מסיבת עיתונאים – הגילויים החדשים בנוגע לרצח ארלוזורוב – 24.06.1973
אדוני היושב ראש, ידידי ויקירי צבי רוזנבלט, בננו היקר יוסף אחימאיר – בנו של אבא אחימאיר, גבירותי ורבותי. לפני הכל, במלאת 40 שנה להירצחו של חיים ארלוזורוב, ניתן כבוד לאיש. ניתן כבוד לאיש, שנרצח בידי זדים אור ל-17 ביוני 1933, על שפת ימה של תל אביב. ארכין קודם כל את ראשי בשקט ובמלוא הבעת הכבוד לפני הקבר הטראגי. היה זה אדם, ששירת בנאמנות וביושר את מצפונו. דייקן ואחראי בכל עבודה שלו. הוגן וישר, אפילו בביטולו, דבר שהוא נדיר מאוד במחנהו הפוליטי. ביחוד בהבלטת יתר הוא הוכיח שבן אדם הנהו ברגע מותו. אם אמנם נכון הוא, שאלה היו דבריו האחרונים: "לא, לא יהודי", דאגתו הראשית ברגעי חייו האחרונים היתה, שהחשד לא יפול חס וחלילה, על יהודי.
הנני מרכין ראשי בפני קברו באבל ובכבוד. תמשיך בשקט בחייך שם, במעלות הקדושים והטהורים. אתה יהודי צעיר בחסד אלוהים, תזכה עוד לנחת מארץ זו, אשר בבנינה עזרת. אלה הדברים, אשר כתב זאב ז'בוטינסקי ביום ג', ה-20.6.1933, כאשר ארץ ישראל כולה והעם היהודי כולו הועמדו בסימן העלילה הנוראה, שסטבסקי, אשר נאסר ביום א', ה-18.6, רצח את ארלוזורוב.
במלאות עשור להירצחו של חיים ארלוזורוב פנה אבא אחימאיר במכתב, אשר את סיפאתו הביא בפניכם צבי רוזנבלט. אני אביא באזניכם פיסקה אחרת מאותה פניה: "מה נדרש מכם עכשיו, עם התקרב יום השנה העשירי לרצח ארלוזורוב? אתם נדרשים עכשיו לתת הכרזה פומבית ובלשון ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אותו המשפט ואותו הכרוז, שהוצא מטעמכם, עם זכויו של מר סטבסקי לא היה, אלא טעות הרת אסון מצידכם. יש להסיר את המעמסה הרובצת זה עשר שנים על המצפון הציוני, מעמסת עלילת הדם ובידיכם, רק בידיכם לעשות את הדבר".
היום, גבירותי ורבותי, נתכנסנו כדי לתת כבוד לחיים ארלוזורוב, על-ידי הוכחה סופית, כי יד יהודית לא שפכה את דמו. ההוכחות לנו לא היו דרושות. אנו ידענו את האמת מהיום הראשון בו הוטלה ההאשמה על אברהם סטבסקי. את אמו הבאתי לזאב ז'בוטינסקי כעבור ימים מספר ועד היום מהדהדת הקריאה שלה באזני: "מר ז'בוטינסקי, הצילה את ילדי" והוא אמר ימים ספורים לאחר שהטיל את כל מעמדו בעם היהודי, על המלחמה למען הצדק והאמת: "בנך יזוכה". מאז ועד שזוכה אברהם, ידיד נעורי, ועד שזוכה צבי רוזנבלט יקירנו ועד שהוכח כי אין שום "קייז" לענות בו על ידי אבא אחימאיר ועד עצם היום הזה, יסורים נפשיים שאין לבטאם בשפת אנוש הם מנת חלקם של האנשים, שהוחשדו והם אינם רק שלושה, אלא כפי שנאמר, תנועה שלמה.
