מכתב

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ו כסלו התש"ו, 1 בדצמבר 1945
מתוך:
במחתרת כרך ב ע"מ 26-28
נושאים:
מחתרות - המנדט הבריטי. לאומיות - לאומיות. מורשת ישראל - שואה
בכרוז זה מציג בגין את סיפורם של ניצולי השואה. במשך חמש שנות המלחמה הם היו שרויים בין חיים ומוות רעבים ללחם. כל מה שהיה להם לפני אבד, מולדתם רחוקה ונעולה בפניהם, אך דבר לא נעשה ע"י היהודים בא"י על אף שהם רבים. לאור המצב עליהם להילחם נגד הבריטים ולהקים מדינה עברית למען הצלת יהודי אירופה. תאריך פרסומו המדויק של הכרוז אינו ידוע
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

מכתב

...אני נמצא במחנה ב. ניצלתי. אל תשאלוני, מה עבר עלי. אין זה ניתן לתיאור במלים ואם אנסה לתאר, לא תבינו אתם אנשים, ואני הייתי, במשך חמש שנים, לא איש ולא בהמה הייתי לאיזה יצור משונה, שאין לו שם, אין לו דמות, אין לו רגש, ואין לו תקווה. כן. אף התקווה, מקור הכוחות העל-אנושיים שניתן לאיש ע"י הבורא, אפסה מזמן. התוכלו להבין? בטוחני שלא. כי אתם חייתם ואני לא חייתי ולא מתי. עשר פעמים ביום מתי ושוב קמתי ל"תחיה", כדי שוב למות. ואתם קראתם על זה בעתונכם, לפני ארוחת הבוקר, או בשעת ארוחת הבוקר, או אחריה.

עתה ניצלתי. זאת אומרת, עוד לא לגמרי ניצלתי, עודני חולה; עודני במחנה. הנני רעב. אחרי חמש שנים של רעב משגע, הנני רעב גם היום. ובהשכיבי את עצמותי, שאין עליהן בשר, על הקרש הקשה כברזל שב"קומה" השלישית, הנני יודע, כי גם מחר אקום רעב, רעב...

מסביבי אין איפוא שינויים אבל בי חלה תמורה חשובה. התעוררה התקווה. אולי אחלים ממחלתי. אולי אוכל בקרוב לשובע. אולי אשכב במיטה נקיה ואראה ואשמע קול ילד. אולי אשוב לחיים. אולי אהיה לאיש.

אולי. אך יחד עם התקווה, מקור החיים, התעוררה גם המחשבה, מקור העינויים. ומה הלאה? אנא אלך? איך אחיה? בין מי אחיה? ערירי אנוכי. לא אב, לא אשה, לא בן, כולם נשחטו. נשארתי לבדי. לאן, לאן ישלחוני?

התחלתי לשאול. אמרו לי, כי בקרוב תתחיל הריפטריאציה. יעבירוני ל"מולדתי", לפולניה. אך איכה אוכל? הן יודע אנוכי, כי שם אך על קברות אדרוך ושנאה אנשום ומכות אספוג והשפלה אוכל ושימצה אשתה. ושוב אהיה רעב. אולי לא ללחם, אלא ל"משהו" שבלעדיו כל לחם הופך מרור וכל קיום תופת.

אחרים אמרו, כי יעבירוני לאלגי'ר. שם, אמרו לנו, יוקם מחנה מיוחד לפליטי ישראל. שם יהיה טוב, נקי, חם. איזו חברה אמריקאית, או בין-לאומית, ששמה ארוך כגלותנו, תטפל בנו, ותשמור עלינו. בל נמות, בל נחלה, ובל - נצא.. אבל, למען השם, הרי זה יהיה מחנה ריכוז! האם בו אבלה שנות חיי? אני, איש המחנות של הימלר? "איך אתה יכול להשוות? - אמר באדיבות שליח החברה הטובה - הן התנסית במחנות הזוועה?". כן, התנסיתי. אבל דוקא משום כך, הנני אומר לכם: הטוב שבבתי-כלא, הטוב שבמחנות ריכוז - הרוס!

