מנחם בגין רק בלי קוויטש רבותי

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ב אייר התשי"א, 18 במאי 1951
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
אישים - דוד בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי. מפלגות - בית"ר, מפא"י. ממשל - כנסת. זכויות אדם - שב"כ
בגין מתייחס לפצצה שהוחדרה לכנסת, ולתגובת המשטרה והממשלה כי סוכל ניסיון פגיעה והתנקשות בחברי הכנסת. הוא מזכיר חילופי פצצות סירחון בין אנשי ז'בוטינסקי לאנשי בן גוריון באסיפות בית"ר ומפא"י. הוא מבקר את טיב עבודתם של המשטרה והש"י בנוגע ל חבורת "ברית הקנאים" שהציתה מכוניות בירושלים וכביכול גם היתה אחראית על הכנסת הפצצה המדוברת לכנסת
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

א.      אחרי רצח ארלוזרוב, בימי עלילת הדם וההתעלפויות התכופות של מר בן-גוריון – בימים ההם היה ראש מפא"י מתעלף בפומבי כאילו היה ראש-ממשלת פרס – הרבו אנשי מפא"י להשליך פצצות-עשן-ודמע לתוך האולמות שבהם עמד לנאום זאב ז'בוטינסקי. המעשים האלה הניעו נערה אחת מבית"ר להחליט על "הפצצת תגמול" סרחונית באסיפה בה עמד לנאום – או לנאום ולהתעלף – מר בן-גוריון. נבהל ראש מפא"י מאוד וזעק זעקה מרה, שעברה מוורשה עד לניו-יורק ומתל-אביב עד לבוסטון: "רצו לרצוח אותי נפש". "ז'בוטינסקי שלח נגדי מתנקשת רצחנית" "רק בנס ניצלתי מהפפצה ומוות". כיצד הגיב על הצעקה הזאת זאב ז'בוטינסקי שהוסיף ללכת לכל מרכזי-הסתת-הדמים ולנאום על הפשע של עלילת הדם? הוא ייעץ למר בן-גוריון להרגיע את דמיונו יוצר הבלהות. לנגד רגלי – הסביר ז'בוטינסקי – כבר נפלו עשרות "פצצות ריח ניחוח" ואף פעם לא טענתי שרצו להתנקש בחיי. "פצצת ריח ניחוח" הוא אומנם דבר לא נעים; בייחוד הריח איננו נעים; אבל מה טעם "לקוויטש"?

 

ב.      הד "לקוויטש" ההוא הגיע לאוזני מן ההודעות "הדרמטיות" על הניסיון שנעשה – אם נעשה – לפוצץ את בניין הכנסת, או להציתו. אומנם השתתפתי בישיבת הכנסת בה עמדה "פצצת החבית" החדשה להתגלגל ישר מיציע האורחים על ראשינו; אומנם שכן קרוב אני לשולחן הממשלה – אם כי רחוק מאוד מן הממשלה עצמה – ושלמות גופי עמדה בסכנה לא פחות מאשר שלמות גופם של שרי הממשלה, השם ישמרם וינצרם מכל אורב ומתנקש – אף-על-פי-כן אינני מוכן לא לברך ברכת הגומלין ולא להצטרף לאלה הממטירים ברכות על המשטרה שלנו בגלל "הצלחתה הכבירה" במניעת הפשע הנורא. בפשטות: הריני ממאן להאמין בכל הפטפוט של קצין המשטרה על "פצצה" שהיו לה כל הסגולות הבאות: ראשית, היא הייתה בקופסה קטנה; שנית, היא עמדה להטיל עשן רב; שלישית, היא עמדה להפחיד (את מי?), רביעית, היא עמדה לפצוע ולהרוג; חמישית – וזה אולי העיקר – המשטרה ידעה מ ר א ש באיזה כיס של איזה זוג מכנסים של איזה מתנקש היא נמצאת... נוכח טלאי המלל הזה מתעוררים ספקות רציניים ביחס לתוכנית של "הפצצת הכנסת", אולם אם המדובר הוא "בפצצת-ריח-ניחוח" אשר אפה של המשטרה הריחה – למה "הקוויטש"?