צבי רוזנבלט איננו זקוק לריהביליטציה. נהפוך הוא, אלה המאשימים אנשים על לא עוול בכפם ובגלל האשמת שווא כזו המואשמים עלולים לעלות לגרדום, אלה המאשימים חפים מכל פשע, שהם שפכו דם טהור וקדוש של מנהיג ציוני צעיר ומוכשר, אלה זקוקים לריהביליטציה. לפחות בדרך של הודעה: "זו היתה האשמת שוא".
אנחנו ידענו את האמת, אבל אני שואל היום את השאלה הפשוטה וישיבו בכנות: האין עדיין יושבים צעירים בקיבוץ זה או אחר בארץ ישראל, צעירים שנאמר להם, שצבי ירה את הכדורים בחיים ארלוזורוב, בעוד אברהם סטבסקי מאיר בפנס? האין עדיין בקיבוצים צעירים המאמינים בכך, משום שמנהיגיהם ומדריכיהם אמרו להם את זאת במשך שנות דורותיים? וכפי שאמרתי בכנסת אומר כאן בכל ליבי ובכל נפשי: הילדים האלה בקיבוצים הם כילדינו ואנחנו רוצים שהם, ילדי הקיבוצים, ידעו את האמת. צבי רוזנבלט היה אור ל-17.6.1933 כל הלילה בכפר סבא. אברהם סטבסקי היה כל הלילה בירושלים. כפי שהיה מוכן להישבע מורנו ורבנו, הרב קוק זצ"ל, על ספר תורה בליל "כל נדרי", כן אנו לעולמים נזכור את הודעתו המחרידה: "אני מוכן להישבע – המדובר הוא ברב קוק – כי רב אברהם בן אהרון סטבסקי נקי וחף מכל פשע". בימים ההם לא שמעו, לא כולם שמעו בקולו של הרב קוק וחלק מן הדור הצעיר חונך על ההודעות שקרא באזניכם צבי רוזנבלט.
לכן, דרוש גלוי האמת, עלוי האמת, לא למעננו, אלא למענם ולמען העם היהודי ולעמן הציונות ולמען עתידנו. מדינה לנו. היא מוקפת אויבים. זכינו לגדולות ונצורות, אבל עדיין אויבים מסביבנו. איננו רוצים בחידוש זאביות בין המפלגות בארץ ישראל. נהפוך הוא, דרושים יחסים תקינים בבית נבחרים דמוקרטי, עם כל חילוקי הדעות בעמוקים, היסודיים ביותר, הקיימים ביניהם. האם אין זה צו מוסרי עליון, להסיר מיחסים אלה לעולמים את הצל האפל של האשמת שוא ברצח, על עלילת דם?
בשנת 1955 הופיע בפני לשכת בני-ברית מר יהודה ארזי ז"ל. הוא היה קצין במשטרה הבריטית בשנת 1933 והופקד על חקירת רצח ארלוזורוב. בהופעתו, 22 שנים לאחר הרצח, החזיר יהודה ארזי, איש ההגנה, איש הרכז המפורסם, החזיק בידו מסמכים. לא נתן להם פרסום ואמר: אני אשר אסרתי את אברהם סטבסקי וברגע הראשון שאלתיו: רוצח, למה עשית זאת? כעבור 48 שעות הגעתי למסקנה, שהאיש הוא חף מכל פשע. אז, לאור הגלוי הזה, אשר שמענוהו מפי איש כל כך מוסמך בפעם הראשונה, הגשנו לכנסת הצעת חוק להקמת ועדת חקירה. הועדה תהיה של שלושה. חבריו יתמנו על ידי בית המשפט העליון מבין שופטי המדינה. אחד מהם יהיה שופט בית המשפט העליון. הוא יכהן כיושב ראש לועדה.
הצעת החוק הזו באה לדיון בכנסת לא בשנת 55, הלא היא שנת הבחירות לכנסת השלישית, אלא היא באה לדיון בשנת 1956, לא במקרה אחרי הבחירות. כפי שפתחתי אז את דברי, כן אפתח אותם היום בפניכם: מורי ורבותי, הנושא הוא צדק ואם יוסכם על הקמת ועדת חקירקה לפי חוק ועדות החקירה 1968, אנחנו מודיעים מראש כי מיוזמתנו נציע, שועדה זו לא תתחיל בפעולתה לפני נובמבר-דצמצבר 1973. הנושא הוא צדק.
