מלחמונת ומדיניות
"מלחמונת ומדיניות"
אין חדש בישראל בשטח בטחון החיים. ערב יום העצמאות נהרגו (מספר לא ברור א.ר) ואזרחים עברים ; בליל החג נשפך דמם של תושבים חסרי-מגן ; ירושלים עומדת באש התקפות ; ד"ר איתן, היושב בקרית שרונה – בנין משרד החוץ בירושלים עודנו מחכה לצבעים – הגיש "איגרת בעל-פה" לנציגי המעצמות, שחתמו על הצהרה חגיגית האוסרת באופן חגיגי פגיעות בקווי שביתת-הנשק ; רב-אלוף מקלף, המתדיין עם המצרים מעל במת עתון העתונאים, דרש "פעולה נמרצת: מאת... רב-אלוף ריילי, מפקח המפקחים. שלום הדמים, יציר כפיהם וקלות דעתם של האדונים בן גוריון ושרת, מפגין את "כוחו" לא פחות מכפי שצבא ישראל מגלה את כוחו מול בימת ההצדעה. ויהודים נהרגים, כלום יש משהו חדש בכך? נראה, שיהודים נולדים כדי להיהרג – גם במדינתם.
הממונה על בטחוננו, מכל מקום, דוגל בדעה זו, או השלים עמה. הוא אף נתן לה בטוי בנאום שהוקדש ליום העצמאות. בנאום ההוא אמר בן גוריון, בין שאר הדברים? "אם לערבים רצוי המצב הקיים, הרי הוא רצוי גם לנו".
צר לאמר, כי מאימרי פיהו של ראש מפא"י נשמעת נימה מבהילה של ילדותיות. אכן, לשון קטנים אופיינית היא : "אז לא איכפת לי, דווקא!" אבל העיקר "באימרתו" של שר הבטחון היא לא האינפנטיליות שבה, אלא האווילת המדינית. כך לא ינאם שר-בטחון ; כך ינאם שר ההפקרה.
כי מהו המצב "הרצוי" לנו או "גם" לנו, לפי דעתו של האדון בן גוריון? הרצוי לנו, שאלפי אזרחים עבריים יוסיפו להיות מותקפים במושבותיהם ובבתיהם ומאות אנשים נשים וילדים יוסיפו להירצח באישון לילה? הרצוי לנו, שרוב עובדי האדמה שלנו יתישו את כוחם הגופני והנפשי, בשמירה בלילה נוסף על העבודה ביום? הרצוי לנו, שרוב תושבי ירושלים יעלו על משכבם בחרדה פן בלילה "יגיע" תורם?.. הרצוי לנו, כי יהרס לחלוטין בטחון החיים במדינה? הרצוי לנו, כי היהודים, תושבי אירופה המערבית או תושבי שתי האמריקות יעדיפו את ארצות-מושבם בהן אין הם נהרגים כיהודים, על מדינת ישראל,בה הם נהרגים כיהודים? (קטע לא ברור... – א.ר) מדינה הריבונית תקבל פקודה מגורם נכרי : "לעזוב את הבנין!" והיא תעזבהו כמצווה עליה? הרצוי לנו לפני פינוי הבנין, לשמוע מפי משגיח בין-לאומי, בעל דרגת קולונל, דברי הכרה לריבונותנו, לכשרוננו, לשמירת כבודנו בזו הלשון : "אין אתם יודעים לנהל מדיניות ; נדבות אתם יודעים לקבץ" ? הרצוי לנו, בו אנו זועקים תחת שלטון עברי, לאו"ם כפי שזעקנו, תחת שלטון נכרי, לחבר הלאומים? הרצוי לנו המצב, בו אנו פונים לאיזה מפקח, מוחים בפניו, או אף "מאשימים" אותו, כפי שפנינו בימים עברו לאיזה נציב, מחינו בפניו או אף "האשמנוהו" את מי בא שר-אוזלת הידים להטעות "בלא איכפת לי" הילדות שלו? את בני עמו אין הוא יכול להוליך שולל ; הם חוזים מבשרם באיזו מידה רצוי הוא "המצב הקיים". גם את האמריקאים, האנגלים והצרפתים ואת הטורקים אין הוא יכול להונות : הם יודעים... הם יודעים יותר מכל חברי ועדת החוץ גם יחד, לרבות חבריה, שנשלחו ע"י "המפלגה". ואדון בן-גוריון יודע שהם, הזרים יודעים...
