מנחם בגין באסיפת המונים בחיפה: הבו אמון לתלמידיו של ז'בוטינסקי, למענכם ולמען העם והמדינה כולה

היכן אנו עומדים בשטח הבטחון?

הנשיא והוגה הדעות וודרו וילסון אמר פעם, כי לא חשוב הוא לדעת היכן אנו עומדים, אך חשוב לדעת לאן אנו הולכים. כרגיל, באמרות מסונפות אלו, יש רק מידה של אמת. לנו חשוב מאוד לדעת היכן אנו עומדים. אם כי, אין ספק שעוד יותר חשוב הוא לדעת לאן אנו הולכים.

היכן אנו עומדים בשטח העליה? השנה האחרונה הכניסה לנו גירעון בעליה של 3000 נפש. במחצית השנה הזאת שקולה הירידה על העליה. מן המפורסמות הוא שהרבוי הטבעי של אויבינו עולה בהרבה על הילודה בקרב היהודים, ואם אין העלאה, אף על פי שקיימת אפשרות של עליה מאפריקה הצפונית, אם אין לנו עליה – לאן אנו הולכים לא כך מבחינה אטנית גרידא, אלא מבחינה בטחונית?

שני השנתונים הקרובים יהיו האחרונים מן התקופה בה עדיין היתה עליה לארץ ישראל. אך בעוד שנתיים ובמשך 8 השנים הבאות, יהיו יוצאי הצבא מן התקופה בה כמעט שלא היתה עליה כלל לארץ ישראל.

בלי העלאה ובלי עליה עלול כוחנו הצבאי המינמלי להידלדל למטה מכל מינימום.

היכן אנו עומדים בשטח המשקי?

היכן הולכים עומדים ולאן אנו הולכים בשטח המשקי?

הייצור התעשייתי משותק בענפים מסויימים ב-50 אחוז בענפים אחרים ב-75 אחוזים. השקעות ההון ירדו פלאים.

היצוא הוא ברובו מדומה. כי על כמות המטבע הקשה שאנו מקבלים עבור סחורותינו – מלבד פרי ההדר – אנו משלמים מראש כמות ניכרת במטבע קשה עבור חמרי גלם או חלקי חילוף.

ההענקה האמריקאית של אשתקד היתה קטנה מזו שלפני שנתיים; וזו של [...]

[...] המהותי בין הוצאות היבוא לבין הכנסות היצוא. היצור, התלוי במדה רבה בפריון העבודה, אינו יכול לגדול, אם שיטת המסים אוכלת את תמצית ההכנסה של האזרח. לפי שיטת המסים הנהוגה תחת הממשלה הזאת, המגדיל את הכנסתו אינו מטיב את מצבו. ואם חסרה אותה דחיפה פנימית להגביר מאמץ, לעבוד יותר וליצור יותר – איך יעלה פריון העבודה, איך יגבר היצור?

בתנאים אלה עוד מוסיף שר האוצר להכביד את ידו. בנאום התקציב שלו הוא טען כי מדד־יוקר־החיים יעלה השתא ב-22 נקודות, אם נקיים את הסובסידיות. בינתים הוא שכח את הצהרתו המפורשת השנה תהיה קטנה מזו של אשתקד. איך, איפא, נכסה בשנים הקרובות את הגרעון. זאת, חיסל את הסובסידיה העיקרית על הדלק, ייקר את המצרך החיוני לכל עקרת־בית – הנפט, הביא לגל התיקרות כללית. אך הבטיח, למרות זה ובנגוד לדבריו הקודמים, כי יוקר המחיה יעלה בפחות מ-22 נקודות. עתה החליט מרכז מפא"י, הקובע את מדיניות הממשלה, לקיים מה שהם קוראים "החזר סובסידיה". אבל על העם לדעת, כי אין זה אלא מס חדש, מס כבד, שיוטל על כל שכבות האומה, אשר תמצית מאמציהן המשקיים נאכלת בלא־הכי על ידי המסים הקודמים.