בתשובתו להצעת החוק שלנו מלפני 17 שנים, אמר שר המשפטים דאז, מר פנחס רוזן: מר סטבסקי זוכה מההאשמה החמורה, כי רצח את ארלוזורוב ואין אחר זכוי זה ולא כלום. מאז זכוי זה לא היתה לכל אדם כל זכות משפטית או מוסרית להכריז על סטבסקי כעל רוצח ארלוזורוב.
צר לי לומר לכם, כי הכרזתו זו של שר המשפטים לא קוימה, לא לפני השמעתה ולא לאחר השמעתה. הנה כי כן, לאחר שאבא אחימאיר, רוזנבלט וסטבסקי, כולם זוכו בערכאות המשפטיות למיניהן, פורסם הכרוז הבא: "רוזנבלט וסטבסקי, שפוטרו מכל עונש מחוסר עדות מסייעת, כדרישת החוק הארץ-ישראלי, הוכרו גם בבית המשפט העליון כרוצחיו של ארלוזורוב. פסק דין זה, המשחרר מעונש את הרוצחים, מאשר שנית את ההאשמות הקשות ביותר נגדם" – חתומה מפלגת פועלי ארץ ישראל, המרכז.
צאו וראו, גבירותי ורבותי, לאחר שנאסר סטבסקי, רוזנבלט, אחימאיר, בטרם היה משפט, בטרם היה דיון בחקירה המוקדמת, יריבינו אמרו: אלה רצחו. יש זוועה מוסרית נוראה מזו? היום במדינה כולם נזהרים, אפילו אדם המואשם בפשעים האיומים ביותר, אומרים: הוא, עדיין לא הוכחה ההאשמה נגדו. ובצדק אומרים כך ולעולמים נשמור על הכלל הגדול: כל אדם הוא זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו בבית-משפט מוסמך. הכלל הזה רוסק לרסיסים בשנת 1933. החשודים, לא עדיין נאשמים; הנאשמים, ששום אשמה עדיין לא הוכחה נגדם, הוכרזו כאשמים.יום אחר יום, וצבע הציגו כנגדם: אתם אשר ביצעתם את הפשע האיום. הם זוכו; אחר הזכוי אומרים: ואף על פי כן אתם אשמים, אתם רצחתם.
אדרבה, ללא הבדל השקפה, אני מבקש את כל הנוכחים פה, לשקול את התופעה הנוראה הזו: באין משפו – אשמים; יש זכוי – אשמים. על הכרוז הזה חונכו דורותיים, אנשים חשובים מאד היו אז חברי מרכז מפא"י, מנהיגים בישראל והוא עדיין לא בוטל. מאז ועד היום מדפיסים חוברות, מוציאים לאור ספרים, משמיעים הכרזות וחוזרת בהם אותה אשמה עצמה, אשר נגדם התקומם שר המשפטים מר פנחס רוזן באמרו: אין לאיש זכות מוסרית או משפטית להאשים את האנשים האלה.
אני אביא רק את ההוכחה האחרונה. מר בן-אהרון קיים שיחה עם עתון "דבר" והיא פורסמה ביום שישי. אני קראתי היום, שהוא טוען כנגד עתון "מעריב", על כותרת שאיננה מתאימה לתוכן. טוב שהוא טוען כך. אף הוא חש, אבל גבירותי ורבותי, אני אביא משפט אחד מתוך דבריו, כפי שהודפסו בעתון, ב"דבר" עצמו. הנה אומר בן-אהרון לפני יומיים: "לא מצאתי דבר, שיוכל להכריע את הכף לכלל זכוי של אלה שהוחשדו אז". הנה יושב אחד מהם שהוחשד ומר בן-אהרון קובע, בסמכות מי אינני יודע, שבכל החומר שהוא קרא לאחרונה – אני שוב מצטט: לא מצא דבר, שיוכל להכריע את הכף לזכויו של צבי רוזנבלט. זה כמובן חל על סטבסקי, על אחימאיר.
