ממשל צבאי ובטחון
בעזרת מצב של מצור יכול לשלוט כל כסיל. אימרה זו יצאה מפיו של איש צבא דווקא. שמעתי אומרים, כי בני הדור הצעיר מכירים אותו כמי שהבטיח נשואין לעלמה דזירה ולא קיים. אך בדרך כלל נודע שמו, מאז המצור של טולון כנאפוליאון בונפרטה. בימיו היה מצב של מצור שם נרדף לממשל צבאי. נרדפות השמות אין פירושה זהות המושגים. המושג הישן הוא חמור בהרבה מן החדש.
הכוונה העיקרית היא לציין, כי מי שבידיו כח השלטון אינו מגלה חכמה יתרה בהפכו אותו לשלטון הכח. תבונת השלטון היא איך לא להשתמש בכח העומד לרשותו. מבחינה זו, ממשל צבאי הוא סטיה חמורה. מהותו היא שמוש, למטרות השליטה, בכח, שתכליתו היא אחרת לגמרי. ואין צריך לומר, כי קיומו, במשך זמן רב, או בלתי מוגלב, של ממשל צבאי סותר את עקרון שויי הזכויות האזרחיות. את העקרון הזה לא הייינו צריכים ללמוד מן האמונות של המאה התשע עשרה, או מן האמנות של המא העשרים. קבלנוהו, לפני כל העמים, ביום בו היינו לעם. הוא נחרת על לוח לבנו בפסוק, שאין פשוט, ואין גדול, ממנו, שאין קצר, ואין כולל, הימנו: משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה...
את העקרונות האלה, הנצחיים והנבונים, יש להעמיד במבחן המציאות שלנו, שאין אולי דומה לה. הארץ חולקה לא רק בהחלטה אלא במלחמת דמים. למדינת ישראל אין אלא קווי תיחום של שביתת נשק. אולי לא רבים שמו לב, ואולי נשכח מלבם, כי, לפני אחת עשרה, באי רודוס, נקבע לאמור: ,,קוו התיחום אינו גבול, לא מדיני ולא טריטוריאלי". סייג מפורש זה, שאף הוא הוכנס על פי דרישתן של מדינות ערב, אושר על ידי באי כוחו של ארגון האומות המאוחדות. מעבר לקוו, שאינו, בהסכמת הכל, גבול, שוכנים אוייבים. הם מכריזים על מצב מלחמה, מקיימים אותו, ובזמנים ובשטחים שונים, מפעילים אותו. באיזורים, הגובלים בקוו, חיים אזרחים, או "גרים" במובן הצוו של תורת הצדק, שמוצאם כמוצא האוייבים. האם, במציאות כזו, אפשר לנו, באיזוריםהאלה ואחרים, בלא ממשל צבאי?
מותר, לי לומר, כי לא הקלתי, אלא הקשיתי, לתאר ולשאול. את השאלה הזאת יכולני להציג בצורה לא פחות ישרה, אך יותר ישירה. אנחנו, אנשי תנועת החרות, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, האם היה עולה על דעתנו, להציע לא להוסיף לקיים את הממשל הצבאי, לו ידענו, כי ביטולו יפגע, או א, עלול לפגוע, בבטחון האומה? אין לי ספק, כי ישנם אנשים, בקרב המפלגה השלטת, המוכנים אפילו לשאלה זו להשיב בחיוב. אם הם מאמינים בכך או לא, שאלה אחרת היא. לא אבחן את כלייותיהם. אבל פיהם בוודאי מוכן להשיב בשאלה: למה לא? לא נתמה. מנוסםי אנחנו. באילו השמצות וחשדות זידוניים אין הם מוכנים, ביחס אלינו, לנבל את פיהם?