על שום מה אין לאוצר כסף?

להצדקת להטוטיו טוען מר אשכול כי אין לו כסף. אך השאלה היא למה אין לאוצר כסף? את אחת התשובות לכך תמצאו בהפליה הנהוגה בין משלמי המיסים למיניהם. המחזור של המשביר המרכזי היה לפני שנה 148 מיליון ל"י,של תנובה 176 מיליון, של הקבוצים "המתועשים" 10 מיליון ל"י. יחד, הרי זה מחזור של 424 מיליון לירות. נניח כי כולם יחד הרויחו רק 10% מן המחזור שלהם הרי יוצא שרווחיהם הגיעו ללמעלה מ-42 מליון לירות. והיות ולפי החוק חברות משלמות קרוב ל-50% מס הכנסה, מתברר שהחברות האלו חייבות לאוצר המדינה לפחות 21 מיליון לירות. אבל עוד לא הזכרתי את הילד הקטן "סולל ובונה". אפשר להניח בודאות כי אם ניקח בחשבון את הרווחים של כל החברות המונופוליסטיות המפא"יות, יצא כי הם גזלו מן האומה ומן המדינה מ-30 עד 35 מליון לירות, משמע, קרוב למחצית הסכום הכולל של מס ההכנסה של השנה שעברה. לו החברות האלה, הפועלות למען הרווח והצוברות הון, היו מקיימות את חובתן, לא היה צורך, לא בחיסול סובסדיות ולא בהחזר סובסדיות ואולי אפילו אפשר היה להקל מן המעמסה הרובצת על האזרחים ובעיקר על השכבות דלות האמצעים.

הכלליים אחראים לא פחות ממפא"י

על המצב הקיים במשק אחראית לא רק מפא"י, אחראים גם הציונים הכללים. זו היא עובדה, כפי שכבר אמרנו, כי הם השיגו בקואליציה הרבה בשביל מעטים, בשביל מספר משפחות מתעשרות, אך השיגו מעט בשביל הרבים.

הפתרון לבעית המשק הוא לא בחלוקה פרוטקציוניסטית של רשיונות ורווחים בין הטרוסט ההסתדרותי לבין הקרטלים, הנמצאים בחסותם של הציונים הכלליים. הפתרון היחידי הוא בנורמליזציה של המשק שפרושה הפרדה מוחלטת בין נציגי אגוד מקצועי לבין בעלי מפעלים חרושתיים. נורמליזציה זו היא שתביא לנו זרם של השקעות הון, היא שתביא לידי תשלום מס הכנסה מכל הגורמים ללא אפליה. הוא שתביא לחיסול האבטלה ולהגברת היצור והיצוא כאחד.

ומשום שהציונים הכלליים עשו את ההיפך ממה שהבטיחו, הצילו את שלטון מפא"י במקום לסייע לסילוקו – הרי מרה היא האכזבה בקרב רבים מבוחריהם.

ואם עסקן ציוני כללי אמר כי הוא מוכן לשבת ברוב חסדו, עם חלקים חשובים של תנועת החרות, יש לייעץ לשר הפנים שיסתכל בפנים מפלגתו, במפולגת ל-15 סיעות מסוכסכות, ובפנים לבם של הבוחרים מלפני 3 שנים ואז יתכן שנגיע למסקנה כי בבוא היום יתאחדו חלקים מסויימים של הציונים הכלליים עם תנועת החרות.

היכן אנו עומדים בשטח המוסר?

