מכשירי האמת

מכשירי האמת

את נאומו של כרושצ'וב על הסטאלינידה, כפי שפורסם מטעם שרותי המודיעין של ארצות-הברית, על גבי ארבעאה עמודים שלמים של ה"ניו-יורק-טיימס", קראתי, לפני מספר שבועות, בהפסקות אופטיות בלבד. מדי פעם בפעם הייתי מפסיק את הקריאה, עוצם את עיני ושואל את עצמי: הקורא אני, או חולם? עם תום הקריאה, עוצרת הנשימה, באו רגעי הפריפטטיקה על הנושא הנצחי  Sic transit Gloria, כך חולפת, לבלי שוב ובלתי הכר, תהילה, שאינה אלא תהילת חיי-שעה, או שעת החיים.

הלכתי אצל הפרשנים. אחד מהם, מפורסם מאד. מר סולצברגר, כתב, כי הגלויים המענינים ביותר בנאומו של כרושצ'וב נוגעים לרצונו של סאטלין להרחיק, או ל"העמיק" באדמה, את מולוטוב ואת מיקויאן ולהתנהגותו של סטאלין על סף ההתקפה הקרמנית על רוסיה ובימי המלחמה עצמה. אין לתמוה על הערכה זו. מר סולצברגר הוא פרשן מדיני ועל כן נקודות הראשית והאחרית שלו מדיניות הן.

אולם אין ספק, כי בפרשת גלויו של המזכיר הראשון למפלגה הקומוניסטית הכל-סובייטית (בולשביקים) על מלחמת שלשים השנה של סטאלין נגד החופש והאמת מופיעה, לצד הרקע המדיני, או מעליו, הבעיה המוסרית. ואם אני אזמין את הקורא לשים עינו בדברי כרושצ'וב, הידועים לו, אם בשלמותם, ואם בחלקם, דווקא מנקודת המבט המוסרית, אעשה זאת, לא מחמת היעדר החשבה של ערכם המדיני, אלא אולי משום שהייתי במקום, בו מר סולצברגר לא היה.

אודה והתוודה, כי מכל המסמכים הסודיים, המרעישים, אשר כרוצ'שוב קרא אותם באזני הצירים הנדהמים לקונגרס העשרים של מפלגת לנין-סטאלין, את הרושם הגדול ביותר – אלמלא תהליך הבנליזציה של המלה, לא הייתי מהסס לומר: המזעזע – עשה עלי מכתב נשכח של יחיד בלתי נודע מתא חשוך בבית כלא אפל. איש מאתנו לא שמע, בוודאי, על אחד קדרוב, בולשביק וותיק שנעלם לפתע בשנת 1937, בה בולשביקים לא פחות וותיקים, אך יותר מפורסמים ממנו היו כלא היו, או, בלשונו של אורוול, היו ל-Un-persons. אך כל אדם המבקש לא רק את האמת אלא גם אותות ברי-נגיעה לנצחונה, ייטיב עם עצמו, אם יקרא את מכתבו של קדרוב. אם יספיק לי המקום, המוקצב לי בעתוננו בערבי שבתות, אביא, בהמשך הדו-שיח החד-צדדי שלנו, את המכתב הזה כמעט בשלמותו.

בינתיים אך אעיר, כי המדובר הוא בתלונה של אסיר מעונה על חוקרו מענהו. אותו "שופט" נקוודאי, אביר מהפכת הצדק הקומוניסטית, פעל ב"רוח" המברק של המזכיר הכללי למפלגה הקומוניסטית מן העשרים בינואר 1939. במברק הסודי, שנשלח לראשי המפלגה והשירות החשאי ברחבי רוסיה ונחתם על ידי סטאלין בעצמו, בלי כבודו, נאמר כהאי לישנא: "הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית כברית (המועצות) כולה (בולשיקים) מסביר, כי השמוש בשיטות של לחץ פיסי בפעולת הנ.ק.וו.ד, מותר החל משנת 1937 בהתאם להיתר שניתן על ידי הועד המרכזי למפלגה הקומוניסטית בברית כולה (בולשיקים). ידוע, כי שרותי המודיעין הבורגניים משתמשים בשיטות של השפעה פיסית נגד נציגי הפרולטריון הסוציאליסטי והם משתמשים בהם בצורות הסקנדליוזיות ביותר. מתעוררת השאלה, משום מה חייב שרות המודיעין הסוציאליסטי להיות יותר אנושי נגד סוכניה המטורפים של הבורגנות נגד אוייביו בנפש של מעמד הפועלים ועובדי החוות הקולקטיביות. הועד המרכזי חושב, כי חובה היא להוסיף ולהשתמש בלחץ פיסי, כיוצא מן הכלל המופעל נגד אוייבי עם ידועים ועיקשים, כשיטה שהיא מוצדקת וגם מתאימה".

