מסביב לכהונת הנשיא

מסביב לכהונת הנשיא
(מעריב, 30.3.1973)
א.
אם עד ה-1 באפריל, יודיע הפרופ' אפרים קצ'לסקי ליו"ר הכנסת, במכתב או במברק, על הסכמתו להיות מועמד לתפקיד נשיא המדינה, יש יסוד להניח, על פי יחסי הכוחות הפרלמנטריים, כי, כעבור עשרה ימים, יבחר בו רוב הכנסת, לפי הכללים הקבועים בחוק. השאלה, איזהו הרוב שיצביע בעד מועמדה של מפלגת העבודה, תוכרע, בוודאי, בין היום, בו נכתבות שורות אלו, לבין היום, בו הן תראינה אור.
אלה, שהכירו את ד"ר קצ'לסקי, ואני אחד מהם, מכבדים אותו כאדם, כאזרח, כמדען. אם ייבחר לנשיא, ניתן לו את מלוא הכבוד, הראוי למי שעומד, כלשון החוק, בראש המדינה, כך נהגנו בשלושת הנשיאים, החל מן הראשון. בין פרופ' חיים וייצמן ובינינו היו, וגם הוחלפו, דברים קשים,ב משך 26 שנים סוערות, גורליות. משום חילוקי הדעות היסודיים בינו ובין זאב ז'בוטינסקי ותלמידיו, על מטרת הציונות ודרך הגשמתה, גם לא השלמנו עם ההנחה, כי הוא יהיה המועמד היחיד לכהונה הרמה, הייצוגית, באסיפה המכוננת, שקמה לאחר חידוש עצמאותנו. ההיסטוריון הגדול, פרופ' יוסף קלויזנר הסכים על פי הצעתנו, להיות המועמד הנגדי, ביודעו, כי אין לו סיכוי להיבחר. לאחר שנפלה ההכרעה בין שני האישים, קבענו את יחסנו אל הנבחר לא כאל יריב היסטורי, אלא כאל נשיאה של מדינתנו. מר מאיר וייסגל, יד ימינו של פרופ' וייצמן, כתב בספרו האוטוביוגרפי, כי, אחר הטקס של השבעת הנשיא, הבעתי את דעתי, באוזני קהל מצטופף, שהוא נשאם של כולנו. בקשר עם הסיפור היפה הזה, עלי לסמוך על זיכרונו של מר וייסגל. אם אמרתי, בהזדמנות ההיא, דברים אלה, אין לי סיבה להצטער עליהם. הם היו ראויים להישמע.
הנשיא השני, מר יצחק בן-צבי, היה, במשך שנים רבות, עמיתנו בכנסת. משנבחר, בלעדי תמיכתנו, לתפקיד הרם, נתנו לו את כל הכבוד; אמנם, בינו ובין סיעת תנועת החרות, אירעה תקרית, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. כידוע, כבשה תנועת החרות, בבחירות ההן, את המקום השני בכנסת. אף על פי כן, בהגיע תור ההתייעצויות של הנשיא עם הסיעות בכנסת, בקשר עם הרכבת הממשל, הוזמנו אל לשכתו נציגי הסיעה השנייה, לא אחר הראשונה, אלא כמעט בסוף התור. מישהו נתן עצה לא טובה לנשיא המדינה, והוא, לצערנו, קיבל אותה. מובן מאליו, שלא עברנו לסדר היום על פגיעה זו בכבודם של נבחרי העם. הודענו לכבוד הנשיא, כי הפעם לא נשתתף בהתייעצויות. המעוות תוקן בהזדמנות הקרובה. התקרית חוסלה, יחס הכבוד ההדדי לא נפגע עוד.
