מכשירי הקרקע למדינה פלסטינית

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ח כסלו התשל"ז, 10 בדצמבר 1976
נושא:
מדיניות חוץ - יחסי ישראל-צרפת
נאום בפרלמנט הצרפתי בנושא מדיניות חוץ
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 מכשירי הקרקע למדינה פלשתינית

(מעריב, 10.12.1976)

 

א.

בסנאט הצרפתי, בהסכמתו האדיבה של נשיאו – ידידנו היקר, אלן פוֹהר – הרציתי על המזרח התיכון וארץ ישראל, על יהודים וערבים, על ביטחון ושלום. אמרתי לחברי שני הבתים ולקהל מוזמנים אחרים את הדברים האלה:

להווי ידוע, כי אנו רוצים בשלום. כל אזרחי ישראל שונאים מלחמות ושפיכות-דמי, ומייחלים לשלום בכל לבם. עומדת בפנינו השאלה, איזוהי הדרך המוליכה אל הביטחון והשלום. שליטה של מצרים, כידוע, מנהל באחרונה מה שמכונה מתקפת שלום. היא מזכירה לנו, למנוסים, את שנות השלושים באירופה. לפיכך, למען לא יוטעו עוד בני החורין, עלינו לנתח באופן רציונלי את שלוש הצעותיו.

סאדאת מציע לחתום עם ישראל על הסכם-אי-לוחמה. מהו מושג זה? נשיא מצרים מבדיל במפורש בינו ובין חוזה שלום. הוא מדגיש, כי שלום בדורנו אינו אפשרי כלל; אולי יבוא בדורות הבאים. מה היא, אפוא, אי-לוחמה (אולי זו, בשינוי גירסה, Non-Belligerency)? שביתת נשק (Armistice)? אולי זה Truce (השבתת נשק)?

לכל הדעות, אין זה שלום. כל חוזה שלום מתחיל בהודעה, הכלולה בסעיף א', שלפיה מצב המלחמה בין הצדדים הגיע לקצו; אחריו באים סעיפים הקובעים את הגבלות, את היחסים הדיפלומטיים, המדיניים, המשקיים ועוד. אפילו ההצהרה הסובייטית-יפנית מאוקטובר 1956, הקובעת במפורש כי אין הוא חוזה שלום, מבטיחה בסעיפה הראשון אל רק סיום מצב המלחמה בין שתי המדינות אלא גם קיום יחסי שכנות טובה, הקמת יחסים דיפלומטיים מלאים, הסדר היחסים הכלכליים ועוד (רק את ההסדר הסופי של הסוגיה הטריטוריאלית היא דוחה לאחר חתימת חוזה השלום...). לפי שעה, אין לנו אלא תקדים אחד להכרזת אי-לוחמה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הודיע מוסוליני, כי איטליה נמצאת במצב אי-לוחמה. ההכרזה ההיא לא מנעה ממנו, שעה שצרפת נדרסה על ידי השריון הגרמני, להצטרף למלחמה. ברור לכל, כי אי-לוחמה פירושה גם אי-שלום.