גבירותי ורבותי, 40 שנה לאחר הירצחו של חיים ארלוזורוב, מזכיר הכללי של הסתדרות העובדים, המייצג מיליון ורבע אזרחים עובדים ובתוכם למעלה מ-100 אלף חברים שלנו, מרשה לעצמו לאמר את אשר הבאתי והשמעתי באזניכם. עד מתי? אני מציג את השאלה האנושית הפשוטה ביותר. סטבסקי איננו. בני משפחת סטבסקי ישנם. עד מתי הם ישמעו, שאחיהם היה רוצח, הרג את ארלוזורוב. כשהוא היה חף מכל פשע ונלכד ברשת. עד מתי תשמע גברת אבא אחימאיר, שני בניה, כל משפחתה, שאחימאיר היה מעורב בפרשה האיומה ואין דבר שיכול להכריע את הכף לכלל זכויו. ועד מתי יהלך בתוכנו צבי רוזנבלט וישמע ויקרא, שהוא ירה בחיים ארלוזורוב? עד מתי?
יש אומרים לנו: אתם יכולים להגיש משפטים. אני מבקש לשאול: כמה פעמים יכול, יוכל צבי רוזנבלט להגיש משפטים, או בני המשפחות לפי החוק החדש, הזכאים להגיש משפטים? זה מותר. אז כבר איש לא יטען, שתתחדש האוירה העכורה משנות ה-30. הנה כי כן, הגברת מאיר, ראש הממשלה, אמרה בפני הסטודנטים: אסור להקים ועדת חקירה, פן תועלה האוירה העכורה מן הימים ההם. אבל מר בן-אהרון לא צריך היה לחכות, לא לועדה ולא לחקירה. הוא כבר העלה את האוירה העכורה מן הימים ההם. כל מי שקרא את דבריו, יודע את זאת. אבל להשאיר את הענין למשפטים חוזרים ונשנים, שכולם יתבוססו ביסוריהם, זו העצה, או יש עצה אחרת? : פעם לתמיד לשים קץ לעוולה, לאשמת השוא, לעלילת הדם. פעם לתמיד לקבוע באורח מוסמך את האמת הפשוטה: יד יהודית לא שפכה את דמו של חיים ארלוזורוב.
כולנו קראנו את הדין וחשבון של יהודה ארזי, אשר נתפרסם רק לפני כ-10 ימים. אני בטוח, שאביע דעת כל יהודי, ללא הבדל השקפה, שנפעם הלב כאשר קראנו את הדין וחשבון הזה. עלילת דם, רשת לרגלי הנלכדים, עדויות שקר והוא, האיש שחקר, קובע: סטבסקי ורוזנבלט מסרו עדות, שכולה אמת. והמסמך הזה, לא נודע לנו תכנו 40 שנים תמימות. או דבריו של חנקין, איש ההגנה. הוא נפגש עם עבדול מג'יד. עבדול מג'יד סיפר לו בעכו את כל הפרטים על הרצח. הוא היה שם, לפי הודאתו, יחד עם איסע דרויש, אשר נבהל, כסיפורו של עבדול מג'יד,ירה בארלוזורוב וברח. הוא רץ, כך מספר לנו חנקין, אל מנהיגי הישוב דאז ואיך הוא מתבטא? : הוא מרים קול זוועה. הם אינם שומעים לו. הם מנסים לשכנע אותו, שהרביזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב, דווקא יהודים רצחו את ארלוזורוב ומאז, ככה הוא מודיע לגברת תמר מרוז, הוא שותק 40 שנה. היום הוא מגלה לנו את האמת על שיחתו עם עבדול מג'יד.