אלמלא היינו בני התקופה, ואלמלא ידענו את האמת על המשטר הקומוניסטי, שהיתה "נסתרת", במשך למעלה מחצי יובל שנים, מעיני מר אורן וחבריו, היינו, בוודאי חייבים לומר, כי מברק זה הוא המיסמך המזעזע ביותר. הגו בנפשותיכם: שליט עליון ביסרות אדירה, המפקח על הכל ועליו אין פיקוח, מתיר, באורח הרשמי ביותר, את רצועת האינקוויזיציה. "לחץ פיסי" מותר לשמוש בנ.ק.וו.ד. נגד אוייב עם, כתב אלילם של אלפ0י ידלים עבריים בקיבוצי השומר הצעיר. אבל מה הם אוייבי העם (הידועים והעיקשים)?: הם אל,ה הנאסרים על ידי הנ.ק.וו.ד. את זאת הוכיח כביכול, לכרושצ'וב עצמו, אחד השופטים-החוקרים, רודוס, המתואר על ידי המזכיר הראשון, כאדם בעל שכל של צפור. רודוס זה חקר את גדולי המנהיגים הסובייטיים והביאם לידי הודאה, כי הם בוגדים ומרגלים ו"אוייבים בנפש של מעמד הפועלים". הוא נקרא אחר מות סטאלין, בפני הנשיאות של הועד המרכזי, בפניה הסביר: "נאמר לי, כי קושיור וחוכר הם אוייבי העם ומשום כך אני, כשופט-חוקר, הייתי חייב להניעם להודות, כי הם אוייבי העם". פושט, קצר, נורא, אך לא עוד מזעזע בשביל אלה שידעו כי במשטר הצדק הסוציאליסטי, ההאשמה היא הוכחת האשמה.

במברקו, שאפשר לכנותו Magna Charta Inquisitionis, מעורר סטאלין את השאלה, אם גם שרותים חשאיים לא סובייטיים אינם משתמשים ב"לחץ פיסי". נכון הוא, כי גם משטרות ובולשות לא קומוניסטיות מפעילות, לעתים, שיטות ברבריות נגד נחקרים. את זאת הוכיח, בין השאר, משפט. שהתנהל לאחרונה בקפריסין נגד שני קציני צבא בריטיים, מעניהם של אנשי המחתרת היוונית. אולם השוטרים או הבלשים, במדינה, בה השלטון עומד תחת פיקוח כלשהו, יודעים, כי, בהשתמשם במכות או בענויים נגד האסירים הם מפירים את החוק ועלולים אולי לתת את הדין על פשעם. לעתים, לאו דווקא רחוקות, הם גם באים על עונשם. אין גם צורך להכחיש, כי יש ושליטים במדינות, המתגאות בחרותן הפנימית, יודעים על הפרות חוק רשמיות כאלו ומעלימים מהן עין. זוהי צביעות. היא דוחה. אך אין להניח, כי יש בעולם, בימינו, עוד ארכיון ממשלתי אחד, בו תמצא הוראה מטעם השלטונות המרכזיים, העושה ענוי לצוו. בכל מינה, החושבת את עצמה לתרבותית, החוק אוסר ענויים; במידנה, לה התפללו ילדי קיבוצינו, היה קיים חוק החוקים – כזו היתה פקודתו של סטאלין – המחיטיב ענויים. ילדינו המסכנים. והוריהם? אך נשוב למכתבו של קורוב.

לא, עוד לא נשוב למכתב, שנכתב, ביד רועדת של חולה-אי-שינה מן התא האפל של בית-הכלא "ליפורטובסקי". לפני כן אספר משהו מינסיטוני האישי, הישיר והעקיף הקשור במכתבי תלונה נגד שופט-חוקר סובייטי גס-רוח או מרים יד.