הצעתו השנייה של השליט המצרי היא כי ישראל תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967. עמיתיי הנכבדים, נטיית האדם החרותה בטבעו היא לשכוח התרחשויות לא-נעימות; אולם חובתנו היא לזכור. בקווים ההם לא היה לנו יום אחד של שלום; אבל הם גרמו לשפיכות דמים מתמדת. התוקפים הגיעו לאשקלון ולאשדוד, למבואות תל-אביב, לכפר סבא ולפתח-תקווה, ללב ירושלים ועוד. במשך קרוב לעשרים שנה סירבו הערבים לעשות עמנו – בתוך הקווים ההם – שלום. להיפך: הם התכוננו, כפי שבעמם הכריזו, להטילנו מהם הימה. אין פלא. עמדנו אז כ-14 קילומטרים בלבד משפת הים. הם התבוננו במפה, ואמרו בלבם: יום יבוא... אויבינו הניחו, כי היום שעליו "חלמו" הגיע במאי-יוני 1967. הם הודיעו אז במפורש, בעל-פה ובכתב, כי יזרקונו לים. אלא שהשימוש שלנו בזכות הטבעית והמוכרת להגנה לאומית עצמית, על ידי יוזמתנו להדוף את האויבים שהקיפונו במערך תוקפני מכל עבר, ניפצה את מזימתם. הנני מזמין אתכם, חבריי הפרלמנטרים, לבקר בארצנו ולסעוד עמי בכנסת. אבקשכם בהזדמנות הטובה שתינתן לנו, כפי שאני רגיל לעשות עם אורחיי לשולחן, להתבונן בעד החלון. תראו במו עיניכם את גבעות בית-לחם, שמהן הופגזה הכנסת במרגמות רגילות לפני כעשר שנים. כלום מישהו מצפה מאתנו, כי נסכים לחדש מצב שבו בית הנבחרים שלנו נמצא בטווח האש של אויבינו? היש אומה בעולם היכולה לטעון, כי יש לה זכות מוסרית לתבוע מאתנו, כי נעשה את השטות הנוראה הזאת? חובתי להודיעכם, גבירותיי ורבותיי, כי בעניין זה, שלא לשוב לקווי ה-4 ביוני 1967, יש לנו קונצנזוס לאומי המקיף את הממשלה ואת האופוזיציה הפרלמנטרית, את כל המפלגות – זולת הקומוניסטית המשועבדת למוסקבה עוד יותר מכפי שהיתה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית בימי טורז. חילוקי דעות, אסכולות שנוות, קיימים בתוכנו; אך בשאלה זו מאוחד הרוב המכריע של עמנו.

ב.

תביעתו השלישית של סאדאת היא כי בשומרון, ביהודה וברצועת עזה, שיחוברו על ידי פרוזדור אקסטרה-טריטוריאלי – כלומר, בריונות ערבית – תקום מדינה אשר הוא קורא לה פלשתינית, מתוך הניתוח ההגיוני, נתבונן קודם כל בשם. יש לו חשיבות רבה. כי לפנינו תעמולת כזב, מוצלחת דווקא, אשר כמותה לא ראינו מימי גבלס. מה זאת פלשתין בצרפתית? כל משכיל בארץ זו יודע, כי אין זה אלא תרגום של המלים, שנרשמו לפני שלושת אלפים שנה, ארץ ישראל. בימים עברו ידעו וזכרו זאת כלה אומות הדמוקרטיות. צרפת היתה בין החומות המקוריות של המנדט, שניתן לבריטניה בסן-רמו, לאפשר הקמת בית לאומי לעם היהודי ב-PALESTINE וכיצד הגיעו להסכמה בין-לאומית זו? בהקדמה למסמך המפורסם ההוא נקבע, כי ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי בין העם היהודי ובין PALESTINE. שימו נא לב, מחוקים נכבדים, הקשר ההיסטורי המוכר הוא בין הארץ הקרויה PALESTINE ובין העם היהודי!

האין זאת, אפוא, בתרגום מקובל, ארץ ישראל? התרגום הזה הוכנס סופית ללשונותיהן של אומות העולם על ידי הדרינוס קיסר, אשר דיכא בקושי רב את מרד בר-כוכבא, וכיוון שזעם על ההתנגדות היהודית החליט לא עוד לקרוא לארצנו, בקיצור, יהודה, כפי שעשו קודמיו מרומי, אלא SYRIA et PALESTINA (כפי שגם ניסה לשווא, לתת לירושלים הנצחית את שם שושלתו, וכינו אותה AELIA CAPITOLINA). אין, אפוא, לדבר על מדינה פלשתינית – המושג הוא זיוף, ומטרתו הטעיה – אלא על מדינה ערבית נוספת, מספר 22, שתסכן את קיומה של מדינת היהודים היחידה.