מה עוד צריך להתגלות, כדי שכולנו נאמר: אכן, היתה זו טרגדיה איומה, אשמת שוא ועלילת דם, אין שחר להם. לנו אין שום ספק, שום ספק, שמשתקום ועדת חקירה על פי חוק ועדות חקירה ונשיא בית המשפט העליון, בהתאם להחלטת הממשלה, כחוק, ימנה את חבריה והם יהיו שלושה שופטים; הנשיא יכול למנות את כל החברים שופטים. היא תגלה את האמת. הרי אין אלא אחת ואז, באופן מוסמך יוודע בעם היהודי. זה העיקר, החשודים היו חפים מפשע. יד יהודית לא רצחה את ארלוזורוב ופעם לתמיד כל הילדים שלנו, בעיר ובקיבוץ ובמושב, ידעו את האמת הזאת, ואז כבר לא יוכל איש לאמר את אשר אנחנו ציטטנו בפניכם והכרוז ההוא של מרכז מפא"י יבוטל לחלוטין, אני בטוח, שישנם היום רבים רבים בקרב מפלגה זו, שהיו רוצים כי הכרוז הזה יבוטל לחלוטין. אחת הראיות – הרשימה רבת הרגש של חיים גורי, שתי הרשימות של לוי יצחק הירושלמי ושל דן מרגלית ועוד אחת ב"ידיעות אחרונות" – דן הורוביץ, בנו של דוד הורוביץ. כל אלה אינם חברי תנועתנו והם אומרים: האנשים החשודים היו חפים מפשע. צריך להודות בכך. אני משוכנע שרבים מקרב מפלגת פועלי ארץ ישראל רוצים, כי הכרוז יבוטל. ודאי טוב היה עושה מרכז מפלגת העבודה, לו היה מתכנס ואומר: אנחנו היום יודעים, שלא היה יסוד להודעתנו. יעשו כן.
אני יכול בשם האמת והיושר האנושי הפשוט לפנות גם היום אליהם, שיעשו כן, אבל אם לא יעשו, הרי ועדת חקירה של שלושה שופטים תקבע את האמת פעם ולתמיד.
מה יכול להיות יותר אנושי, מוסרי, מאשר לבקש את חקר האמת? לא אחר הזכוי כולם היו מקבלים אותו, ניחא, כפי שיעץ שר המשפטים מר רוזן. לא קיבלו אותו. לו אחר דבריו מלפני 17 שנים של יהודה ארזי ז"ל, היו כולם אומרים: עכשיו ברור לנו, זה היה האיש המוסמך, הוא ידע את כל הפרטים. טעינו, אשמת שוא היתה, עלילת דם. לא כך קרה. חוזרת ונשנית עלילת הדם. עד מתי?
אני נפגשתי עם סטודנטים לפני שבועיים. קם באסיפה איש והציג לי את השאלה הבאה: מה אתם עומדים לעשות, כדי לשים קץ פעם ולתמיד לעלילת הדם בקשר עם רצח ארלוזרוב? לפני שישב אמר: אני חבר מפ"ם. הנה כי כן, גם מצד זה באה דרישה.
משום כך, גבירותי ורבותי, אנו בעצם יכולים להציג שתי אפשרוית: - או שהכל יודו, כי היתה זו האשמת שוא ויאמרו זאת במפורש. אבל אם אין מוכנים לאמר זאת, יתמכו כולם בתביעה להקים ועדת חקירה מוסמכת, שהוציא לאור את האמת. עוד פעם אני חוזר: לא לפני נובמבר-דצמבר 1973, אבל גם להוסיף ולהטיל אשמת שוא ולאמר: אבל ועדת חקירה לא צריך להקים, מוסר כזה אדם ישר איננו יכול להבין אותו. זוהי, איפוא, תביעתנו: תוקם ועדת חקירה של שלושה שופטים, תפתח בפעולתה אחר אוקטובר שנה זו ותוצא האמת ותיוודע לכל עמנו: יד יהודית לא נשלחה בנפשו של הקדוש חיים ארלוזורוב.