גם תשובות אחרות קיבלתי ועל ארצות שונות שמעתי, לבסוף פקעה סבלנותי. שאלתי: ומה על ארץ-ישראל? מדוע אין מעבירים אותנו לארץ-ישראל? הרי זוהי המולדת שלנו; והרי ריפאטריאציה משמעותה חזרה למולדת. אני ומשפחתי (שאיננה עוד) רצינו מזמן לנסוע שמה, אלא שלפני המלחמה לא זכינו בגורל. השערים היו נעולים; למפלגה ציונית לא השתייכנו, וסרטיפיקט לא יכולנו לקבל. אך עתה מדוע אין מעבירים אותי ואת כל הרבבות הללו של אנשים- לא-אנשים לארצם?

קדרו פני הנשאלים שם אי-אפשר לנו, אמרו. שם שולטים האנגלים והם אינם נותנים. האנגלים? לרגע נאלמתי דום. ואחר כך לא עצרתי כוח, החילותי לקלל. ארור מלכם, ארורה ממשלתם, ארור פרלמנטם, ארור נציבם, ארורים יהיו מעתה ועד עולם!

אתם, בודאי, תלינו על "ההיסטריה" שלי. כמובן! הרי אמרתי, כי לא תבינוני. אבל אני, שלא זכיתי "לעלות" כמוכם, אלא נאלצתי לרדת, לרדת למעמקים שלא נודעו עוד בקורות אנוש, אני ראיתי ברגע התפרצותי את שני בני ואת ילדתי הקטנה ואת אשתי ואת הורי ואת ידידי. כולם רצו, כמוני, כמוכם, לעלות. והאנגלים האלה לא נתנו. כך נשארנו שם, ויקירי, אהה, נשארו לעולמים. לפיכך, קללתי את האנגלים הללו ואקללם - כמו את הגרמנים - עד תום חיי.

אך בשפכי את מרי נפשי על ראש הגויים האכזריים, נזכרתי בכם. שמעתי, כי גדל מספרכם ועצם כוחכם. שמחתי, בכיתי מרוב אושר. אם כן, עוד לא אבדה תקוותנו... ששים רבוא יהודים חיים בארץ-ישראל, אמרו לי, ולכולם שלום. מחנה גדול.

ואז נזכרתי בשיחה "גלותית", שהתנהלה פעם בין שני יהודים תמימים, אחד מעיירה קטנה והשני מכרך גדול.

- כמה יהודים חיים בעיירתכם, שאל הוורשאי.

- שלשת אלפים.

- וכמה גויים? - כמאה.

- מה עושים היהודים?

- מסחר.

- והגויים?

- חוטבי עצים, מבעירים את התנורים בשבת ועוד.

בא תורו של "הפרובינציאלי" לשאול.

- כמה יהודים כן ירבו, גרים בורשה?

- שלש מאות אלף.

- וכמה גויים?

- מיליון.

- באמת? מה עושים כל כך הרבה גויים?

נזכרתי בשיחה זו, מפני שמוכרח אני הפעם לשאול: מילא, האנגלים הארורים אינם מכניסים, אבל מה עושים בארץ-ישראל כל כך הרבה יהודים? למען השם. מה הם עושים? מדוע מחרישים? מדוע אינם פורצים את השערים? משום מה לא ילכו לארמונות הנציבים והשליטים ולא ישימו עליהם, בנעוריהם ובזקניהם, הסגר? אין חיים, אין שלטון, אין עבודה, אין מסים - הכל דום. כל עוד לא נפתחו השערים.

וברגע זה שוב עמדה להתפרץ ממני "ההיסטריה" רציתי לקלל את מנהיגיכם ואת רבניכם, את סופריכם ואת עסקניכם - את כולכם. אך נזכרתי במשהו. נזכרתי "בגורל היהודי", והחרשתי. לא. לא קללתיכם וגם לא אקלל. כי דעו אחים, קללת אלהים תהא רובצת עליכם ניצלתם? אך שכחתם, כי גורל אחד לכל עם ישראל, כל עוד בניו, כל בניו, לא חזרו לציון הגאולה. לא תתחמקו. לא תינקו. אם תוסיפו "לחיות" ולהתקוטט ולפטפט, במקום להילחם; אם לא תביאו אותי ואת כל הרבבות הללו שנשארו לפליטה ברחבי אירופה - אף אתם גורלכם נחרץ וסופכם לרדת לטמיון.