוע הוא נהוג עם גרמנים, צרפתים, פולנים, רוסים ויפנים, אחרי איבה של דורות, אחר מלחמות איומות, ולמה אין להפעילו ביחס לערבים וליהודים? אתם, כמונו, יודעים את התשובה, הערבים סירבו בעקבות ועידת חרטום, לשאת ולתת עם ישראל. ואתם השלמתם – כדי לא להשתמש במונח חריף יותר – עם סירובם, הפסול מבחינת משפט העמים, כולל מגילת האו"ם. היה זה מכאיב מאוד לראותכם שליחים לדבר פסילה.

ב.

הוספתם לדרוש מאתנו, כי נתחייב בביצועה של החלטת מועצת הביטחון מן ה-22 בנובמבר 1967. להחלטה ההיא, כידוע וכזכור לכולנו, הוכנס, כלל, בהקשר למערכת יוני 1967, לפיו חל איסור מוחלט על רכישת שטחים על ידי מלחמה, כאילו היא היתה מלחמת תוקפנות. מי כמוכם יודע, כי זהו אחד הסילופים הנוראים בתולדות העמים. שני נשיאים של ארה"ב אמרו, לא פעם, כי מלחמת יוני הוטלה, או נכפתה, על ישראל. אם כך, הרי ברור, כי אנו השתמשנו בזכות הטבעית, המוכרת, להגנה לאומית עצמית. ובמלחמה מעין זו, אם היא מסתיימת בהדיפת התוקפן, הכופה אותה, שינויים טריטוריאלים יסודיים, לא בלתי-מהותיים, הם לא רק מותרים אלא נהוגים ומקובלים, על פי כל כללי המשפט הבין-לאומי. ידעתם יפה, כי אנו לא רצינו, זמן רב, להתחייב בביצועם של סעיפי ההחלטה 242. וכאשר בסתיו 1969 הגשתם לנו תכנית, בה נאמר, בין השאר, כי עלינו, יחד עם הערבים, להכיר בכלל, לפיו אין רוכשים שטחים על ידי מלחמה, שללנו את תכניתכם זו מכל וכל.

עמדתם על כך, כי נתחייב בנסיגה משטחים שנכבשו בסכסוך של שנת 1967. שמעתם לא פעם מפינו, כי אנו ממאנים להשתמש במונח זה, ומדוע. ושוב, כאשר ד"ר יארינג שאל אותנו, לפני שנתיים בקירוב, האם ישראל מוכנה לפנות, או להסיג, את כוחותיה משטחים וכו', השיבונו לו כך. "משיוסכמו וייקבעו הגבולות הבטוחים והמוכרים בין ישראל ובין כל אחת מן המדינות השכנות, תבוצע הצבת הכוחות בהתאמה מלאה עם הגבולות שעוצבו בחוזי השלום". שוב לא מקרית, היתה תשובה זו, בה נמנענו, על אף נוסח השאלה, מלהכליל בה את הנסיגה. בעצם, יכולים אנו לומר לכם, גם בדיעבד, כי התחייבות לנסיגה סתרה כלל אחר במדיניותנו, אשר אותו הסברנו לא פעם בשיחותינו, כוונתנו לאי-הצגת תנאים מוקדמים, מצד כלשהו, לקראת משא ומתן על חוזי השלום. למעשה, נדרשנו על ידכם לוותר גם על כלל זה. ההתחייבות בנסיגה היא, במלוא מובן המושג, תנאי מוקדם. עוד בטרם החל משא ומתן כלשהו, נתבענו להודיע מראש, כי חלק מן השטחים לא יהיה עוד נושא למשא ומתן. הערבים לא התחייבו, מבחינתם, לתנאי דומה. הם לא נקראו להודיע, כי חלק מן השטחים יהיה נושא השיחות. נהפוך הוא. הובטח להם, על ידכם, כמעט הכל. והם הוסיפו מראש לתבוע את הכל, כלומר נסיגת ישראל אל קווי ה-4 ביוני 1967. מבחינת טריטוריאלית, נדרשה ישראל בלבד להסכים לתנאי מוקדם למען תקוימנה, על יסוד חדש, שיחות יארינג.

ג.

אלו היו הסיבות המשולבות שבגללן החלטנו, ביוני 1970, לשלול לחלוטין את יוזמתכם ואת המסמך, אשר הצעתם לנו, כי, בעקבות נאצר וחוסיין, נשים עליו את חתימת ישראל. אתם הוספתם להשפיע עינו, כי נחתום. וכאשר נאצר הודיע על הסכמתו ליוזמתכם (עתה נתגלה ברבים, מתוך אילו חישובים הוא הסכים לה, ובמה שכנע גם את עראפאת לא להתנגד לה) שבתם והודעתם לנו, כי אתם עומדים בתוקף על הצטרפותנו למסכימים.