[...]
הרי בדיוק מה שעשינו ב-1955 ו-56, הגשנו הצעת חוק להקים ועדת חקירה. מדוע היתה אז דרושה הצעת חוק? משום שלא היה עדיין חוק ועדות החקירה של 1968. אז כדי שבית המשפט העליון יוכל למנות שלושה שופטים למען קיום חקירה כלשהי, היה דרוש חוק מיוחד. אז הלכנו בדרך זו.
באשר לשאלתך הראשונה – ודאי שאנשים רבים, שהיו מעורבים בפרשה האיומה של הרצח ועלילת הדם אינם עוד. אז מהי התשובה? – לחכות עד שאף אחד לא יהיה? ישנם ובידם לגלות את האמת.
[...]
אנחנו הגשנו הצעת להקמת ועדת חקירה ביום הששי לפני שבועיים. היא עדיין לא באה לדיון. על רקע זה אנחנו נקים בודאי בירורים עם סיעות אחרות בכנסת. אני סובר, שגם אקיים שיחת בירור עם שר המשפטים ואבקש אותו, שהוא מתוקף תפקידו יציע לממשלה לפעול על פי הסעיף הראשון של חוק ועדות חקירה 1968.
[...]
אנחנו איננו מבקשים להוכיח, שאחימאיר, סטבסקי ורוזנבלטהיו חפים מפשי. לנו לא דרושה שום הוכחה כזו. כפי שכבר אמרתי בהרצאתי, אנחנו ידענו את האמת מן הרגע הראשון ובצדק אמר שר המשפטים, אחר הזכוי אין ולא כלום. לא דרוש לאף אחד מהם זכוי נוסף, למישהו. השאלה, כפי שאני הבהרתי אותה, היא זו: לאחר הזכוי מאשימים אותם ולכן דרושה ועדת חקירה, כדי להוכיח שהאשמה זו היא אשמת שוא, או המשך העלילה. לכן, לא במקרה ניסחנו את הצעתנו לפני 17 שנים כך; וזו התשובה לשאלתך; בהחלט לקחנו בחשבון את הסוגיה המשפטית והמוסרית והציבורית הזאת וניסחנו אותה כך: תקום ועדת חקירה, שתבדוק את הנסיבות ואת ההאשמות בקשר עם רציחת ד"ר חיים ארלוזורוב אור ל-17 ביוני 1933.
אני חושב, ששלחנו לפני שבועיים את המברק, שבו מופיע המילה "את הנסיבות", אבל ברור שאנחנו מתכוונים: את הנסיבות ואת ההאשמות, וזה מקיף את כל הסוגיה וזו כוונתנו: את הנסיבות ואת ההאשמות בקשר עם רציחת ד"ר חיים ארלוזורוב אור ל-17 ביוני 1933.
[...]
גבירותי ורבותי, אני מניח שאין שום החשדה בכל השאלות הללו, אבל בכל זאת, אני לפעמים תוהה מנין אפילו צל צילו של איזה שהוא חשד? מה בעצם רוצים מאיתנו? אנחנו לא ידענו דבר על כך, שהגברת תמר מרוז עומדת לפרסם ביום ששי מסויים את ממצאי מחקרה. פתחנו את העתון וקראנו את המחקר ואני לא מכחיש, נרעד הלב, כי אמנם מצאנו בו דברים ידועים, אבל מצאנו בו דברים שלא שמענו עליהם מאז יוני 1933. הסיפור למשל על עבדול מג'יד היה ידוע. הענין גם נחקר בבית-המשפט, אבל שמר חנקין שוחח עם עבדול מג'יד, אנחנו לא ידענו. יש עוד עדויות במחקר הזה. אני מסתמך רק על זו. מדוע? משום שאם חנקין שתק 40 שנה, ביודעו סוד כזה, שהוא שוחח עם הרוצח, הרי בכל זאת, גבירותי ורבותי, אנחנו יהודים, אוהבים את הצדק, משהו עובר בלב כשאתה שוקל, ששני יהודים חפים מפשע, במקום אותם רוצחים עלולים להיות נתלים בעכו.