על תשובתם, או על שאלתם שהיא התשובה, יכולים אנו להגיב בשתי דרכים. אנו יכולים, כפי שאנו זכאים, לתת בטוי לרגש, הגובל בהתקוממות נפשית. האותנו תלמדו בטחון האומה מהו? הלנו תטיפו נאמנות לה ולו? הן את כל חיינו להם הקשדנו. כל המלחמות, שעשינו בדור הזה אם בשטח הרעיוי ואם בשדה הקרב, מוקדשות היו, מעל כל, ובסופו של כל דבר, לבטחון האומה. לא היה שום בטחון לאומה, אלמלא קמה לה מדינה. משום כך נשאנו, מול התכחשות רשמית, עליה ייאמר, בדיעבד, לא תאומן כי תסופר, את רעיון העצמאות העברית. לא היה עוד קיום לאומה, אלמלא השתחררנו מעול זרים. משום כך יצאנו לפרוק אותו. ופרקנוהו.
היינו נופלים כולנו בפני משעבדינו או בידי אוייבינו, לו בשלב משלבי המלחמה, למען חרות האומה ובטחונה היתה פורצת מלחמת אחים הדדית . משום כך מנענו אותה. ובאילו תנאים. מותר לומר: מול פני האיומות בפרובוקציות. ובאיזה מחיר? חובה להשיב: ממש בכל מחיר. ארול הוא הסיפור. ומרובים פרקיו, הן מלפני קום המדינה, מימי פעלו של דוד רזיאל, והן אחרי הקמתה, בשטח הצבאי והמדיני כאחד. ובתום הסיפור אם יתם אימתי, אפשר לשוב ולשאול: רבותינו האותנו תלמדו פרק בהילכות בטחון האומה?
ישנה דרך תגובה שניה אין צורך להתרגש, או להתרגז. על החשדות המשמיצים של אנשי מפא"י אפשר להגיב ברגש, אשר בינו לבית התקוממות נפשית אין ולא כלום, זולת שכבה אדירה של אדישות בזה. אפשר לחייך. והיה, אם בשבוע הבא, בו, כפי הנראה, יקויים דיון פרלמנטרי בהצעתנו לביטול הממשל הצבאי, יקום מאן דהוא דבית מפא"י ויכנה, בלשון מופקרת, כהפקרת בטחון האומה – הריני מציע להגיב בדרך השניה. בינתיים נבחן את עמדת המפלגות האחרות לרבות כמובן מפא"י, לסוגיה זו. ונראה מיהו המוכן לשחק, בעונות שונות, בבטחון האומה.
ב.
נתחיל בפרוגרסיבים. מנהיגים הנכבד, שר המשפטים, השתתף בוועדה ממשלתית לחקר הבעיה של הממשל הצבאי. וועדה זו החליטה, ברוב קולות, כי יש לבטל את הממשל הצבאי לתקופת נסיון, אם זכרוני אינו מטעני של שנה אחת. שר המשפטים לא זו בלבד שתמך בהחלטה, אלא אף יזם אותה. אין להניח, כי הוא נהג כך בניגוד לדעת סיעתו, או מפלגתו. היום אין הפרוגרסיבים, לרבות נשיאם, מוכנים לתמוך בשום הצעה לביטול, מודרג, או מסוייג, של הממשל הצבאי. מה פשר השנוי בעמדתם? העונה תענה. הוועדה הממשלתית ההיא דנה, וקבל את החלטתה, חדשים מספר לפני הבחירות. ואילו עתה הננו חדשים מספר אחר הבחירות לכנסת הרביעים ושנים מספר לפני הבחירות לכנסת החמישית. על עמד עזו, או, ביתר דיוק, על שתי עמדות כאלו, אפשר להוסיף פירושים רבים, הם נראים מיותרים.