נענינו לכם. ביטלנו את החלטותינו הקודמות. קיבלנו החלטה הפוכה. אימצנו את יוזמתכם. ויתרנו על משא ומתן ישיר. התחייבנו בביצועה של ההחלטה 242. אישרנו מראש, כתנאי מוקדם, את הנסיגה. בקיצור, קיבלנו החלטה, אשר אתם קראתם לה, מתחילה, קשה ומכאיבה. עתה, לאור הניסיון, בואו ונתבונן יחדיו, מה הצמיחה יוזמתכם והיענותנו לה, מבחינת המגמה העיקרית שהצבתם לעצמכם, ועליה הכרזתם באוזני העמים.

מגמתכם בוודאי לא היתה השגת הפוגה למספר חודשים. ודאי, הפסקת אש, המונעת אבידות, היא תמיד חשובה בפני עצמה, בתנאי שלא תרבינה האבידות עם חידוש האש, מחמת הפרת הסכם ההפוגה על ידי אחד הצדדים. אבל הן תזכרו, כמונו, כי כאשר באתם אלינו עם יוזמתכם, ציינתם, כי גם אם נאצר לא יסכים להפסיק את האש, לא תראו בסירובו זה ביטול היוזמה, אלא להיפך, תוסיפו לעמוד על קבלתה. יוצא, כי הפסקת אש, מוגבלת בזמן, לא היתה מטרתכם, בוודאי לא היתה המטרה המרכזית.

ידוע לנו, כי לא לקחתם בחשבון, מראש, שהמצרים יפרו את הסכם ההקפאה באזור תעלת סואץ. הראיה, לא עשיתם שום הכנות, אף לא בצילומים מוקדמים, לקראת אפשרות של הפרה כזו. איש לא יטען באורח פרדוכסלי, כי ציפיתם להפרת ההסכם על ידי המצרים, כדי לספק, בדרך התגובה והתמורה, ציוד מסוים לישראל המרומה. טענתם באוזנינו לכבות שאיפתכם, כפי שאמרתם, לסיים את המלחמה באזור, להביא לידי שלום בין הערבים ובין ישראל. היתם משוכנעי, כי היענותנו ליוזמתכם, לדרישותיכם, החמורות גם לפי הערכתכם, תקרב הסכם בין הצדדים. צאו ורעו, לאור הבירורים עם ד"ר יארינג, כי מציפייתכם לא נותר אלא זכרה. ההסכם בין הערבים ובין ישראל לא קורב, לא קודם, אפילו מיקרו-מילימטר אחד. מעשי האיבה לא נסתיימו. הם עתידים להתחדש. אנחנו הלכנו לקראתכם משום שטענתם, כי הם ילכו לקראתנו. אך לאן הם הולכים? עיניכם הרואות, כי, כפי שהתחרטמו, כן הם מתחרטמים.

הלוא תתבוננו ולא תעלימו עין מן העובדות. מבחנים רבים עודם לפנינו, לפני כל בני החורין בעולם, נעמוד בהם, אם נלמד מהניסיון, אם לא נהסס להודות, כי הערכותינו בעבר היו מוטעות, כי ציפיותינו המוצהרות לא נתקיימו.

...דו-שיח, או אפילו חד-שיח, כזה עם האמריקנים דרוש לנו, וגם להם, למען העתיד.

ד.

כנות, הנדרשת מחוץ, מחייבת לקיים את המידה הטובה הזאת מבית. עלינו להוסיף ולהתבונן בעובדות. בשנתיים האחרונות נישאו נאומים, ובכותבו מאמרים, לאין ספור, הועלו הצעות והופעלו לחצים, כדי להניע את הממשלה לסגת מן העיקרון של משא ומתן ישיר בין הצדדים. מה לכם, כי תתעקשו על נוהל, נשאלו חברי הממשלה. סארקזם, חד כאיזמל, ליווה את השאלה הזאת. אם אפשר יהיה להשיג שלום, לאו דווקא בדיונים עם הערבים, אלא בעזרת מתווך, לא תתרצו? תוכן או נוהל, המטרה או דרך, מה עדיף? היו ימים, בהם כל חברי הממשלה הסבירו, כי הסוגיה של משא ומתן אינה נוהלית, אלא מהותית, עמוקה. אם הערבים אינם מוכנים לשאת ולתת על השלום, משמע שאינם רוצים בו. אבל הכרסום הפנימי בעמידה הצודקת לא פסק. הוא נתן את אותותיו. בבוא היום, לאחר שהוחלט לוותר על העיקרון הנכון, בשכחו גם הדברים הטובים, ההגיוניים שנאמרו, כדי להוכיח את צדקתו. לפני שבוע, אמרה הגברת ראש הממשלה, כי חילופי המסמכים, במשולש, עם ד"ר יארינג מוכיחים, באיזו מידה היה הצדק עמנו בעומדנו על משא ומתן ישיר בין הצדדים. שוב צדקנו; אבל באופן רטרואקטיבי. לא עמדנו על צדקתנו.

