מנחם בגין באסיפת המונים בחדרה: הונף הגרזן על אי תלות המשפט
1955-06-27 לא באתי לדבר אליכם על העבר אלא על העתיד. אמנם, שמנו לב בימים אלה כי ראשי מפא"י טוענים נגד מה שהם מכנים הסחת דעת הקהל מן הנושאים הממלכתיים העיקריים לבעיות שהועלו פתאום מתהום הנשיה, מתהום דמים. זו היא טענה חסרת שחר. אני סובר שאין כמפא"י, המעונינת להסיח את דעת העם מן הבדידות הבין־לאומית המוחלטת, שלתוכה הכניסה אותנו מדיניות העוורון והאשליה, משפך הדם המתמיד, מהעברת יתרון הכוח לידי אויבינו, מסכנת מלחמה כל־חזיתית המאיימת על עצם קיומנו, מן הבזבוז הנורא של כספי האומה, מן השחיתות שפשתה בכל חלקי השלטון הממושך ומכל שאר בעיות היסוד – שאליהן חייב עמנו לתת את דעתו בשלחו את נציגיו לבית־הנבחרים. על נושאים אלה, המדיניים, המשקיים, המוסריים והצבאיים, ניהלנו את הויכוח במשך החדשים האחרונים מעל כל במות ישראל, בכתב ובעל פה, במעמדם של רבבות אזרחים, בעיר, במושבה ובמעברה. ועל נושאים אלה רוצים אנו שתיפול ההכרעה – אם מפא"י תתן להכריע בהם באופן חפשי, ללא הרמת השוט, בשלילת עבודה ופרנסה.
אולם, מה קרה לפני שבוע? בית המשפט המחוזי בירושלים הוציא, אחרי דיון ועיון מדוקדק בחומר העובדתי, דיון שנמשך חדשים רבים, פסק־דין, כי אחד מחברי מפא"י ודובריה היה שותף לגרמנים בהסגרת המוני עמנו להשמדה. אנחנו לא הזמנו את המשפט הזה. החלה בה הממשלה, של מפא"י, הציונים הכלליים, הדתיים והפרוגרסיביים. ממשלה זו החליטה כי להאשמות שהוטלו על אחד קסטנר יש ענין ציבורי, ועל כן חייב היועץ המשפטי לנסות ולהכניס לבית־הסוהר את מאשימו של אותו קסטנר.
הממשלה נכשלה בתביעתה. הנאשם, כפי שנדרש על ידי החוק והשופט, הוכיח את צדקת האשמותיו, ומי שניסה להיות המאשים יצא אשם, נדון מבחינה מוסרית. לא היה להיפך, לו קבע בית־המשפט כי ההוכחות אשר הוגשו לפניו אינן מספיקות, היו בודאי כל ראשי מפא"י מגנים גינוי חריף ביותר כל איש בישראל, שהיה טוען כי חוסר ההוכחות אינו בא ללמד על חוסר אשמה.
אבל מה קרה שהשופט האשים בפשעים האיומים ביותר נגד העם היהודי איש מפא"י. ומה עושים ראשי מפא"י, שליטי המדינה. הם טוענים שלא משתף הפעולה עם הנאצים אשם, אלא השופט אשם, לא מסגיר אחים הוא חסר מצפון אלא דיינו הוא נטול מצפון. וכך אמר אחד מנציגיה הראשיים של מפא"י בכנסת, יו"ר ועדת החוץ והבטחון: "רק שופט חסר מצפון יכול להוציא פסק דין שכזה".
אני סובר שתסכימו אתי אם אומר כי מאז קמו מדינות תרבותיות בעולם עוד לא הושמעו דברי בזיון שחצניים כאלה נגד המשפט. ועל כן חייב כל איש בישראל, כל שוחר חופש המאמין בעקרון של אי־תלות המשפט ועליונותו, לדרוש: מבזי בית־הדין ייתבעו לדין, ואז יתנו את הדין על עבירתם הפוגעת ביסודות קיומנו. אם עסקן ציבורי, חבר כנסת, דובר מפלגה, מעיז להתיחס כך לבית המשפט, לשופט, לפסק דין, איך יכבדו את המשפט והצדק בישראל אזרחי המדינה המתדיינים.
בימים אלה לעיני העם כולו הורם גרזן של ההפקרות הטוטליטרית על אחד הענפים עליהם יושב עם חפשי, שמו: אי־תלות המשפט. ועל כל שוחרי החופש בישראל להתייצב בשער, כדי להדוף את היד הפושעת שהורמה, מתוך חוצפה והתימרות, על כבוד המשפט העברי הבלתי־תלוי.
[...]
מה קרה להם, לכל מגלי הגילויים האלה? מדוע שתק מר אלון במשך שש שנים, ורק לפני בחירו אלה הוא מאשר מלה במלה את דברינו מלפני שנים על החמצת שעות כושר לשחרור הארץ כולה בשנת 1948. ומדוע שתק מר כרמל במשך 13 שנה ולא גילה לנו שמנהיגים בישראל, לא בהונגריה אלא בארצנו, לא בבודפשט אלא בתל אביב, היו מוכנים לשתף פעולה עם הכובש המשמיד הגרמני; כפי ששתפו פעולה עם המשעבד הבריטי. אבל, אם דיברת, מר כרמל, אל תעצר במחצית הדרך! העם זכאי לדעת ממך, מגלה הגלויים, מי היו המנהיגים האלה, ונדע להוקיע אותם אל עמוד הקלון, לדראון עולם, כאנשים שאף הם היו מוכנים למכור נפשם לשטן, כדברי השופט בירושלים. היכולים מנהיגים אלה, לשלוט בעם הניצולים הזה?