אנחנו לא ידענו מאומה, שמר טוביה ארזי, אחיו של יהודה ז"ל, יופיע ביום השנה למותו של אבא אחימאיר על קברו וימסור את הודעתו. הוא ביקש ממני הסכמה להגיד מספר מילים על הקבר ואני אמרתי לו: אין לי שום סמכות. פה ישנה בגברת אחימאיר, ישנו יוסף אחימאיר, הדבר איתם והנה פה יוסף יושב, כולנו היינו נדהמים, אבל הוא הופיע. אמר את אשר אמר והודיע, שהוא מוסר לידיו של מר דיסנצ'יק את המסמך, אשר אחיו המנוח יהודה ז"ל אמנם כנראה החזיק אותו כשהוא הירצה בפני בני-ברית, אבל לא פירסם אותו.
ידידי, למי שהיה ידוע – היה ידוע. אתה מדבר על תוכן. המדובר הוא במסמך בשלמותו ואני חוזר ואומר, לא ידענו דבר, שמר טוביה ארזי עומד להופיע על קברו של אחימאיר ולא ידענו דבר, שכעבור שבוע יופיע המסמך ההוא, הדין והחשבון בשלמותו. חשובה מד שלמותו של המסמך. ובכן, אז מה היינו צריכים לעשות? אנחנו קבענו את התאריכים? אני משער, שכל העניינים האלה נקבעים מבחינה פסיכולוגית, משום שבינתיים מתקרב יום מסויים, מלאות 40 שנה להירצחו של ארלוזורוב.
כדי שוב להסיר ספק, למה הוא מחלחל אינני יודע. הודעתי, כולנו מודיעים והחקירה עצמה לא לפני עבור ה-30 באוקטובר.
עכשיו, מה אנחנו מציעים לחקור? הנה כי כן, אתה אומר: למה אז לא הוגשה האשמה למשפט דיבה, אחר שפורסם הכרוז על ידי מרכז מפא"י? היה לנו אז משפט היהודים. אחנו לא למדנו כבר אז מה יכול להתרחש? אני לא יכול להשיב לשאלה זו, אבל אני מבין, אתם אינכם יכולים לתאר לעצמכם מה הי בליבו של אברהם סטבסקי ושל צבי רוזנבלט בימים ההם. מה רצו עוד מהם? אז זה ענין לדיון המדיני הציבורי הגדול.
כאשר נאמרו דברים בדיעבד, אנחנו ביקשנו לחקור אותם.
עכשיו אתה שואל, היות והם זוכו, אז על מה תהיה החקירה? כבר השיבותי על שאלה זו. הרי אני אומר את הדברים, שהם בבחינת א' ב'. לא אז הכל היו מקבלים את הזכוי כזכוי, כמובן היתה נשארת הבעיה הגדולה: איך בגיע, אבל לא היינו צריכים לדרוש ועדות חקירה. אז היה נמשך הדיון. אבל מעיקרו, הצדק נעשה: האנשים האלה חפים מפשע, הכל מכירים בזה. לא הוכר הדבר.
אני אסביר. אני הרי חוזר ואומר: לא היום היו קמים אלה מטעם מחנה המאשימים או מעלילים ואמרו בלשון אנושית פשוטה: הוכח לנו שזו היתה האשמת שוא, לדעתי, איננו צריכים לדרוש ועדת חקירה. זו דעתי. אבל כאשר הם אומרים גם את ההיפך, או אמרו ומוסיפים לאמר מדי פעם בפעם את ההיפך, מה בכל זאת התרופה? הרי אין פה מקום למשפט חוזר, כי בית המשפט הוא אחר. הדרך היחידה היא בחקירה מוסמכת. לכן אנחנו מציעים 3 שופטים.