ההחלטה 242 של מועצת הביטחון. אימרו כי קיבלתם אותה והודיעו, כי הנכם מוכנים לבצע אותה. מדוע אתם מתחמקים מהודעה ברורה זו? קהיר ורבת-עמון הודיעו במפורש, כי הם מוכנים לבצע את כל סעיפיה. אם ישראל תמסור הודעה דומה, מיד תיווצר נקודת מגע בינה לבין הערבים. כך יונח היסוד לבירורים פוריים, לפשרה הוגנת, ובבוא היום, להסכם אמיתי.

נסיגה. מדוע אתם עוקפים את המלה הפשוטה הזאת? מדוע אינכם אומרים במפורש, כי, במסגרת של הסכם עם הערבים נסוג מ... אל... מקווי הפסקת האש אל גבולות בטוחים ומוכרים? מה המשחק הזה עם היערכות כוחות (Deployment), או עם הצבת הכוחות (Disposition) לאורך הגבולות, כפי שייקבעו בחוזי השלום? הן אתם אינכם דוגלים בשלמות ארץ ישראל. כדי שלא תרצו ביהודה ובשומרון, אין צורך להפעיל עליכם לחץ. אינכם רוצים בהן בלבותיכם. אתם אומרים זאת אף בגלוי. יש לכם נימוקים דמוגרפיים. רצונכם לשמור על אופיה היהודי של המדינה. אם כך, למה אין אתם מסכימים לומר, על פי דרישת ידידינו, כי נהיה מוכנים לסגת? מה גח"ל מתנגד? כלום יש לו זכות וטו בממשלה? הרוב יחליט, וגח"ל יכול להשלים עם ההחלטה, או להסיק ממנה את מסקנותיה. ובכן, מה הקושי? ראש הממשלה אומרת, כי אסור לנו להשתמש במונח נסיגה, פן ישאלונו לאן? שישאלו, ואנחנו נשיב. בינתיים נקל על עצמנו ונאמר, - כן, כן, בכל הבהירות – נסיגה.

גם הכרסומים האלה עשו את שלהם. הלחצים, מבית, השפיעו, אם לא הכריעו. ויתרנו על משא ומתן ישיר. אמרנו ביצוע לגבי ההחלטה 242. התחייבנו בנסיגה, בחלוקה מחדש של ארץ ישראל. מדינת ישראל משכנה, אם מותר לומר כך, חלק מעתידה. כל אלה, לשם מה? כך לימדונו והבטיחונו חסידי החלוקה המחודשת: כדי לקרב הסכם עם הערבים, להביא לסיום המלחמה, להגיע להידברות עמם, לעשות פשרה הוגנת, להשיג שלום.

עתה, לאור הניסיון, יואילו נא רבותינו לומר, אם נותר משהו מציפייתם. הכל נעשה לפי רצונם ודרישותיהם; היכן ההתקרבות העל-אפסית להסתכם? יש המנסים להתחמק מן השאלה על ידי השערות, שאינן ממין הטענה, לפיהן, אלמלא הפכנו את הלאו להן, היה גרוע יותר. זוהי דרך חשיבה ספקולטיבית, ביחס לעבר, שאין בה ממש, לכן גם טעם אין בה. השעות, מה היה קורה, לו... או, מה היה מתרחש, אלמלא... תלויות באוויר. הוכחות, בדיעבד, יכולות תמיד להיות דו-סטריות. ל...לנות לא תועיל לנו. יש לבחון את העובדות. בשמן, הנני שב ושואל כל בר-דעת בישראל, האם כל הוויתורים המהותיים, כל נסיגותינו המדיניות, וכל החלטותינו הקשות והמכאיבות, מיולי 1970 ועד ינואר 1971, קירבו אותנו באמה, לא באמת, להסכם עם הערבים?

