מנחם בגין אל אזרחי ישראל

ידידיי, שהם מטובי המדינאים, הכלכלנים והמחוקקים בישראל, הביאו בפניכם – איש איש בשטח שלו, בו גילה כישרון, ידיעה, מומחיות – הסברים לתכנית הפעולה של ממשלה לאומית-ליברלית, אשר להקמתה, מתוך העברת מפא"י לאופוזיציה – קונסטרוקטיבית, כמובן – אנו מבקשים סמכות דמוקרטית מאת עמנו. ובאתי, איפוא, הערב, לא כדי להוסיף על הסבריהם המצוינים, שכבשו מוחות ולבבות רבים; אלא כדי לסכם, לקראת סיום המערכה, מספר עובדות הקשורות בניהולה, במהלכה ובתוצאותיה האפשריות.

כל המשקיפים הגיעו למסקנה כי על אף ריבוי המפלגות והרשימות, הרי למעשה התנהלה המערכה בין שני כוחות ציבוריים בלבד: בין המפלגה הראשית בשלטון ובין המפלגה הראשית באופוזיציה, בין מפא"י ובין תנועת החרות. זוהי עובדה אופיינית. חובה עלינו להודות כי כמוה לא הייתה במערכות הציבוריות הקודמות, אך הזכות לנו להבהיר כי אין טבעית ממנה.

מתוך ניסיון שהיה גם מר וחמור, למדה האומה – ברובה – להבחין במושגים הממלכתיים היסודיים, הלא הם מפלגת הרשות ומפלגת האופוזיציה. הראשונה היא זו המחזיקה בידיה, מעיקרם, את אמצעי הביצוע הממלכתיים; ואילו השניה היא זו השואפת בגלוי, בעקביות, בסבלנות ליטול לידיה היא – כמובן, על פי הכרעתו החופשית של העם – את אמצעי הביצוע המדינתיים ולהעביר את מפלגת הרשות לאופוזיציה, לתקופת זמן אשר, שוב, העם יחליט עליה.

האופוזיציה – תנועת ז'בוטינסקי בלבד

על פי סימן היכר זה, כמקובל כקובע בכל מדינה דמוקרטית, החליטו לפני ארבע שנים מאה ושבעה אלף אזרחיות ואזרחים כי מול ונגד מפא"י במפלגת הרשות, עומדת במפלגת האופוזיציה תנועת ז'בוטינסקי בלבד. כל שאר המפלגות, לא זו בלבד שאינן שואפות להרחיק את מפא"י מן השלטון, אלא הן מצהירות בגלוי על רצונן העז לשוב ולחסות בצל שלטונה. משום כך העלנו עמנו בקיץ 1955 לדרגת המפלגה השניה בישראל, והטיל עלינו את התפקיד הממלכתי רב-האחריות-והכובד של האופוזיציה הראשית בבית הנבחרים. עמנו ראה וידע ויעש – לא למעננו אלא למענו, למען חרותו ועתידו. כך נוהג כל עם בן חורין, מתוך חוכמה מדינית עמוקה, כמעט אינסטינקטיבית, להקים מול מפלגת רשות – בייחוד כזו המחזיקה זמן רב בשלטון, מתנשאת מעל העם ומרעה לבניו – מפלגת אופוזיציה רבת כוח, אדירת השפעה, שיהיה ביכולתה לא רק להחדיר את החשש המועיל, הבריא, הרצוי מפני הפקרות שלטונית, אלא גם להגיע בבוא היום לחילופי שלטון, שהם מהות הדמוקרטיה, חוקתה, ציוויה ומשמעותה המוסרית המדינית.

אין עוד ספק: אחד עשר ריבוא האזרחיות והאזרחים שנתנו בנו אמון לפני ארבע שנים, היטיבו עם כל בית ישראל. מאז ועד עצם היום הזה, הוחדר בלבה של מפא"י אותו חשש בריא, רצוי, מועיל. וגם נוצר סיכוי ממשי להעבירה, בצורה נאה ומסודרת, לשירות הממלכתי האחראי והמכובד ששמו אופוזיציה. אין לשכוח כי אם בכנסת השניה, שנבחרה בשנת 1951, היה היחס המספרי בין תנועת החרות למפא"י אחד לשישה – הרי בכנסת השלישית שקמה בשנת 1955 עשינו מעין קפיצת דרך לעבר מפא"י, והיחס המספרי בין שתי המפלגות הראשיות לא היה אלא אחד לשניים וחצי. באחת המדינות החופשיות מעבר לים, בקנדה, היה היחס המספרי בין מפלגת השלטון לבין האופוזיציה הראשית אחד לשלושה, ואף על פי כן הייתה השניה לראשונה, הראשונה לשניה, וחילופי השלטון שנראו כביכול לבלתי אפשריים היו שם לעובדה קיימת.