אין זאת, שהוא נקט, מתוך חכמה עילאית, תכסיס לכידה כלפי הערבים. הוא יגיד להם, אדון בן גוריון, כי "המצב הקיים" רצוי ליהודים ומיד יפקחו הערבים עיניהם לראות נכוחה ויאמרו : "אם המצב רצוי ליהודים שנואי נפשנו, משמע שהוא בלתי רצוי לנו. עד עכשיו טעינו ; מעתה, "להכעיס" ליהודים, לא נחדור למשכנותיהם, לא נחדיר את מנוחתם, לא נארוב לחייליהם, לא נתקיפם, לא נהרוג בהם, להיפך, נבטיח להם שקט בימים ומנוחה בלילות נערוב לבטחונם, נביא להם שלום, נחתום עמם על חוזי שלום ונקיימם על פי האות הכתובה ועל פי הרוח הטמירה, "להכעיס" להכעיס ליהודים...
האמת היא, כי הפילוסופיה של "הרצוי" אינה כלל חדשה בפי אדון בן-גוריון. בימים בהם אנחנו המורדים, הרסנו לחלוטין את בטחון הקיום של השלטון הכיבוש הבריטי, טענו לעומתנו אנשי הסוכנות היהודית, כי מלחמתנו היא "רצויה" לבריטים דווקא, ואילו המלחמה האנטי-בריטית האמיתית, הממשית, האפקטיבית, המלחמה שתביא נזק בל-ישוער לשלטון הנכרי בארצנו ותועלת עצומה לעם ישראל : לא לפגוע בבריטים, לא לנתק את דרכי התחבורה של חילותיהם, לא לבטל את ערך בסיסם הצבאי, לא להכריחם לחפש מחסה בגיטאות, לא לחדור למבצריהם, לא לתקוף את מחנותיהם, "להכעיס, להכעיס לבריטים"... אולם כל ילד בישראל יודע היום, כיצד נסתיים הויכוח הזה, ואם סבא של יריב עדיין על כך לנכדו, אין דבר, הנכד עוד ילמד , לאו דווקא מסבו.
ב.
התכסיס "החדיש" של אדון בן-גוריון כלפי הערבים הוא שקוף מדי, כדי להיות נסתר, גלוי מדי כדי להיות מוסווה, "פקחי" מדי כדי להיות נבון. במילה אחת : הבל הוא. או בפסוק מקורי אחד : הבל ורעות-רוח הוא. הגויים, לרבות הערבים, אינם כה "תמימים", כפי שמניחים ה"פקחים" שלנו, בעלי הרגלי המחשבה הגלותיים. סוף סוף אין שליטי לעת עתה מועמדים לקואליציה עם מפא"י... יכול ראש מפא"י לכתוב לראש הציונים הכללים : "הנכם אויבים של המשק הפועלי", כדי לקבל מיד הודעה דרמטית מאת מר ברנשטיין לאמור : "אנחנו, הציונים הכלליים אוהבים את המשק הפועלי קרי : את הטרוסט החמדני של חברת המניות המפא"יית – ולו אפילו בעצמנו היינו מרכיבים ממשלה בישראל, היינו דואגים לו" – לא פחות מבעלי המניות עצמם. ביחס למר פרץ ברנשטיין הצליח "התכסיס" ; אך הענין עם מוחמד נגיב הוא קצת יותר מסובך.
אסור לא להודות, כי הערבים, לאחר שנכשלו לפני חמש שנים, בהתקפתם הכללית עלינו, מכלכלים את מעשיהם מבחינת מדיניותם ומטרתם, במידה לא קטנה של תבונה. אין הם ממהרים להסתער עלינו הסתערות-חזית רבתי. הם יודעים, צבאותיהם יהיו עוד במשך שנים רבות מחנות של נושאי נשק, הניתנים, בחלקם הרב לבהלה, התוקפת לעתים, המון בקולנוע אחוז להבות. בסוגריים יש להוסיף, כי את אשר למדו שליטי ערב על צבאותיהם, יודעים "גם" אנחנו : אנו למדם את הלקח. אבל "מדינאינו", במקום לאמר את האמת, בהתאם לאינטרס שלנו, בכל בירות העולם, אומרים, בניגוד לאינטרס הלאומי שלנו, שקר, ב"הסבירם", כי הערבים הם כח ואל כוחם צריך רק לצרף, לאחר עשיית שלום, את כוחנו, והמזרח התיכון יהיה, הודות לכוח המשולב הערבי-עברי בטוח בפני כל התקפה...