אחר-כך אתה אומר: ונניח, שהועדה הזו תאמר: היתה זו האשמת שוא, לא היה כל יסוד לה ודברים כפי שהיא תאמר ואחרי זה יקום מישהו ויכתוב? אני רוצה לשאול אותך, למי אז יאמינו בישראל כל הציבור – לאותו מעליל הממשיך בעלילתו, או לשלושה שופטים בישראל, שקבעו את קביעתם? אני משוכנע, שלא יימצא איש, אפילו בקרב היריבים החריפים ביותר שלנו, אשר לא יתן אמונו בממצאים של ועדת חקירה כזו וזה העיקר וזו גם הדרך.
[...]
לא, אני לא נפגשתי עם הגברת סימה ארלוזורוב וקיויתי ששמה של הגברת ארלוזורובלא יועלה במסיבת עיתונאים זו. זו אשה, שבעלה נרצח לפני 40 שנה. אינני רוצה להוסיף על כך, אבל היות והשאלה נשאלה, אני אספר את העובדה כפי שהיא היתה.
בחודש מרץ 1969 אני קיבלתי מכתב מהגברת סימה ארלוזורוב. מאחר שלא קיבלתי רשות ממנה לתת פרסום למכתבה, אסור לי לומר מילה אחת על תוכן המכתב הזה. לעומת זאת, יש לי מלוא הסמכות, לאחר שנשאלה השאלה, לקרוא בפניכם את המכתב שאני כתבתי בתשובה למכתבה שלה.
בעקבות תשובת הביניים שלה...
"גברת ארלוזורוב הנכבדה,
בעקבות תשובת הביניים שלי למכתבך, [...] הריני מבקש להודיעך, כי קראתיו בתשומת לב, אך גם בתדהמה ובכאב, אשר אין להם שעור. בקראי את דברייך נזכרתי בתביעתו של זאב ז'בוטינסקי אל אברהם סטבסקי, לאחר שידיד נעורי זה, אשר הועמד בצל התליה על לא עוול בכפו, כאשר הנאשמים בפרשה הטראגית, זוכה ושוחרר. כזאת היתה התביעה: אל נא, אברשה, תתקוף בדבר את הגברת ארלוזורוב על אף עדותה. זכור נא את השבר שאירע לה."
זה היה התוכן העיקרי של הפניה האצילה מפי האיש שנלחם על הצלתם של תלמידיו החפים משפע, שנפלו קרבן במלוא משמעות המושג הידוע בתולדות ישראל לעלילת דם ומשום שנחרטה בזכרוני מימי נעורי דרישה זו של האציל באדם, אמנע, גברת ארלוזורוב הנכבדה, מויכוח עמך על אף מכתבך ובמקום תשובה הריני מצרף את הדברים, שהשמעתים בכנסת לפני 13 שנה, כלומר את הנאום שבו דרשנו הקמת ועדת חקירה.
אני אבקש את כל החברים שיבינו מדוע אמנע מכל תשובה לשאלות על נושא זה. על מה שאני קראתי לא אוסיף דבר.
[...]
הנושא, רבותי, הוא רציני מאוד וכאוב מאוד והיום הייתי רוצה להימנע ממשהו שאפשר לקרוא קצת כליל לפרשה. אבל בעצם אני יכול להשיב כיהודי, בשאלה לשאלה: מה עוד רוצים מאיתנו? אנחנו נחפש את שני הערבים האלה, איפה נחפפש אותם? אלו אמצעים עומדים לרשותנו לחפש אותם? מה עוד רוצים מאיתנו? אז אין לי תשובה אחרת. אנחנו רוצים, שתתגלה האמת. אני חושב, אני משוכנע שהיא יכולה להתגלות עם אנשים מוסמכים, שופטים, ישבו, יקראו, ישמעו ויאמרו את דברם. מה יכול להיות יותר פשוט מזה?