באחד הימים ההם ניתן לנו, גם בעקיפין, להדגיש את יחסנו המיוחד לנשיא המדינה. לאחר מבצע סיני, בטרם הוכרז על הנסיגה, נתקיימה ישיבה חגיגית של הכנסת, שנסתיימה, לאור הניצחון, בשירת התקווה נלהבת, לפני התחלת הישיבה, ניגש אלי אחד מחברי הכנסת הנכבדים של מפא"י דאז והציע לי, כ בהיכנס ראש הממשלה לאולם הישיבות, נקום כונלו לכבודו. השיבותי לאיש שיחי, כי במדינה דמוקרטית, אין נבחרי העם קמים אלא לפני איש אחד: הנשיא. חברי מפא"י התחשבו בדעה זו; דוברם אמר לי, בדיעבד, כי צדקתי, אכן, היינו תמיד קמים לפני הנשיא, רק לפניו, עוד בטרם הונהג בכנסת, כי מזכירה מכריז בקול, לאות קימה, כי נשיא המדינה בא לביתנו. יורשה לי להביע דעה, כ גם לפני נשיא לשעבר יש לקום, אף בלא הכרזה מוקדמת.
מר זלמן שזר יודע את הכבוד העמוק שאנו רוחשים לו. גם הוא היה יריבנו המדיני. אבל הוא ידע לכתוב, יום לאחר פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, כי "נופץ כינור הפלאים שנועד להיות הראשון בישראל". זכינו, בנוכחותו, בעוד הוא קם, מתוך אצילות נפש, על רגליו, לברך בשם ובמלכות על שחרור ירושלים, ביום השנה הראשון להיותה כעיר שחובה לה יחדיו. אף היתה לנו הזכות לקרוא לו, מתוך התרוממות רוח של קהל אלפים: נשיא א ר ץ י ש ר א ל . בימיו,ראו עיני כולנו גדולות ונצורות.
דווקא מתוך יחס כבוד זה, דחינו את ההצעה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כדי לאפשר למר שזר להיבחר לתקופת כהונה שלישית. בחוק זה כתוב: אדם שכיהן כנשיא המדינה שתי תקופות בזו אחר זו, לא יהיה מועמד בבחירות לתקופה הסמוכה לאחריהן. מפי דוברי המערך שמענו, כי בחוגים שלו הועלה הרעיון לאפשר לנשיא, המכהן שתי תקופות רצופות, להמשיך בשירותו הממלכתי. נציגי גח"ל הסבירו להם, כי לא ייתנו יד לשינויו של החוק. הכנסת, כמובן, יכולה לחוקק תיקון, המבטל את התיקון שנתקבל לפני שנים רבות. אבל מי כבית המחוקקים, או כנשיא עצמו, מחויבים להקפיד על חוק קונסטיטוציוני, החל על הרמה במשרות הממלכתיות? החוק הזה עומד בפעם הראשונה, במבחן קיומו; המשום כך, נעשה לביטולו? כיבוד החוק חייב להתחיל מאלה, אשר עליהם הוא חל. זהו המופת הטוב לכל האזרחים. לא היה לנו ספק, שנעשה שירות טוב למדינה, אם נעמוד על הכלל הזה.
תמיד רצינו להרחיב את סמכויותיו של נשיא המדינה, שהן מעיקרן יצוגיות. מטעם גח"ל הוגשה הצעת חוק, אשר את תוכנה אביא מן הזיכרון. הצענו לחוקק, כי הנשיא הוא ראש הכוחות המזוינים של המדינה והוא ממנה, על פי החלטת הממשלה, שתובא לפניו על ידי שר הביטחון, את ראש המטה הכללי. סמכות זו ניתנת, בכל מדינה דמוקרטית, לראשה. מדוע היא ניטלה מנשיאה של מדינת ישראל? הצעת החוק שלנו נדחתה על ידי הרוב בכנסת. ייתכן, כי יהיה צורך לחדשה; ואולי, בכנסת השמינית, יעלה הסיכוי לקבלתה.
ב.
לקראת בחירת הנשיא הבא, נטל גח"ל יוזמה, עקרונית ואישית גם יחד. הבענו את דעתנו, כי רצוי הדבר, שהנשיא הרביעי למדינת ישראל יהיה אזרח, בעל תכונות תרומיות, הבא מקרב אחינו, יוצאי עדות המזרח (הקוראים יואילו לרשום לפניהם, כי לא בהיסח הדעת אינני משתמש במונח: ספרדי, גם לא אכתוב: אשכנזי. חלוקה זו של העם היהודי אינה הראשונה, או היחידה, ואין היא ארצישראלית; אנו מושכים אותה מגלויותינו. הפרדוכס ההיסטורי הוא, כי אנו מוסיפים לחלק את עצמנו על פי שמותיהן של שתי ארצות, אשר בהן נעשה לבני עמנו העוול הנורא ביותר: שמד, או גירוש במאה ה-15, המדה מוחלטת במאה העשרים. לדעתי, על כולנו לעשות מאמץ, כדי, עוד בדור הזה, להיגמל מחלוקה גלותית זו; בטוחני, כי היא תיעלם לחלוטין בדור הבא.