היכן אנו עומדים בשטח המוסר האזרחי? בשטח זה, אתן שתי דוגמאות בלבד. ועדת הבקורת של מפא"י דרשה לאחרונה מאחד הנציגים שלה לעזוב את ביתו בירושלים, שעלה כ-30,00 ל"י. בקשר עם הדרישה הזאת יש לומר שני דברים: ראשית – אותו עסקן מפא"י מוכשר דרש זה 3 או 4 שנים להוריד את רמת החיים בישראל. הורדת רמת החיים זה בודאי עניין חמור מאד. לעתים הוא הכרחי דוקא למען העתיד. אולם מי שמציג דרישה כזו בודאי עושה לה עוול אם הוא מעלה את רמת החיים שלו – ובמידה לא בלתי ניכרת. מאידך גיסא יש לשלול כליל מאיזה שהוא מוסד מפלגתי את הזכות לנשל את מישהו מה\ביתו הפרטי. בדרישה המתחסדת של המוסד המפא"יי שהופנתה אל אותו עסקן מפא"יי יש לראות נטייה גלויה לטוטליטריות. חשוב יותר הוא הדבר השני: העסקן הפא"י במרירותו גילה שיש בידו רשימה של 220 חברי מפא"י. ולהם בתים, לעתים על חשבון האומה, העולים בהרבה על ביתו הוא. ועוד הוא גילה, כי ישנם לפחות 3000 חברי מפא"י וההסתדרות ולכל אחד מהם רכוש פרטי העולה על 30,000 ל"י.

בקשר עם גילויים מרעישים אלה, חייב אני לומר, כי אין עינינו צרה באיזה שהוא יהודי שיש לו בית נאה, הכנסה טובה או רכוש רב. ראיתי אושר בלי עושר. כפי שראיתי עושר בנכסים בלי אושר בחיים. אולם אם לכם, אנשי מפא"י וההסתדרות לאלפיכם רכוש של רבבות לירות, ואם לרבים מכם וילות או דירות מפוארות, הרי חייבים אתם לעשות לפחות דבר אחד: להוריד מעל בתיכם ומועדוניכם את הדגל האדום. אל תבואו בצביעות של דו־פרצופיות אל העם הסובל, אל הדור הצעיר. אם אתם רוצים להוסיף לקרוא לעצמכם סוציאליסטים – ניחא; אך תוסיפו לכם שם נוס,: קפיטליסטיים ותהא סוציאליסטים־קפיטליסטיים. אם יש את נפשכם לקרוא לעצמכם "מרקסיסטים", תוסיפו על שם זה את השם "בעלי־הון" והתיו מרקסיסטים־בעלי־הון.

דעו -  כי אתם ובעיקר אתם הורסים את המוסר האזרחי בקרב כל שכבות האומה.

על רעיונותיו של המרצה בשייך מוניס

על רקע ירידת המוסר יש לראות גם את אשר אמר לפני 8000 תלמיד המרצה משייך־מוניס.

הטענה שלא חידש דבר אינה לדעתי טענה צודקת. לאו כל אחד יכול לחדש, לא תמיד החדש הוא טוב, לא תמיד אפשר לחדש. מגילת הזכויות של המהפכה הצרפתית היא ישנה; הטוטליטריות שבאה בשנות ה-20 וה-30 ממוסקבה רומא וברלין – היתה חדשה. וכל איש חפשי בודאי יודע כי "הישן" הזה עדיף הוא על פני "החדש" הזה. לפעמים אין הדור עוד מוכן לקבל את החדש.

ידוע כי באמריקה, בסוף המאה ה-19 דרש שופט אחד מבין תשעת השופטים העליונים בוושינגטון לבטל את ההפרדה בבתי הספר בין תלמידים כושים ולבנים. כעבור 70 שנה הזדהה כל בית המשפט העליון האמריקאי עם דעתו של השופט הרלן ואף השתמש בנימוקיו.

אותו הדבר קרה בעצם לשני הרעיונות הגדולים של דורנו: רעיון הצבא העברי ורעיון המדינה. כאשר זאב ז'בוטינסקי חרט את שניהם על דגלנו – אך מעטים קבלום. אך כעבור 20 שנה קבלם כל הדור לרבות משנאיו של אבינו וטורפי דגלו.