סכנה זו, כיצד? מן השטחים של ארץ ישראל , שיהיו בשליטם של אויבינו, האכזריים מימי הנאצים, אפשר יהיה להגיע – בתותח סובייטי רגיל, אשר הטווח שלו הוא 38-40 קילומטרים – לכל עיר ומושבה בישראל. כמעט כל האוכלוסייה היהודית תחיה בצל התותחים הללו (הדיבור על פירוזו של שטח מאוכלס פירושו התעלמות מן הניסיון, לעג לרש, משחק באש ובחיי ילדינו). הטענה כי "בלאו הכי" ישנם כיום טילים – אין לה שחר. לגבי הטילים יש הרתעה הדדית בכל חלקי תבל; מספרם מוגבל. לא כן ארטילריה מקובלת. לסובייטים לא תהיה שום סיבה שלא לספק למדינה הפלשתינית, בעלת בריתה העיקרית בתוך המזרח התיכון, אלפי תותחים, כפי שעשתה למצרים וסוריה. אפתעת יום הכיפורים לעולם אל תישכח, ולא תישכח בקרבנו. בלי להזיז את חילותיהם יכולים אויבינו, באפתעה ובמשך שעות ספורות, לגרום לנו אבידות בנפש, בהרוגים ובפצועים, שמספרם הוא בלתי משוער. מודה אני לפניכם, עמיתיי ורבותיי, כי בחשבנו על אפשרות כזו, רעד עובר בלבותינו. בדרך כלל – בדור שלנו, עם כל הניסיונות מאחורינו, מפני מה עוד נחשוש, מי ומה יכולים להפחידנו? אבל לא אכחד כלל מכם, כי התחזית הריאלית האת, אשר חובתנו לחשוב עליה, גורמת לנו דאגה עמוקה ביותר. בטוחני, כי הנכם מבינים מדוע, לכן, לא אוסיף.

אמנם כן, אף אז יחיה עמנו. לא תהיה עוד אושוויץ, או מצדה, בתולדותינו. כפי שאמרתי לכם, שונאים אנו מלחמות. אבל אם אויבינו ישובו אי-פעם וינסו תוקפנות, הם יובסו. בתנאים, כפי שציינתי לפניכם, יעביר צבאנו במהרה את היוזמה לידיו, יהדוף את האויב, יתפוס או ישמיד את תותחיו ו... ומה? מה תהיה התוצאה של מערכת דמים נוראה זו? התשובה ההגיונית היא, כי יחודש המצב הקיים היום. והאבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית וחיילינו? כמה דם יכולים אנו עוד לתת,כמה מלחמות מסוגלים אנו לשאת, כדי שיחודש "מצב קיים", כלומר למען הצלת קיומנו? מדוע צריכים יהודים – אנשים, נשים וילדים – לחיות בצל סכנה איומה כזאת? ושוב אשאל: למי יש זכות, אחר כל ניסיונותינו. לדרוש מאתנו כי נסכים להטיל עליהם סכנה מתמדת לחייהם? ברור, כי קיום זכותנו לארץ ישראל כמוהו כקיום ביטחוננו הלאומי. אין אפשרות להפריד  ביניהם.

ואין גם להפריד ביניהם ובין הסיכוי לשלום. לו חלקי ארצנו אלה, שומרון, יהודה ועזה, היו נקרעים מעלינו – היה מתחסל לחלוטין כל סיכוי לשלום בינינו ובין הערבים. מדוע? הן שמתם לב, כי סאדאת ושליטי ערב האחרים אינם מבטיחים לנו שלום אפילו היינו נסוגים לקווי 4 ביוני 1967. המדובר הוא באי-לוחמה, שאיננו שלום. לו היה בא עלינו הסדר שכזה, מדוע יעשו עמנו שלום? שוב יתבוננו במפה, כפי שעשו במשך עשרים שנה, ויאמרו בלבם: היהודים נדחקו לנקודה שאינה אלא במרחק של 14 קילומטרים מן הים. בבוא היום נפגיזם, נתקיפם ונדחוף אותם מערבה, או נבתר את מדינתם, במרכזה הצר, לשתיים. לשם מה עלינו לעשות שלום, או אפילו לנהל משא ומתן עליו, עם היהודים? יהיה Non-Belligerency עד אשר...