ראש מפא"י "דואג" לאופוזיציה

מנהיגה של מפא"י מנסה ליצור רושם כי חילופים כאלה אינם אפשריים בישראל. אין תימה. על המוסד הממלכתי ששמו אופוזיציה, ואשר בלעדיו אין תוכן בדמוקרטיה, הוא אמר – כדרכו – דבר והיפוכו. במערכת הבחירות לכנסת הראשונה, הכריז ראש מפא"י כי כלל אין צורך בשום אופוזיציה בבית הנבחרים העברי, ואם יהיה צורך – אם! – בביקורת, תערוך אותה העיתונות. לאחרונה מגלה אותו אזרח עצמו דאגה מלבבת דווקא לאופוזיציה חזקה, רצינית, שתוכל להרכיב ממשלה חדשה. ביכולתכם, אזרחי ישראל, להוכיח לו כי דאגתו מיותרת, כי אופוזיציה כזו קיימת. את אשר עשו הקנדים יכולים לעשות הישראלים.

זוהי המערכה המרכזית. בשעתו, הגדיר אותה עיתון "הארץ" על ידי ציון שלוש אפשרויות והן: ממשלת מפא"י, בשיתוף מפ"ם ואחדות-העבודה ואחרים; או ממשלת מפא"י בשיתוף הציונים הכלליים ואחרים; או ממשלה – כדברי העיתון – "בהנהגת חרות". למעשה, מצטמצמות שלוש אפשרויות אלו לשתיים בלבד: או ממשלת מפא"י, או ממשלה לאומית-ליברלית בראשותה של תנועת החרות. כי ממשלת מפא"י בשיתוף הציונים הכלליים תהיה, אם תקום, מה שהייתה בימי הכנסת השניה, מה שאין היא יכולה אלא להיות, כלומר: ממשלת מפא"י. ובעמוד העם בפני הבחירה בין שתי אפשרויות ברורות, בעוד שלישית אין, טבעי הוא – בלתי נמנע הוא – כי המערכה האמיתית תהא נטושה בין שתי המפלגות הראשיות בלבד, בין מפא"י לבין תנועת החרות. וכך היא גם התנהלה.

התחבולה השקופה של שינוי שיטת הבחירות

אמנם, תועמלני מפא"י, עם או בלי תארים, ובראשם האזרח שישמיע דבריו אחריי, ניסו להסיח את הדעת מן העיקר. לשם כך הם העלו, אין לדעת באיזו פעם, את הסיסמה הנבובה לשינוי שיטת הבחירות בישראל. אך מה השיגו, מלבד השפלת כבוד המדע העברי? האנשים הקרויים בפי מפא"י, מתוך התנשאותה האופיינית, "פשוטים", לא נתפתו לתמרון ההסחה. הם מבינים בשכל הפשוט, או הישר, כי לו מדינתנו הקטנטונת הייתה מתחלקת ל-120 אזורים מלאכותיים, חד-מנדטיים, אחת הייתה התוצאה: מתוך הריבוי הדמיוני, אף המכוון של המועמדים בכל אזור, הייתה מפא"י – על אף היותה מיעוט, ודווקא מיעוט יורד – מקבלת רוב מוחלט של הנציגים בכנסת. זו כל התחבולה; אך היא שקופה. כדי להבין אותה, אין צורך להיות פרופסור פרו-מפא"יי או אנטי-מפא"יי; מספיק באמת להיות אדם פשוט ואזרח פשוט, שנלאו שאת את שלטונה הממושך של מפא"י. ומשום כך, הבעיה העומדת לפניהם היא לא איך – על ידי תחבולה אלקטורלית – לבצר ולהאריך לזמן בלתי נודע את השלטון הזה; אלא איך, בזמן הנראה לעין, להוריד אותו ולהעלות במקומו ממשלה נאמנה, עושה צדק, מיטיבה עשות. לא שיטת הבחירה, אלא בחירת השיטה – זוהי הבעיה העומדת בפני העם. הלהאריך שלטון ממושך, או להפסיק אותו – זו השאלה המוצגת לבנותיו ובניו.