כדי שלא נוסיף לסנוור את עצמנו, עלינו להבחין בין הסכם לבין הסכמה. ההבדל הוא דק מבחינת המהות, ולא רק הלשון. אך מדיניות תובעת, לעתים, דקות האבחנה. אמנם לא ייתכן הסכם, בלי הסכמה; אך אפשרית הסכמה, בלי הסכם. מסתבר, כי גם נטישה טוטלית, עד לעבר קווי ה-4 ביוני 1967, לא תביא להסכם עם הערבים. לאחרונה, אישר זאת מיודענו הייכל, לא בטורו השבועי באל-אהראם, אלא ברשימה מיוחדת בניו-יורק טיימס. הוא סיפר על שיחה בחדרי חדרים בין קוסיגין ובין נאצר, ביקש הרוסי לדעת: תאמר לי, בכנות גמורה, מהי שאיפתך. השיב לך המצרי: מה שלא יהיה, לא אוכל לוותר על שום שטח, או על זכויות הפלשתינאים. זוהי המדיניות. זוהי האמת. היא נקבעה בשיחה אינטימית ביותר, בין חומות הקרמלין. ההידברות בין נאצר ובין עראפאת אך אישרה זאת. אפילו היו מסכימים, מורי-הוראת-החלוקה, לנסיגה מוחלטת, הם לא היו משיגים הסכם של שלום עם הערבים. הכי דאוגים למיניהם היו מוסיפים לתקוף, ומדינות ערב היו עוזרות להם בכל החזיתות. אבל הסכמה לנסיגה כזו, ורק כזו, אפשר להשיג אצל הערבים, גם במסגרת ההחלטה 242, המדברת, בין השאר, אפילו על שלום צודק וקבוע. אנשים תמימים או מיתממים, מדברים אצלנו על פשרה טריטוריאלית הוגנת, ואינם נאותים לשים לב לעובדה, כי עצם הצעת פשרה היא, בעיני הערבים, שיא של חוסר הגינות, או, כפי שאמר פעם חבר כנסת, בהיגיון בלשני צרוף: שיא השפלות.

ה.

בסתיו אשתקד נשא הנשיא ניכסון נאום על המלחמה בהודו-סין, והציע הפסקת אש בלתי מוגבלת בזמן, בכל חזיתותיה, כדי לקרב הסכם, שישים קץ לסכסוך הדמים. שלוש שעות לפני שהדברים החשובים האלה פורסמו, התקשר מזכיר המדינה, רוג'רס עם השגריר הסובייטי, דוברינין, מסר לו את תוכנם המדויק וביקש, כי מוסקבה תסייע בהגשמת הצעותיה של וושינגטון. לקראת אותו נאום החליטו האמריקנים להאט את מהירות פעלתנותם אלי הסדרים במזרח התיכון. לאחר שנשיא ארצות הברית השמיע את דברו, ושליטי הקרמלין סירבו לעזור לו, נמשכת ההאטה. הבעתי הערכה זו בראשית אוקטובר 1970; משום כך, זכותי היא לשוב ולאשר אותה, לאור הניסיון הנרכש, בראשית פברואר 1971.

יש קשר, מבחינת המדיניות האמריקנית, בין המצב במזרח הרחוק ובין התנאים השוררים במזרח הקרוב. עתה מציינים גם המפקפקים, כי לתעלת סואץ, במצב, בו היא נמצאת,ה ודות לעמידתה של ישראל, נודעת חשיבות ובה בעיני האמריקנים, מבחינת האסטרטגיה הבין-יבשתית שלהם. הרוסים אינם רוצים לעזור לאמריקנים לסיים את מלחמת הדמים בהודו-סין. נהפוך הוא. המצב במזרח הרחוק מחמיר, משום כך אין האמריקנים ממהרים (כפי שעשו, מתוך אשליה שלהם, בקיץ 1970) ללחץ על הסדרים במזרח הקרוב. תכנית רוג'רס קיימת; מצעדו הואט.

לפי שעה, מבחינה זו, הונח לנו. גם זו לטובה. שיתוף אינטרסים, אפילו לכברת דרך, חשוב הוא. אבל אומה קטנה, המעוניינת בשיתוף, חייבת להיזהר, בעמדה על נפש חרותה, לבל תהיה מדיניותה לפונקציה של מדיניות מעצמתית.

המבחנים הרציניים הם לפנינו, מעבר לערב שבת זה. העם ייטיב עם עצמו, אם ייכון להם, ולקראתם ישריין את לבו.