המרצה בשייך־מוניס בכל זאת חידש שני חידושים. ראשית הוא הרחיב את גבולות ישראל. איך? הוא טען שספרי הלמוד הם בורים והמורים הם עמי־ארצות. בראשונים כתוב והאחרונים מלמדים כי גבולה המערבי של ישראל הוא הים התיכון והן אפשר לנסוע בים באופן חפשי עד ליוון, עד צרפת, עד לספרד. משמע, לפי דבריו, גבולה המערבי של מדינתנו הוא למעשה במימי החופים של הארצות האלו, תמהני על אשר המרצה כה הצניע שיט. השט בים התיכון יכול ללא כל הפרעה לעבור את עמודי הרקולס, היא תעלת גיברלטר, להפליג מערבה, להגיע לאמריקה, לחצות את תעלת פנמה, להגיע לחופי יפן, להדרים ולהגיע שום לגבול ישראל. האם גבולה המערבי של ישראל הוא איפו באמריקה או ביפן?

אכן, אנשי מפא"י יכולים לומר עתה כי "מדוד ע ד דוד לא קם כדוד – מרחיב גבולות ישראל". אולם, הרי כל בר־בי־רב יבין שזהו "חידוש" ילדותי ממש. ודאי שהים הוא חפשי ואין הוא גבולו של עמנו אבל הוא גבולה של ארצנו, כפי שהוא גבולה של כל יבשה. לכן מוטב שהתלמידים יקשיבו לדברי מוריהם ויקראו בספרי הלמודים שלהם מאשר ילמדו גאודרפיה מפי המרצה. אך שאלה אחרת יש לשאול אותו: מה פתאום הוא הרחיב את גבולה של ישראל מערבה, עד לספרד או עד לאמריקה. למה לא הזכיר את הגבול המזרחי של מדינת ישראל? הזהו הגבול? למה לא אמר לנוער: הברירה בפניכם בין קריירה ושליחות, ומוטלת עליכם השליחות ההיסטורית לקום ולשחרר את מולדתכם כולה, כי מולדתכם היא?

על ה"מונומניה" החקלאית של בן גוריון

החידוש השני הוא ביחס לערכה של נקודת התישבות מבחינה איסטרטגית. "המרצה" אמר כי נקודה חקלאית שקולה לבריגדה של הצבא. בכך באה לבטוי מחלה מסויימת שאפשר לכנותה "מונומיה". ודאי צריך שהנוער יצא להפרות את אדמת המולדת ולא להשאירה בשוממותה. אין זאת אומרת שמהנדס או רופא או מורה בעיר אינם ממלאים תפקיד היכול להיות, אם הוא נעשה במסירות, לשליחות. לא דרושה לנו שום מונומיה ביחס לחקלאות ואך דברי הבל המה שנקודות התישבות שקולים מבחינת הבטחון לחטיבה צבאית. גם לנו נקודות ספר כגון מבואות ביתר ומשמר הירדן העומדות על קו שביתת הנשק, על הגבול הבוער. אך אנו לא נאמר להם, והם לא ידרשו שנאמר להם, כי מושבותיהם שקולות כנגד בריגדה של צבא המונה למעלה מ-3000 חייל. אך החידושים אינם העיקר. דוקא הישן הוא העיקר.

בצורה ישנה מאוד ניסה "המרצה" להופיע כמורה לא רק לתלמידים אלא גם למוריהם – הוא התקיף את המורים בפני תלמידיהם בחוסר־חלוציות. משל למה הדבר דומה? למי שיבוא להאשים קצינים בפני חייליהם באחריות לכל צרותיהם.