נעבור למפלגה הדתית לאומית. באוגוסט 1959 הגישה מפלגה זו הצעת חוק לביטול הממשל הצבאי. דוברה, שנימק את ההצעה, עקרונית היתה עמדתו וחריף בטויו. לו היה לי מקום, הייתי בחפץ לב מביא את נאומו, אם לא בשלמותו, הרי ברובו. נאום טוב היה ויפה. הוא, בלאו הכי, רשום. ובהגיע תור ההצבעה, הרימו כל חבריו לסיעה את ידיהם למען העברת ההצעה לוועדה, כלומר למען הגשמתה בשלבי החקיקה המקובלים. מסתייג לא היה ביניהם. ועתה? אין עוד סיעה זו מוכנה לתמוך בשום הצעה – ליתר בהירות בתוך האפלה: בהצעתה שלה – שיפרושה דיון באשפרות של ביטול הממשל הצבאי. שנוי זה, מה הסברו? התאריכים ישיבו. אוגוסט 1959; נובמבר 1959; פברואר 1960. ודי; אך לא ד"ל.
נמשיך באחדות-העבודה-פועלי ציון. מפלגה זו היתה תמיד נגד הממשל הצבאי באורח העקרוני ביותר. דובריה טענו, לא פעם, כי הממשל הצבאי לא זו בלבד שאין הוא דרוש לבטחון המדינה, אלא הוא פוגע בבטחונה. לפני למעלה מארבע שנים הצטרפה אחדות-העבודה לממשלה, המקיימת, מאז ועד היום, את הפגיעה הזאת בבטחון האומה. עקרוניות להפליא. ושוב, באוגוסט 1959 הגישה גם סיעה זו הצעת חוק לביטול הממשל הפוגע וכו'. ואילו היום? אין עוד אחדות העבודה מוכנה לתמוך בשום הצעה, שמשמעותה דיון בהעברת הפגיעה, כל כך למה? אין רוב בכנסת בשביל הצעה זו, אומרים עסקניה הנכבדים. נמוק מענין. משום מה הם לא שאלו, אם יש, או אין, רוב, שלשה חדשים לפני אותו יום, הלא הוא השלישי בנובמבר? התשבה היא בשאלה.
נזכיר את מפ"ם. על עמדתה, הקרוייה עקרונית, ניתן לומר כמעט כל מה שנאמר על זו של אחדות העבודה. אך מפ"ם מרעישה עולמות. היא לא הסתפקה בהימנעות מוצהרת מראש, או בהצהרה, שתימסר על ידה אחר ההימנעות. מפ"ם פנתה לסיעות הקואליציה, זולת מפא"י, וניסתה כטענתה, לגבש רוב בכנסת למען ביטול הממשל הצבאי. עתה, לאור תשובותיהם של הפרוגרסיבים, של הדתיים-לאומיים ושל אחדות העבודה, ברור לה, כי אין רוב כזה בנמצא. גם היא טוענת, אף ביתר שאת, כי הממשל הצבאי פוגע קשות בבטחון האומה. אך מה תהא התוצאה המעשית של עמדתה העקרונית? מפ"ם תימנע. תצהיר ותוסיף שבת בממשלה, המקיימת, על פי הכרתה שאין עמוקה ממנה, את הפגיעה המתמדת בבטחון האומה. ושוב: באוגוסט 1959 לא שאלה מפ"ם, אם יש רוב בכנסת, או אין. היא לא רק היתה מוכנה לתמוך בפועל בכל הצעה לביטול הממשל הצבאי; היא יזמה הצעה כזו, האוגוסט המבורך ההוא.