מחוץ לסוגריים יש לאמר, כי הערבים יודעים גם משהו עלינו. אין ספק כי אם הם ישלחו לנו את צבאותיהם למלחמה כללית, או אם יפרצו קרבות גלויים, חזיתיים בין כוחותינו לבין כוחותיהם המזויינים, שוב תהיה המלחמה, מבחינתנו אנו, על עצם קיומנו ולא רק על ארצנו ; שוב תעמוד בפנינו לא הברירה : נצחון או שעבוד מדיני אלא הברירה : נצחון או כליה פיזית : ושוב יתעוררו, על אף כל הירידה שחלה שנות שלטונה של מפא"י, הכוחות הטמירים הרדומים בקרב הנוער העברי – והכה נכה את חילותיו של שישקלי ואת צבאותיו של נגיב ואת הלגיון של גלוב-חוסיין שוק על ירך. אף אם הערבים זכו, או יזכו בינתיים ליתרון הזיון, אם ביבשה ואם באויר, ביחס אלינו. לעולם אין לשכוח, כי בעמוד אומה במלחמה על חייה, הרי גם מעט הנשק אשר בידיה נהיה לנשק רב ועצום, כובש ומשחרר. ושוב אין המספרים קובעים ; רוח-הקרב וכוח-ההמצאה הם המכריעים.
ביודעם את כל אלה מנסיונם, החליטו הערבים לאזור כוח ולצפות לשעה, שתיראה בעיניהם כשעת כושר. אמנם, היא עדיין מהם והלאה, אך אין הם כלל מפסידים זמן. אין מסתפקים באגירת כוח; אין הם יושבים בחיבוק ידים. הם לא מקיימים להלכה מצב מלחמה ביניהם לבינינו : הם לוחמים בנו למעשה. אין זו מלחמה חזיתית, כללית ; גרילה היא, או בתרגום עברי , "מלחמונת" אבל "מלחמונת" מתמדת נהיית, בתנאים מסוימים, למלחמת התשה גדולה ; לעתים, היא המזיקה והמסוכנת בשיטות הלחימה...
הגרילה הערבית אשר האדונים בן-גוריון ושרת, שבויי מדיניותם, עומדים מולה כאובדי עצות, לא זו בלבד שהיא חותרת תחת אשיות בטחון-החיים בפנים המדינה ; היא גם הורסת את מעמד המדינה כלפי חוץ. כי בעקבות ההתקפות הערביות, המקומיות, הקטנות, אך החוזרות והנשנות, אין שרי ישראל פוסקים מלפנות לגורמים זרים ולבקשם כי יתערבו וישפיעו על הערבים.. לבל ייעשו את "הרצוי ליהודים" אליבא דחכם הבטחון שלנו.
לפניות מתמידות כאלו אין דוגמא בתולדותיהן של מדינות ריבוניות. היה היו, אם באירופה אם באסיה ואם ביבשת אמריקה, מדינות שגבולותיהן היו, בתקופת זמן מסוימת, "גבולות בוערים" המדיניות ההן עסקו בעצמן "בכיבוי האש" ולא הזמינו "מכבי-אש" זרים שיואילו להופיע, לרשום, לשפוט ולהפעיל את "צנורותיהם". הצינורות האלה הם בדרך כלל ריקים ; להפעלתם אין ערך ממשי, אבל הזעקה הבלתי פוסקת: "למען השם, הפעילום!" יש לה ערך מדיני והוא שלילי מאוד, הרסני ממש. במידה שמדינות מותקפות פנו לגורמים אחרים, הם עשו זאת, כדי להכשיר את קרקע המדיניות הבין-לאומית למעש-הכיבוי העצמאי המכריע, ששם קץ, על פי התנאים המיוחדים של המקום, לתבערה.
לא כן אצלנו. נושאי המשרה שלנו מוסיפים להתאונן בפני זרים על "מעשי שוד ורצח" או לזעוק השמימה על "רצח לשם רצח". עינים מסונוורות להם, ולא יראו, כי הערבים מנהלים מדיניות "באמצעים מיוחדים". אם המלחמה היא "המשך המדיניות באמצעים אחרים", הרי הגרילה היא "המשך המדיניות באמצעי מלחמה אחרים". יכולה הגרילה להיות הקדמה להתקפה כללית ; היא יכולה להיות גם הצורה הקבועה של מדיניות המלחמה. ערכה הוא תמיד עצמאי. אולם כיצד יוכלו האדונים בן-גוריון ושרת לכלכל את מעשיהם בתבונה אם הם עדיין לא השכילו אפילו לקבוע את ה"דיאגנוזה" של המדיניות הערבית והם מוסיפים, מתוך נטיתם ישנה, החולנית להופיע "כילדים טובים" כ"אנשי מוסר" לפטפט על "שודדים ורוצחים"? הנטיה ההיא מקורה הצביעות; תוצאותיה הן הויות אסון. מדינה שאינה פוסקת מלפנות בבקשות התערבות לנציגי מעצמות זרות אם באורח קיבוצי, ואם בנפרד, מאבדת במו דבריה את מעמד הריבונות על אף כל אביזרי הריבונות המכתירים את ראשיהם. מדיניות הגרילה הערבית ומדיניות התגובה – לכל צורותיה – של הקריה, מחזירה אותנו, צעד אחרי צעד, לימים טרום-ממלכתיים. ולא זה החשוב, אם היינו ליהודי-מדינות-חסות, או נהיה למדינת יהודי-חסות ; העיקר הוא שעינינו שוב נשואות לחסות-זרים, אכן, מצב "רצוי" לשר-ההפקרה.