המסקנה הברורה, ההגיונית, היא כי כל שלושת הגורמים האלה: זכותנו לארץ ישראל, ביטחוננו הלאומי והסיכוי לשלום – קשורים אחד במשנהו קשר בל יינתק.

ג.

כזאת הסכנה הקיומית הנשקפת לנו ממדינה הקרויה פלשתינית בתך ארץ ישראל. אבל גם לכם, לכל העמים החופשיים, שמספרן אינו אלא כמה עשרות מתוך למעלה ממאה וארבעים חברות האו"ם, צפויה סכנה ממנה. אמנם שונה, אך רצינית. התבוננו נא בהתפתחות המזרח התיכון, המחבר שלוש יבשות, בעל החשיבות האסטרטגית מן המדרגה הראשונה עיניכם הרואות: תימן הדרומית או עדן, השער לאוקיינוס ההודי, נמצאת תחת ממשלה פרו-סובייטית; הוא הדין סומאלי, שלשפת ים סוף המוליך אל המזרח; לוב היתה למצבור נשק סובייטי; עיראק וסוריה הן במעגל ההשפעה הסובייטית, כי רוסיה הקומוניסטית גמרה אומר להוסיף ולהרחיב שליטתה או השפעתה, כפי שאנו קוראים ב"פראוודה", גם אחרי וייטנאם, קמבודיה, לאוס, אנגולה ומוזמביק. האם אחר כל אלה דרוש לעולם החופשי, המצומק, בסיס סובייטי נוסף, שיאגפו מלבו של המזרח התיכון?

אין כלל ספק, כי אותה "מדינה פלשתינית", אשר ברית המועצות תובעת לאחרונה את הקמתה, היתה הופכת לבסיס סובייטי מרכזי – כפי שכתב לפני שבוע, לראשונה, מומחה לענייני אסטרטגיה בין-לאומית מעל עמודי ה"ניו-יורק טיימס". למען נדע זאת, יש להתבונן בלבנון ובאנגולה. בלבנון, אשר בה ניצל מיעוט נוצרי מסכנת הכחדה הודות לעובדה כי במזרח התיכון קיימת מדינה יהודית, הסתכסך לזמן מה אסאד, שליט סוריה, עם עראפאת ומרעיו. סוריה, לאחר סכסוך שאף הוא עלול להיות חולף בין קהיר ובין מוסקבה, היא משענת חשובה למדיניות הסובייטית באזורנו. אף על פי כן, התייצבה מוסקבה, ללא סייג, מאחורי ארגוני המרצחים הקרויים PLO, וביקרה קשות את דמשק. אין פלא. למוסקבה יש ציפיות רבות, חשובות, מעראפאת וקדומי. היא אך מחכה, כי אם ישתלטו על שטחי ארצנו – והיא תחדור לתוכם בכל עוצמתה הלוגיסטית.

אלפי מילין מפרידים בין ברית המועצות ובין אנגולה. אל ידוע, כי לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בדק הקרמלין את המערך הלוגיסטי הסובייטי והכניס בו שיפורים רבים. כך יכולה היתה ברית המועצות לקיים רכבת אווירית אדירה ומתמדת לאנגולה, עד אשר היתה, בעזרת הקובנים, למדינה נוספת בשליטה קומוניסטית. מאודסה לארץ ישראל אין אלא מהלך של שעות טיסה ספורות למטוסי "אנטונוב" או "איליושין" הסילוניים. מסלולי נחיתה מספיקים כדי לקבל נשק באיכות משובחת ובכמות רבה יחד עם היועצים והמדריכים להפעלתם. צדק המומחה האמריקני: במשך חודשים ספורים תהיה המדינה "הפלשתינית" לבסיס סובייטי. השוב ינהג העולם החופשי, הדמוקרטי, בעיוורון, מתוך עייפות? יש ימים, שבהם בן-חורין חייב להשמיע אזהרה מפני חזרה על משגים אשר מימי מינכן כה פגעו בכולנו.