הנסיים במפא"י? תמהתי על שיחתם של חברי הממשלה, הנמנים עם מפ"ם. הם כתבו למנהיגה של מפא"י, כי כל הסיעות, זולת מפלגתו, תמכו בכנסת השלישית, בהעברתה לוועדה של הצעת החוק לביטול הממשל הצבאי. ומאחר שראש מפא"י טען, במכתב אליהם, כי ביטול הממשל הצבאי. פירושו horrible dictum ,,הפקרת המדינה", הם שאלוהו בצדק, האם, לדעתו, כל המפלגות בישראל, זולתי שלו, מוכנות לא פחות ולא יותר, להפקיר את המדינה? אך, במקרה זה, הצדק לא היה אמת. אנשי מפ"ם שכחו וטעו. אם היה בדעתם להאשים את מפא"י בהתבודדות, היתה זו האשמת שווא. אם היה ברצונם לשבחה על עקביות, השבח אינו מגיע לה. ואם היה את נפשם להביע תמהון על ההתנשאות, הנובעת מהתבודדות עקבית זו, אף לפליאה אין טעם. פשוט: מפא"י הצביעה, בכנסת השלישית, בעד העברת ההצעה לביטול הממשל הצבאי לוועדה. מתי היא הצביעה כך? הווה אומר, באוגוסט 1959.
לא נסיים במפא"י. את הפרק הזה, שאפשר לכנותו, באריכות מסויימת, משחק ציני מ-אין כמוהו, במה שנחשב, בעיני כל המשתתפים בו, לבטחון האומה, נסיים בתנעות החרות. סיעתה הפרלמנטרית היתה היחידה בכנסת השלישית, אשר באותו אוגוסט, הקורב לנובמבר, 1959, לא הצביעה בעד הצעת החוק ad electionem לבטול הממשל הצבאי. הודענו אז, כי, בהתכנס בית הנבחרים החדש, בלא עונת בחירות ובלא קשר זזמן, יהיה תורך לתת את הדעת, ברצינות ובאחריות, לבעיה ממלכתית זו. לאור עובדות נחרצות אלו, מותר לנו לומר, שאם אנחנו, אנשי תנועת החרות, הגענו למסקנה, כי יש לקבוע את הסידורים, התחוקתיים והבטחוניים, לקראת בטול הממשל הצבאי, זכאית סעתנו, מכל הסיעות, להגיש את הצעת לא רק בלב בטוח, אלא גם במצפון נקי.
ג.
על רק של הממשל הצבאי, ניהלה מפא"י לא רק משחק פרלמנטרינולז במה שהיא מכריזה כבטחון המדינה. גרוע ממנו הוא המשחק במציאות. העודם זוכרים התכסיסונים? בתקופה ממושכת קימות הגבלות מסויימות על האזרחים הערביים והדרוזים, החיים באיזורי הממשל הצבאי. נמיגי סיעות שונות מציעים, אם מעל במת הכנסת ואם בישיבה סגורה של וועדת החוץ והבטחון, לבאל את ההגבלות הללו, או להקל בהן. אנשי מפא"י שומעים ומזדעזעים. מה עלה על דעתכם, הם שואלים. הלא הצעותיכם, לו היו מתקבלות, יסכנו את בטחון האומה. הלהפקיר את בטחוננו אתם באים; אם בשם עקרונות מופשטים, ואם למען חשבונות מפלגתיים? הזעזוע נמשך. ההטפה מסתיימת. ההצעות נדחות.
עובר זמן. בבקר לא עבות אחד, או ביום גשום אחר, קוראים אזרחי ישראל, לרבות חברי הכנסת לסיעותיהם וחבריה של וועדת החוץ והבטחון, כי מנהיגה של מפא"י זמן במשרדו חמשה אזרחים ערביים, חברי כנסת המצביעים תמיד עם מפא"י (גם בדיון הקשור, באורח היסטורי ומוסרי, בהשמתדם של שישה מיליון יהודים או בשאלה, יהודי מיהו?) ובשר להם על ביטול הגבלות מסויימות תחת הממשל הצבאי. אילו הגבלות? הלא הן אלו, שביטולן , הגמור, או החלקי, נגדרש על יד נציגי סיעות שונות, והוכרז כמסכן את בטחון האומה. כדי למנוע אי הבנה, חש אני להדגיש, כי לא בחילופי עתים, מבחינת המצב בטחוני, המדובר. ההקלות ניתנו, והוכרזו במסיבה המפא"יית הנכבדה, בימים בהם רבתה, מעבר לקווים, החדירה התקפנית הקרוייה ההסתננות. ונהפוך הוא. ההגבלות המחמירותהיו קיימות, והדרישה לבטלן היתה נדחית, גם בימים בהם רפתה ההסתננות. המדובר הוא בזמנים ובעתים ובעונות אחרים לגמרי.