חשבנו ואנו מוסיפים לחשוב, כי הצעתנו היתה בעלת חשיבות חיובית, מבחינת ההכרה באחדות האומה. מחוגים שונים שמענו הערות, כי סמכות ייצוגית, או, להיפך, ייצוג בלא סמכות, אינם פותרים בעיות ממשיות. טענה מוזרה. כלום אמרנו, כי בעיותינו הגדולות יבואו על פתרונן ממקום מושבו של נשיא המדינה? דיברנו על הכרה, על בעיה מוסרית. היכן הסתירה בין הצורך והמאמץ לשים קץ לעוני, לצפיפות הדיור, לעזור, במיוחד למשפחות מרובות ילדים, לקדם השכלה, ובין העמקת ההכרה, כי, כפי שכתב הרצל, עם אחד הננו? במלים פשוטות, נתגלגלה לידינו מצווה לאומית, הבה ונקיימנה. קיומה לא יפטור אותנו ממצוות עשה ועזור ופתור, אבל מדוע יש לזנוח את זו שנזדמנה, הטובה, הנאה? לאחר ההכרעה, שנפלה במרכזה של מפלגת העבודה, שמענו נימות אחרות. אין אנו חייבים לאמץ אותן. הערכתנו המקורית נשארה בתוקפה. חבל שלא נתקבלה, ללא הבדל השתייכות מפלגתית, מלכתחילה.
לפני חודש, החלטנו, בשם גח"ל, להציע את השופט אליהו מני כמועמד לנשיא המדינה. אנו מוסיפים להיות משוכנעים, כי האיש אציל הנפש ראוי למלא את התפקיד הממלכתי הרם. לא נתנו פרסום להחלטתנו, בגלל מעמדו של שופט בית המשפט העליון וכן למען הדיסקרטיות הרצויה, בעניינים עדינים כאלה, במגעים הבין-סיעתיים. לא רצינו להעמיד שום מפלגה במצב של פרסטיז'ה נפגעת. שאפנו לכך – אף זו היתה עמדתנו העקרונית – כי המועמד לנשיאות יהיה מוסכם על דעת הרוב המכריע של חברי הכנסת. גם בכך אפשר לתרום להעמקת ההכרה באחדות העם.
יזמנו, אפוא, בירורים, בשלב הראשון, עם סיעות המערך והמפד"ל. הצענו להם, כמועמד לנשיא המדינה, אזרח רם-מעלה, בלתי מפלגתי, רב השכלה, בן למשפחה ארצישראלית זה דורות, מעורה בחיי הארץ. שמענו, מפי נציגיהן של שתי הסיעות, שמות של מועמדים אחרים. הבטחנו איש לרעהו להוסיף ולקיים את המגעים הבין-מפלגתיים. אבל במהרה התברר לנו, כי מפלגת העבודה רוצה שהמועמד לנשיא המדינה יהיה משלה, מטעמה. אומרים לנו, כי זהו רצון לגיטימי. ניחא. אבל ההיתר הפורמאלי אינו תמיד ביטוי לשכל טוב, או לגישה ממלכתית.
ג.