אנחנו קובעים – על פי תורתם של אבות הדמוקרטיה, ועל פי ניסיונם של עמים רבים – כי שלטון ממושך נושא בחובו סכנות חמורות לחירות האדם ולעתיד האומה. אנחנו מאמינים בכלל הגדול של הליברליזם, לאמור: "לא נוצר האדם בשביל המדינה, אלא להפך, המדינה נוצרה בשביל האדם." אנחנו מאמינים כי דווקא אמונה זו, שמקורה בתורת ישראל הנצחית, מחייבת את האדם בן-החורין לנאמנות ללא סייג, ואם יש צורך, לנכונות הקרבה למען עמו וארצו. הפטריוטיזם האמיתי זהה עם הליברליזם האמיתי, שפירושו לא דיכוי האדם והפקרתו, אלא חירות האדם ודאגה לו. אך בניגוד לכל הכללים הגדולים האלה, האנושיים והיהודיים, עומד שלטון ממושך. הוא, בתור שכזה, אינו יכול להיות אלא מתנשא, אלא בירוקרטי, אלא מושחת, אלא מפלה לטובה את המעטים, לרעה את הרבים; הוא אינו יכול להיות, כפי שמנהיגי מפא"י בעצמם הודו, אלא "מסתאב". אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, קוראים לכם, אזרחיות ואזרחים; לשים קץ להסתאבות זו שאינה תלויה עוד ברצונם של אנשים אלה או אחרים, אלא היא תוצאה בלתי נמנעת של שלטון הנמצא זמן רב מדי בידי קבוצת אנשים אחת; בייחוד אם שלטון זה אינו – כמו בכל מדינה חופשית – מדיני-מוסרי בלבד, אלא הוא גם, או קודם כל, כלכלי. ולהפסיק הסתאבות של שלטון ממושך אפשר רק בדרך אחת: להפסיק את השלטון הממושך עצמו.

עמדתם הכפולה של הציונים הכלליים

הרשו נא לי, מאזינות ומאזינים, בהקשר זה, לבאר את עמדתם הכפולה של הציונים הכלליים. הם בין אלה – כפי שראש מפא"י אמר, הפעם בצדק – שקיבלו מאיתנו ואימצו להם את תביעתנו שלנו לשינוי המשטר במדינה. הם טוענים נגד משטר הסוציאליזם המפא"יי; אך הם מודיעים מראש כי שאיפתם היא להשתתף – ביתר דיוק, לשוב ולהשתתף – בממשלת מפא"י הסוציאליסטית. איך הם ישנו, בשבתם בממשלת מפא"י, את משטר מפא"י? מספיק להציג את השאלה כדי להשיב עליה. העם ישיב: "אין שינוי של משטר מפא"י, ללא הרחקת מפא"י מן השלטון."

יריבינו ניהלו את המערכה בחרון אף; אנחנו מסיימים אותה כפי שניהלנוה: ברוח טובה. מלכתחילה, ללא חשש וללא רוגז, הננו אומרים כי נקבל את דין החלטת האומה. אם היא תצווה עלינו להוסיף לשרתה באופוזיציה – עשה נעשה כן מתוך אחריותנו הלאומית והממלכתית. ואם היא תפקיד בידינו, [כפי שאנו קוראים לה, את הסמכות להרכיב ממשלה חדשה]* בישראל ולבנות את המדינה העברית על יסודות חדשים – הרכב נרכיבנה ובנה נבנם מתוך הכרת אחריותנו הלאומית והממלכתית, ונשרת את עמנו, שוחר החירות וכמה הגאולה, כפי ששירתנוהו בכל מבחני הדור משחר נעורינו: בנאמנות, בתבונה, במסירות, ביושר, באמונה.

אנו מאמינים.

בחירה טובה.

מנחם בגין

הערה

* שורה שגויה הודפסה בעיתון במקום המילים המסומנות בסוגריים. הן תוקנו על פי כתב היד.