ותמיד עולה השאלה: אם כבר אפשר היה להנהיג הקלות, משום מה, לא הוחלט עליהן בועדת החוץ והבטחון, או משום מה לא הודע עליהן, בשמה, מעל במת הכנסת? כלום החמישיה, הנחשבת למפא"יית, היא הצינור היחידי, דרכו אפשר, או צריך, להעביר ידיעות, או בשורות, אלו לאזרחים, היהודים והערבים? כך משחק מפא"י במושג, אשר כל משחק, מפלגתי או אחר, אסור בו, שמו: בטחון האומה.
לשיא הגיע משחק זה שוב באותו אוגוסט 1959. לפתע נודע, כי שר הבטחון החליט על שנוי יסודי בחופש התנועה, או בהגבלתו, של האזרחים, היושבים באיזורי הממשל הצבאי. מה עד כה, אסור היה להם בלא רשיון מיוחד, לבא, במשך עשרים וארבע שעות, לחלקי המדינה האחרים ועריה, יותר להם מעתה, כלומר מן הקיץ דאשתקד, לבא באורח חפשי לחלוטין, לאיזורים אחרים, מעלות השחר ועד שקיעת החמה. שאלנו: מה יום מיומיים, או מה שנה משנתיים? הדבר, שהיה אסור במשך עשר שנים תמימות, מה כי הותר לפתע? המסוכן באוגוסט 1958 נעשה בטחו באוגוסט 1959? ולהיפך: נטול הסכנה באוגוסט 1959 היה מפקיר בטחון האומה שנה לפני כן? אין זה מקרה, שאני משתמש לצורך ההבהרה, בהשוואה בין שתי שנים אלו. אין ביניהן, מבחינת הבטחון הכללי, שום הבדל. ואף על פי כן... האוגוסט המשומש ההוא.
אל יתמה, איפוא, איש אם, בענין זה ניטל, בעינינו, כל כח שכנוע מן הנמוקים הבטחוניים של מפא"י ומנהיגה. הוא אולי סוברף כי אם יקרא בקול: "הפקרת המדינה", ירעיד עצמות, או לבבות, או ידים. ולא היא הדיבור הזה, לאור הנסיון, עורר בלבנו רגש מסויים ומעלה על שפתותינו חיוך שלוו.
אים אנו באים לטעון, כי שר הבטחון דהיום אינו דואג לבטחון האומה, או אינו עושה למענו. אנו נומר את האמת גם על יריב, גם אם הוא לטובתו, גם אם הוא אכול שנאה ופולט השמצה. הוא דואג ועושה, כתפקידו, שהוא ממלאו, כהבנתו, לעתים בהצלחה, לפעמים מתוך כשלון. אך אל יעמיד פנים כפוסק, ראשון או אחרון, בענינ בטחון האמה. אנחנו למשל, משוכנעים, כי, לו במשך חמש עשרה השנים האחרונות היתה נהוגה מדיניות בטחונית אחרת, אם ברכישת ציוד בעתה, ואם באיסטסטגיה, מדינית וצבאית, היתה לנו היום מדינה אחרת היו נמנעות מאתנו סכנות מרובות, הצפויות לנו היום ובעתיד, והיה נחסך דם רב שנפשך. רק אחד מלחך פנכה דבית מפא"י, יכול לקום ולזעוק: "שר בטחונה של ישראל אמר", - וככה הוא! כלל לט עך. לט טתמול ולט ניום. נתבונן. עינינו תמיד פקוחות תהיינה. ונדע. עמנו נסיוננו. לא מבוטל הוא.
ד.