אין אנו צריכים להתערב בעניינים הפנימיים של מפלגת העבודה. ההצעה, אם היתה כזו, כי גח"ל, או סיעות אחרות בכנסת, יציגו את מועמדותו של עמיתנו יצחק נבון לנשיא המדינה, היא חסרת בגרות מדינית, או נובעת מחוסר ידיעת החוק. אין זה מספיק לרשום, עשרה ימים לפני הבחירה, שמו של מועמד; דרושה הסכמתו המפורשת לעיני יושב-ראש הכנסת. אמנם, לא שוחחת על הנושא עם חבר הכנסת יצחק נבון, החביב עלי, אבל בטוחני, כי גם אם מרה עליו נפשו, הוא לא היה מסכים, בתנאים שנוצרו, להצגת מועמדותו בכנסת. החישוב, הנקרא תכסיסי, כי חברי רפ"י (לשעבר) במפלגת העבודה, היו מצביעים בעד מר נבון, בנצלם את חשאיות ההצבעה, אף הוא ריחף בין העננים. תכססנות מופרזת זהה, לעתים, סליחה על פשטות הביטוי, עם טיפשות. אולי אחד מתוך שמונה היה מטיל איזה פתק מחאה, אבל כל האחרים, לרבות מר נבון, היו מצביעים בעד "מועמד המפלגה". אלא שכל ההרהורים האלה, אין בהם ממש; אין לי ספק שמר נבון לא היה נותן הסכמה להצגת מועמדותו; משום כך, היא לא היתה נרשמת כלל. בהשערות שעשועים אין בוחרים איש.
אבל מותר לנו, כאזרחי המדינה, להתבונן בהליכים,א שר כתוצאה מהם עשוי רוב הכנסת לבחור את נשיאם. על הליכים אלה שמענו שתי גירסאות לא רק מחוג מפא"י ורפ"י, לשעבר, אלא גם מפיו של חבר הכנסת נבון עצמו. הוא לא החליף את שמו; אינני סובר, כי הוא צריך להחליפו; אבל את טעמו הוא שינה במשך 24 שעות. מתחילה קיבל, איך אומרים, את "דין התנועה" בלא טרוניה, אבל כעבור יום ולילה נתן ביטוי לזעם עמוק. בדרך כלל מובע הצער מיד לאחר עשיית העוול; במקרה דנן, פרץ הרוגז לאחר התבוננות ושיקול.
מר נבון דיבר על דברים מכוערים ביותר, המעוררים בלבו רגש של בחילה או סלידה. אלו מלים חריפות. אנו תוהים עליהן בצער עמוק. בחירתו של נשיא המדינה צריכה להיות מלוּוה בהדר מלכות; הוא מייצג את הוד ריבונותו המחודשת של ישראל סבא. כיצד קרה, שדווקא סביב אקט ממלכתי זה, נעשו דברים מכוערים, מסלידים? מיהו האחראי לכך? מי העכיר, או כיער לנו, את בחירת האיש, החייב לייצג את היפה בעצמאותנו המחודשת?
למעשה, אפשר להציג שאלה אחרת, שתהיה כעין תמצית של כל שאר הקושיות והתמיהות. מתי, ומדוע, שבה ועלתה מועמדותו של פרופ' קצ'לסקי, לאחר שהיא הוסרה מן הפרק, נוכח סירובו שנשמע, השעתו, כמוחלט? האם לחצי השכנוע, המיניסטריאליים והאחרים, הופעלו עליו בזכות סגולותיו, או כדי למנוע ממר נבון את הסיכוי להיבחר, במרכז מפלגתו, למועמד, ובכנסת לנשיא המדינה?
מר נבון עצמו אינו משאיר ספק ביחס לתשובה לאחת משתי השאלות האלו. הוא לא היה מספר על דברים מכוערים או על רגש בחילה; הוא לא היה מעלה השערה, כי, לו פרופ' קצ'לסקי היה, בשבוע שעבר, בארץ, הוא, הפרופסור, לא היה מסכים להציג את מועמדותו – אלמלא היה בטוח, כי איש המדע "נמשך למירוץ", כדי שהמועמד האחר יישאר מאחוריו. אם זה היה כך, אין להתפלא על נזעמותו של מר נבון. והעניין אינו עוד אישי, או חד-מפלגתי; הוא וגע לכל האזרחים. מדוע צריך אדם דגול להידרש להיות ל"מכשיר" בחישובים אשר, בלשון נקייה, אפשר לקרוא להם צדדיים? מדוע אקט ממלכתי, החייב להצטיין ביופי, מתחיל בכיעור? מפלגת העבודה חייבת להשיב לשאלות אלו.
סוף דבר, כראשיתו:
האזרח, שייבחר על ידי רוב, כנדרש בחוק, של חברי הכנסת, לנשיא המדינה, יהיה הנשיא של כולנו.