 

ג.       הריני מצטרף לאלה המביעים חרון-אף כלפי הנערים שהעלו על הדעת – אם העלו על הדעת – להטיל "פצצת ריח ניחוח" בתוך אולם הכנסת. כמובן, לא זה העיקר שהם עמדו לזכות את נחיריהם של הנבחרים במנה גדושה של ריח לא נעים; העיקר הוא שהם העלו על דעתם האווילית את האפשרות של הרמת יד בצורה כלשהי על בית הנבחרים העברי. החסינות של בית הנבחרים של אומה חופשית – ויהיה הרכבה הפוליטי אשר יהיה – ותהיינה החלטותיו אשר תהיינה – איננה עניין למשטרה ואף לא תובטח על-ידי משטרה. החסינות הזאת חייבת להיות בנפש של ה ע ם, בנפש של כל בניו ללא יוצא מן הכלל, החסינות הזאת היא מעבר לכל שיקול, מעבר לכל מרירות, מעל לכל מלחמה ציבורית. ואם באמת נמצאו נערים בישראל שהלכו לכנסת עם פיטרדה עשנה, הרי הם מוכיחים שלא רק שכלם לקוי אלא בעיקר חולה נפשם. אך גם ממשלה, העומדת מול נערים כאלו, והיא מרעישה אולמות "בארגון מחתרת מסוכן ביותר" והיא מפעילה נגדם את חוקי-החירום הבריטיים, הנאציים, הטמאים – שכלה לקוי ונפשה חולה. או...

 

ד.      ממקורות "מוסמכים" השומרים "בסוד" את מהלך החקירה "הוזלה" הידיעה, כי בין עושי-ניסיונות-ההתנגשות בכנסת נמצאים חברי לח"י לשעבר, "המנוסים בדרכי פעולה של מחתרת". 'הארץ' חזר על ידיעה זו במאמר ראשי. "הנזילות" המסתוריות האלו מזכירות לי את הידיעות שנתפרסמו בעיתונות העולם – אף הן ממקורות משטרה "מוסמכים" – אחרי ההתפרצות של צפתי האומלל לתוך אולם הכנסת בת"א. הייתי אז בצ'ילי הרחוקה ובקראי, כי "המתנקש" הוא, לפי ידיעות המשטרה, "איש אצ"ל", השבתי לשלוח מברק לידידי ולשאול אותם מה מידת האמת בסיפורי העיתונות. אך בין קריאה לכתיבה הגיעני עיתון שמסר פרטים: כיצד המתנקש הכניס מזוודה לתוך בניין הכנסת, כיצד הוא הוציא ממנה חלקים של תת-מקלע, כיצד הוא עלה עם תת-המקלע ליציע, כיצד הוא הוציא את תת-המקלע והפנהו לעבר מר בן-גוריון...

 

קראתי את כל זה - וויתרתי על שליחת המברק. מבלי לשאול את חברי, ידעתי כי "המקורות המוסמכים" שוב שקרו. פשוט: "לא יוצלח" שכזה איננו יכול להיות איש אצ"ל. ומה הסתבר? הסתבר, כי "המתנקש" היה תושב של קיבוץ מפא"י, שהוכה "בתסביך-המשיחיות" והלך לתבוע את המונופולין שלו על תסביך-המשיחיות... הנמשל? פשוט מאוד: "לא יוצלחים" כאלה יכולים להיקרא על-ידי המשטרה שלנו "מחתרת מסוכנת ביותר"; הם אינם אנשי ה מ ח ת ר ת.

 

ה.      וודאי, החבורה שכונתה על-ידי המשטרה או קראה לעצמה "ברית הקנאים" קיימת. לא הניסיון "להתנקש" בכנסת הוכיח את קיומה; הצתת המכוניות בירושלים הוכיחה, כי החבורה קיימת ופועלת. אולם באותה מידה ברור הוא, כי המשטרה – ביתר דיוק: הבולשת – הצליחה להחדיר לתוך החבורה ואולי אף "להנהגתה" – סוכן מודיע. כך מוסברות הודעותיה של משטרתנו, כי היא ידעה מ ר א ש על פרטי "תכנית ההתנקשות". אבל אם המשטרה ידעה את הכול מראש, משום מה היא החליטה להגיע "למחסן" הנשק הנסתר דווקא בו בערב, בו נעשה בחלק אחר של העיר הניסיון לפגוע בכנסת ובחבריה? משום מה – יש להוסיף ולשאול – לא מנעה המשטרה את הכנסתה של הפצצה   ה מ ס ו כ נ ת   לתוך בניין הכנסת? וכלום ייתכן שאפילו "לא יוצלחים" כאלה יחליטו להטיל פצצה בתוך הכנסת ויחד עם זה ישימו לתוך כיסו של אחד   מ מ ב צ ע י   הפשע תוכנית מפורטת וכתובה כיצד עליו לנהוג עם הפצצה? כל השאלות האלו מצטמקות למעשה לשאלה אחת: האם אותו סוכן, אשר הש"י המהולל של מר בן-גוריון הצליח להחדירו לשורותיה של "ברית הקנאים", הוא סוכן-מ ו ד י ע, או סוכן-פ ר ו ב ו ק ט ו ר?