ג.
בעצם הימים האלה הלך שר החוץ של מדינת ישראל לוואשינגטון. הבית הלבן קבע לו חמש-עשרה דקות לפגישתו הראשונה עם הנשיא החדש. וודאי, ישנה משמעות מדינית מסויימת, לאותה רבע השעה, שהועמד לרשותו – לא של שר המסחר והתעשיה, אל של שר החוץ בישראל – כדי להסביר לגינראל אייזנהאואר את כל בעיות השלום והמלחמה בארץ-ישראל ובמזרח-התיכון : משמעות מדינית עוד יותר רצינית יש לראות בעובדה, שנשיא ארה"ב לא האריך את שיחתו עם הרשמי בדברי ישראל אפילו דקה אחת נוספת. וודאי, לנשיאם יש לוח-זמנים קבוע, ויש להם "שומרי זמן" הממונים על קיום "הלוח". אבל כלל ידוע הוא בפגישות עם מדינאים, כי אם הנושא נחשב בעיניהם ל"רציני" ואם – או אם – הדובר היושב מעבר לשולחנם מצליח לעורר את התענינותם, הרי "שומרי הזמן" נאלצים להחריש ולוח הזמנים מוסר הצידה. אדון שרת הוזמן לרבע שעה ; כעבור חמש עשרה דקות בדיוק עשה הנשיא אייזנהאור את התנועה האדיבה הידועה, האומרת : "סיימנו".
ואולי גם זה אינו העיקר. אמנם, צורת הדברים אינה חסרת ערך במדיניות : אבל חשובה הימנה היא מהות הדברים. ועל מהות זו למדנו, כפי שהאנגלים אומרים, "מפי הסוס". מר שרת, לאחר שיצא מלפני הנשיא האמריקאי אמר לעתונאים כהאי לישנא : "טוב הדבר, שהממשלה האמריקאית מעמיקה את ידידותה עם הערבים. מדיניות ידידות בין אמריקה ומדינות ערב היא דווקא רצויה לישראל."
אינני יכול, לפי שעה, לאמר ואינני רוצה לנחש, אם מר שרת גילה בוואשינגטון את ה"רצוי" לעפ ישראל – כפי שהממונה עליו גילה את ה"רצוי" לנו בירושלים – לאחר שהנשיא אייזנהאואר אמר לו במילים ברורות : "דע לך, אדוני כי אנו נעמיק ידידותנו עם המדינות הערביות", או אם שר החוץ מסר את הודעתו לפי יזמתו הוא, שוב כדי להופיע "כילד טוב", המחייב ידידות אמריקאית – לאויבי עמו. אולם זאת אפשר לאמר ללא פיקפוק : מאז מסרו שרי חוץ גלויי דעת קלי דעת, עוד לא מסר שום שר-חוץ הודעה, שתכיל מידה כה גדושה של קלות-דעת נפשעת, כהודעתו הוואשינגטונית של הדיפלומאט המפא"יי.
הגה בנפשך, הקורא אם טובת ישראל היא הדורשת את העמקת הידידות האמריקאית-ערבית, משום מה תהסס וואשינגטון, בשם הידידות ולמענה, לשלוח נשק, לרבות נשק כבד, לקהיר ולדמשק? משום מה לא תנסה הממשלה האמריקאית להטיל "פתרונות" מסויימים של בעית הפליטים או של הבעיה הטריטוריאלית שיהיו לטובת הערבים, משמע לטובת הידידות האמריקאית ערבית, משמע לטובת ישראל. אליבא דחכם הדיפלומטיה שלנו?
אפשר להרבות בשאלות מסוג זה, אין צורך בכך. קלות-הדעת של האדונים בן-גוריון ושרת אין לה שיעור ; אך גלויי הדעת שלהם "שיעורם" הוא ברור לחלוטין. בעוד הערבים מנהלים נגד ישראל, ביעילות גדלה והולכת, את מדיניות הגרילה, מנהלים נציגי ישראל גרילה מדינית באמריקה – לטובת הערבים.