הכנס הזה אך הגביר את הדמורליזציה בקרב הנוער ונתן לו אמתלה נאה – "המורים אינם נאמנים לשליחות" – להתחמק לעבר הקריירה. אבל מה אופיינית היתה תשובתו של אחד התלמידים לדרישות שהושמעו בשייך מוניס. הוא אמר: אנו נהיה מוכנים לקבל שליחות בתנאי שלא ישלטו בנו הקרייריסטים. והרי דוקא בימי שלוט "המרצה" השתלטו בארצנו הקרייריזם והחנופה.

מהרסיך ומחריביך ממשלתך יצאו

בעוד שנה וחצי תסתיים תקופת ההסכם המצרי-בריטי היחס לתעלת סואץ, ויש יסוד להנחה כי בלחץ אמריקאי יעזבו הבריטים את התעלה מבחינה צבאית. אז יגבר בבת-אחת כוחה הצבאי של מצרים ואז היא תקבל נשק לרוב, לא פחות ואולי אף יותר מן הנשק העומד להישלח השתא מוושינגטון לעירק.

בבת ובעונה אחת מציגה אמריקה דרושות כניעה למדינת ישראל ביחס לבורחים, לפצויים למתקיפים לפיוס מדינות־ערב ולהבטחה לאי־חידוש כל עליה.

יש לזכור כי הדרישות האלה אינן אלא חזרה על ההתחייבויות שניתנו לפני מספר שנים על ידי הממשלות של מר בן־גוריון ומר שרת. אולם בענין זה באמת מכרעת השאלה – לאן אנו הולכים?

לנגד עינינו גובר והולך גוחם הצבאי של אויבינו, המצהירים במפורש כי הם רוצים להשמידנו ובבוא היום יתקיפונו. כלום, יכול עם להרשות לעצמו לראות בהתפתחות כזו ולא לעשות מאומה. אלא ממש לשבת ולצפות ליום־הדמים.

בעוד כל היתרונות, גם בנשק, גם בתחמושת וגם בכוח־אדם מגוייס יהיו בצד אויביו, מבקשי נפש בניו? דעו איפוא, אזרחי ישראל, לאן אתם הולכים, וביתר דיוק לאן מובילים אותכם שריכם בעוורונם כי רב, אשר עליכם אפשר לומר: "מהרסיך ומחריביך מממשלתך יצאו".

הדרך שאנו מציעים אותה, דרך של בחירת שעות כושר להרחקת האויבים פעם בדרום, פעם במזרח ופעם בצפון ממרכזי חיינו, משטחי מולדתנו – היא הדרך היחידה בה אפשר למנוע את מלחמת־החזית הכללית. טעה שר הבטחון באומרוכי אם יתקיפונו שום מעצמה זרה לא תתערב לטובתנו ואילו אם אנחנו לפי דבריו, נעשה מבצע־הגשמה תופעל מיד הצהרת שלוש המעצמות. האמת, שהוכחה ב-1948, כי בהצהרה זו אין לבטוח כפי שאין לחשוש מפניה. שום מעצמה לא תשלח חייליה נגדנו, ותהיינה מעצמות, לא אחת בלבד, שתשמחנה במהלומה חדשה שתורד על הליגה הערבית.

הסיכון בדרך הזאת, החייבת להיות מחושבת, אינו כרוך במלחמה כללית עם מדינות ערב. לו מדינות ערב היו מסוגלות להתקיף אותנו בימים אלה הן היו עושות זאת אחרי קיביה, אחרי נחלין. הן לא התקיפו משום שהן יודעות כי עתה נכה בהם ונמגר את צבאותיהם.

אולם בעוד מספר שנים כל יתרון הכוח יהיה בידיהם, ואז הם יתקיפונו בתנאים האיסטרטגיים הגרועים ביותר.

הברירה היא איפוא בין הליכה בטוחה למלחמת דמים כללית עת יתרוןכוח של האויבים ובתנאים השליליים ביותר או – מבצעי הגשמה שירחיקו את אויבינו ממרכזי חיינו וימנעו את המלחמה הכללית.