מלחמה והכרה
מלחמה והכרה
באיזו מידה מושחת אופיים של עסקנינו המקצועיים מוכיחה טענתם, כי אנו שואפים להביא לידי משא-ומתן אתם, כדי להשיג את "הכרתם" בנו, ואולי אף לקבל אי אלה תיקים בממשלתם. בראותם את עצמם ואת השגותיהם הקטנוניות, אין הם יכולים להעלות על הדעת כי ישנו אידיאליזם שאינו מרוח בתאוות שלטון, וכי ישנה הקרבה שאינה תלויה בדבר, וכי ישנה נאמנות לעקרונות, שאין סטייה ממנה. באוירה של ההתרוצצות הבלתי פוסקת, אין הם יכולים, כנראה, לתאר לעצמם, כי ישנם אנשים שקורצו מחומר אחר לגמרי - אנשים, הבזים בכל נפשם למקח וממכר הבין-כתתי, הכרוך בוויתור על עקרונות מקודשים.
כידוע, היה כבר משא ומתן בינינו לבין נציג "המוסדות", שחלשו על כחות "הבטחון" הרשמיים. ואלה שניהלו משא ומתן זה מצד ה"הגנה'' בוודאי לא יכחישו אפילו עתה, כי אנחנו לא גילינו שום ענין ב"הכרה רשמית" או ב"עמדות". רק בדבר אחד התענינו: האם תהיה מלחמה במשעבד הבריטי, או לא תהיה? וכאשר הובטח לנו, כי מלחמה תהיה וכי ההסכם בינינו יושתת על "מצוות-עשה", לא היססנו למסור את זכות ההחלטה בכל שאר השאלות בידי אחרים. ועשינו את חובתנו. ולמעלה מזה: נלחמנו. שפכנו את דמנו. לעתים הושתק חלקנו במערכה הכללית, לעתים קבלנו על עצמנו, לפי בקשת ה"הגנה", אחריות עבור דברים שהאחריות עבורם היתה משותפת. לא חפשנו "הכרה". על אף המרירות, שהצטברה בלבנו בימי ההסגרות וההלשנות, טפחנו בשורותינו הבנה ואחווה. עינינו היו נשואות אל המטרה ולא אנחנו בגדנו בה. הם ערקו. הם בגדו.
אנחנו המשכנו להלחם, להקריב ולסבול. ותוצאות מלחמתנו הלא הן כתובות בהודעת הפנוי הבריטית, בהצהרת ג'ונסון הראשונה, ובהצהרותיהם של גרומיקו וצאראפקין.
מי שיש לו הכרה פנימית על עקביות דרכיו ונצחון מלחמתו, אינו זקוק להכרת "המוסדות'', הנהנים במישרין מפרי המלחמה הזאת. מי שמובטחת לו הכרת העם, אינו דואג ל"הכרת" מנהיגים מכשילים; מי שקיים במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינו מתענין בהכרתם של עוורים, שאינם רוצים לראות. גם היום ישנם מהגרים לבנים, שאינם "מכירים" בשלטון הסובייטי ברוסיה. ולא שמענו שנזדעזעו מכך עמודי הקרמלין. ואם מאה פעמים יחזרו בטאוני מפא"י על הפזמון "פורשים-יאק" - מה יצא מזה? אין עוצרים נהר במהלכו על-ידי שאין רואים את גליו הזורמים. ואין מאפילים על אור השמש על-ידי שעוצמים את העינים מראות אותה המציאות היא שקובעת.
והמציאות היא שתקבע גם את דרכנו. אם בשבועות, או בחדשים הבאים יותקף עמנו על-ידי שכירי האויב הבריטי, תיווצר אפשרות אובייקטיבית להקמת חזית מלחמה אחידה של כל הכחות העברים. אנחנו לא נדחה אפשרות זו. אם בעלי התיאוריה של "פורשים-יאק" ידחוה - לא נתאבל. לא יהיה זמן לאבל. צריך יהיה להלחם. ונלחם. חיילי הארגון הצבאי הלאומי אנחנו.
אם תוקם, בעזרת כח בין-לאומי, רשות עברית, ברי שלא נלחם בה בכח הנשק. נשקנו קודש למלחמה נגד האויב החיצוני. כמובן, בחתימה של רשות עברית כלשהי על ביתור המולדת לא נכיר לעולם. המערכה לאיחודם של חלקי המולדת הקרועים תימשך. אבל היא תתנהל בתנאים חדשים שיחייבו דרכי פעולה חדשות. בטוחנו, כי קום תקום מעמקי המחתרת תנועת חרות עממית, שתציג את התכנית בפני העם להכרעה חפשית המבוססת על העקרונות הנצחיים: שלמות המולדת, שיבת ציון, חופש ושוויון וקידמה סוציאלית, שלמענם נלחמנו בדם לבנו ועליהם נתנו נפשם טובי אחינו, גבורים וקדושים.
אבל אל נשכח: עוד שורץ האויב בכל פינות ארצנו. עוד הוא חורש מזימות. עוד הוא מתכוון להשאיר, בהסכמת הסוכנות היהודית, את בסיסיו. עוד רבות הסכנות הצפויות לעצם קיומנו; ומאידך עוד פתוחה הדרך בפני מסע שחרור מכריע.
עוד חזון למועד.
(שודר בקול ציון הלוחמת)