שובו נא והתבוננו, בעיני רוחכם, במפת ארץ ישראל והמזרח התיכון. בגלל הנפט, יש אומרים כי ישראל היא מעין מעמסה לעולם החופשי. נהפוך הוא. אלמלא ישראל, היתה ברית המועצות משתלטת על כל המזרח התיכון, לרבות בארות הנפט שלו. ישראל היא בעלת ברית אמיתית וגם מועילה לעולם החופשי; והוא צריך, על יסוד של הדדיות, להיות בעל ברית לה. לכל הדעות מניעת הקמת בסיס סובייטי נוסף במרכזו של המזרח התיכון, בעזרת "מדינה פלשתינית", הוא אינטרס משותף לנו ולכם".

ד.

ודאי, עלינו להציג תכנית חיובית לפתרון בעיית היחסים בין הרוב היהודי ובין המיעוט הערבי בארצנו, במדינתנו. יש לנו תכנית כזאת. ניתן אופציה חופשית באזרחות לבני הלאום הערבי, שבו אנו מכירים. לאחר שחרורם של שומרון ויהודה לא נעשה את העוול שעשו הגרמנים לאחר כובשם את אלזס-לוריין ב-1870, משכפו את אזרחותם על כל תושבי האזורים האלה. בחירה חופשית ניתן לתושבים הערבים. ודין אחד יהיה להם ולתושבים היהודים. יהיו לאזרחים – גם יצביעו לכנסת; יעדיפו להיות תושבים, ולא-אזרחים, יהיו להם כל הזכויות – זולת ההצבעה לכנסת.

למיעוט הערבי תינתן אוטונומיה תרבותית. דרשנו אותה בשביל עצמנו, בהיותנו מיעוט. עלינו לעשות צדק, על ידי שניתן ללאום הערבי בארצנו את אשר תבענו ללאום היהודי בארצות אחרות. ועידת אונסק"ו קיבלה את אחת מהחלטותיה המוזרות, לאמור: כי אנו מנהלים ביהודה ובשומרון מדיניות של התבוללות לגבי תושביהם. אף לא עלה על דעתנו לנהוג כך. להיפך. אנו מבטיחים לשכנינו הערבים חינוך ילדיהם ברוח מורשתם ואמונתם, ובלשונם.

אנו נפתור את בעיית הפליטים הנמצאים בשטח שיפוטנו. לא רק מבמה זו שבסנאט הצרפתי – אלא מעל במת הכנסת שלנו הנני מציין, כי עמנו הוא עם פליטים, ולכן עליו להבין את גורלו המר של הפליט. לפיכך, אנו צריכים לתת לפליט הערבי דיור ראוי לשמו ועבודה קבועה. הרוב התימהוני באו"ם שוב קיבל החלטה לא-אנושית. ההחלטה אומרת, כי ישראל חייבת להעביר למקומות "מגוריהם" הקודמים, מזמן הכיבוש המצרי, את הפליטים ברצועת עזה, אשר הועברו מבקתות החימר העלובות לבתים. משל למה הדבר דומה? לו מישהו היה מציע לכבות את החשמל ולשוב אל עששית הנפט או אל הנר. העולם נברא על פי הצו: יהי אור; הרוב באו"ם מחליט: יהי חושך. אנו, כמובן, לא נתחשב בהחלטות ריאקציוניות כאלו. נוסיף לפעול לפתרון הומאני, חיובי, של בעיית הפליטים.