אין חוג באומה, ואין סיעה בכנסת, שלא יגידו בפה מלא, כי מפא"י משתמשת בממשל הצבאי, מאז הקמתו ועד לשלישי בנובמבר 1959 ועד היום ועד בכלל, לצרכיה המפלגתיים, הפוליטיים, אף המשקיים. זהו שמוש לרעה נורא. אבל הוא לא היה מספיק, כדי שנציע לבטל את הממשל הצבאי, לא הוספנו לחשוב, אחר הנסיון של עשר שנים, כי ממשל כזה הנו הכרחי, או חיוני, לבטחון האומה. אין אני מוצא לנחוץ לומר, כי בטחונה של האומה הוא מעל לכל. בעינינו, זהו דבר מובן מאליו, שאין צורך, ואין מרבים, להכריז עליו. אבל התבוננו במשך תקופה ממושכת. ועל יסוד ההתבוננות השקולה הגענו למסקנה, כי את האנומליה ושמה שלטון חיילים על אזרחים, אין להנציח, כי אפשר לבטלה, בלי לפגוע כלל בצרכי הבטחון וצוייו. משום כך, אנו צריכים להעביר את הממשל הצבאי לא בן לילה, אלא כעבור תקופת מעבר. בתקופה זו אפשר לכונן באותם האזורים ממשל אזרחי יעילו ופקח עינים, לא פחות, ואלי אף יותר, מן הממשל הצבאי. אפשר גם להנהיג את כל סידוי הבטחון, הדרושים, או ההכרחיים, כדי למנוע תקלות וסכנות. אינני סובר, כי למען הנהגת סידורים כאלה יהיה צורך בחקיקה מיוחדת, או נוספת. אבל אם יהיה צורך בה, נתן לה, כמובן יד. לכל הבעיות האלו, שאין איש מבינינו, המתעלם מהן, אפשר למצוא פתרון נאות. אין מפקירים את בטחון עמנו בשום תנאי. הדיבור על ההפקרה הוא המופקר.
אבל, מאידך גיסא, יש לראות בביטול הממשל הצבאי חיוב רב, תעלה הפרסיז'ה הבין-לאומית של מדינתנו, יגבר האמון בכוחה הפנימי, ויסתם מקור שסוי והסתה. ושוב: כלפי כל אלה שקול בטחון האומה. אבל אם אפשר להשיג את אלה, מבלי לפגוע בו, משום מה לוותר עליהם, אף לאורך ימים? ברוח זו הגשנו ונביא, את הצענו. ובטוחנו, כי נעשה שרות טוב לאומה.
***
פעם אמר ראש בית"ר לתלמידיו: היו צנועים כעב דים וגאים כנסיכים. זוהי אחת הסתירות, שמשמעותן, בחיים, שלמות. את עצת המורה אפשר להחיל על דברים רבים בחיים. היום יורשה נא לי להזכיר אחד מהם. אקרא לו: הנכונות ללמוד.
חייב האדם להיות מוכן ללמוד הכל מכל. אף אם צעיר ממנו, בשנים או בנסיון, או אף אם יריב יבוא ללמדו, יהיה נא צנוע, כעבד, יטה אוזן וילמד. אך אין כלל בלי יוצא ממנו. והריני אומר לכל יריבינו, כי ביניהם ובינינו, יש שטח אחד, בו אין הם הם יכולים ללמדנו דבר, בו לא נאבה ללמוד מהם מאומה. מדי דברנו בו, מתעוררת בנו גאוות נסיכים. שמו: פטריוטיזם.
אנו יכולים לראות נכוחה, או לטעות, להצליח, או להכשל. אבל אם יקומו יריבינו וינסו לטעון, כי הדרך בה אנו מציעים ללכת, היא לא פטריוטית, נשיב להם, תמיד, לכולם, בשלווה גאה, שמקורה הקדשת חיים: קטנתם, הורנו הכל, אך פטריוטיזם לא תלמדונו.