יש השואלים: התוכלו לחיות יחד, רוב יהודי ומיעוט ערבי? לפני שאשיב לשאלה זו אזכירכם, גבירותיי ורבותיי, כי האסכולה שלפיה ארץ, מדינה, צריכה להיות חד-אתנית – מקורה טמא. זוהי קונספציה נאצית. אדם בן חורין מאמין, כי בארץ אחת יכולים לחות בני לאומים ודתוחת שונים. אמנם כן, לא תמיד קלים הם החיים המשותפים האלה. גם אצלנו קורה לעתים משהו. אבל היכן, באיזו ארץ, אין קורה בימינו משהו? אפשר, וצריך, לחיות יחד, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים – בשיווי זכויות, בחרות, בהגינות אנושית, בהתקדמות משקית וחברתית. כלום בגישה זו יש פגם כלשהו מבחינתו של אדם חופשי, המאמין בצדק ובדמוקרטיה? זו גישתנו, המשוחררת מכל דעה קדומה.

ה.

כדי להשכין שלום במזרח התיכון דרוש משא ומתן ישיר וחופשי בין ישראל ובין המדינות הערביות. אנו מוכנים למשא ומתן כזה, בלי כל תנאים מוקדמים. מה פירושן של מלים אלו? בוודאי שלכל צד יש עמדות משלו, והוא יביא לשלחן הדיונים את הצעותיו. אבל אנחנו לא נתבע, כי הערבים יקבלו מלכתחילה את עמדותינו, או יתחייבו לקבלן למען נבוא לוועידת שלום. הוא הדין הערבים. יביאו הצעותיהם, אך אין הם יכולים לדרוש מאתנו, כי נתחייב מראש לקבל אותן, למען יבואו הם לשולחן הדיונים. שום צד לא יציג תנאים מודמים כאלה. יתחיל משא ומתן רציני על חתימת חוזי שלום; לא על המושג המעורפל של אי-לוחמה, אלא על שלום אמיתי.

המשא ומתן הזה חייב להיות חופשי מכל משכנתא של "נוסחת פתרון שהומצאה מבחוץ", כפי שנאמר, בצדק, במצעה של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, הקרוי בפיה חוזה עם העם, ואשר עליו סמך ידו הנשיא הנבחר, מר קארטר. אמרתי באמריקה לידידינו, כי יש סתירה מוחלט בין תביעתה זו ובין הנחה מוקדמת על השולחן של תכנית מעין זו הנושאת את שמו של מר רוג'רס. ואומר באירופה, כי הוא הדין בתכנית התשע. אם תכניות כאלו, "שהומצאו בחוץ", תונחנה על השולחן, על מה יהיה המשא ומתן? יש לנקות מהן את שולחן הדיונים בין ישראל ובין מדינות ערב. המשא ומתן ביניהן צריך להיות ישיר, פנים אל פנים, וחופשי.

לסיום דברי יורשה לי לומר משפטים ספורים על יחסי צרפת-ישראל. היושב ראש (סגן נשיא הסנאט) הואיל לקרוא לי ידידה של צרפת. זה נכון. משחר נעוריי אהבתי את צרפת. על מהפכת הדרור שלה, על גבורותיה ומאבקיה לחרות ולצדק. משום כך כה כואבת לנו, לידידיה של צרפת בישראל, מדיניותה המזרח תיכונית בעשר השנים האחרונות. אך גם בימים הקשים ביותר ל חדלה אמונתנו, כי עוד תחודש הידידות בין שני עמינו, הברית בין שתי ארצותינו. כולנו – אתם, ידידי ישראל צרפת, ואנחנו, ידידי צרפת בישראל – נפעל למען מטרה טובה זו, ועוד נראה בחידושה של הידידות והברית בינינו.

*

תמו הדברים בפריס, אך לא בירושלים. מדוע הכתרתי את דבריי בסנאט הצרפתי במלים הרומזות כי מקרנו יוצאים מכשירי הקרקע, תרתי משמע, להקמת "מדינה פלשתיני" בתך ארץ ישראל – על כך במאמר הבא.