נסיוני הישיר הוא קל ערך. באחד מלילות החקירה התרגז ה"רודוס" שלי, פתח את פיו והחל להמטיר על ראשי המגולח מילות גידוף, שכמותן עדיין לא שמעתי, מבחינת הכמות וה"איכות" המסולסלת. אין לאל ידי לתרם את המלים האלו לעברית. אני מניח, כי אפילו ידיעותיו של שר-החוץ לשעבר, או של שגרירינו באמריקה, שהפליאנו השבוע בעושר בטוייו, לא היו מספיקות לביצוע משימת התרגום. אבל גם לו אפשר היה, אסור לתרגם. סוף סוף, יש לי לא רק קוראים, אלא גם קוראות.

 לפני שנאסרתי על ידי הנ.ק.וו.ד. חסיתי במשך חדשים מספר, בצל כנפי המשטר הסובייטי. מתוך התענינות מקצועית, בקשתי ומצאתי את החוק הפלילי הסובייטי. בדפדפי בכרך העבה הגעתי, בקשר עם הפשע, המכונה "חוליגניות", לסעיף האוסר, באיום של מספר שנות מאסר, את השמוש במלות גידוף (במקור : "רוגטשניע סלאווא"). אני סובר, כי זהו סעיף מיוחד במינו, שאין לו אח בשום קודכס בעולם.ף אבל הוא אופייני גם מבחינה אחרת. אמנם ישנם סעיפים רבים, בחוקות ובחוקים, שאינם מגיעים לכלל הגשמה, או שהם מופרים באופן תדיר, כאורח שיטתי. אף על פי כן, יש יסוד להנחה, כי החוק הסובייטי, האוסר על מלות הגדוף הנודעות, הוא החוק הבלתי מוגשם ביותר בעולם ובתולדות המין האנושי. "המלות" בוקעות וממלאות את חלל האוויר של רוסיה מירכתיה ועד ירכתיה. אף נשים משתמשות בהן. נורא לשמוע.

לי היה נורא לשמוע אותן, גם משיצאו מפיו של גבר לבוש מדים, ענוד מדליות, חגור אקדח. הן כוונו במישירין, ובכוונה תחילה, אלי ואל אותו גורם, חסר-יכולת-הנגיעה, הקרוי כבוד האדם. יכולתי גם במרתף להגן על גורם זה בגלל סיבה פשוטה מאד. לא הייתי צריך לנסות להוכיח לחוקר, כי אני נאמן המהפכה כמוהו, או וותיק ממנו, או טוב ממנו. להפך היה לי סיפוק נפשי רב להודות במה ש
"הואשמתי".

באחד הלילות העיר חוקרי, כאילו אגב אורחא, כי עלי לקחת בחשבון את האפשרות של קבלת כדור בראש. בקשתי מאת האזרח-שופט-חוקר רשות לשאול אותו משהו. הרשות ניתנה. שאלתיו, אם הוא מוכן להקריב את חייו למען נצחון הקומוניזם. הוא נעץ בי מבט הפליט קללה קומותיים וקרא: איזו שאלה טפשית? כל דקה הנני מוכן לתת חיי למען המהפכה, למען מפלגת לנין-סטאלין! אם כן, המשכתי, עליך להבין, כי גם אני מוכן למות עבור האידיאל שלי. הוא שוב ירה בי בעיניו ושוב הפליט קללה. אם זכרוני אינו מטעני, היתה זו הפעם קללה של קומה אחת בלבד. הוא עוד לעג במקצת לאידיאל שלי, שאין לו לדבריו, שום סיכוי להתגשם, ומיד דרש שנעבור לסדר היום, סליחה, לסדר הלילה לענין, לחקירה, לפרוטוקול. בכל זה לא היה אף צל של שמץ של זכר של מה שקרוי, בפי חבריו של מר אורן, "עמידת גבורה". זה היה ככה. זה היה פשוט. זה פשוט היה ככה.

אולם בלילה ההוא, בהגיע תור הגידופים האין-סופיים, המכוונים, התעורר בי ההרגל, ממנו לא נגמלתי, של חניך האסכולה, לפיה כבוד האדם, אין האדם יכול בלעדיו. הזכרתי, איפוא ל"רודוס", כי החוק הפלילי הסובייטי אוסר, כידוע לי, את השמוש במלות הגידוף, ואם הוא לא יניח להן, לא אשיב כלל לשאלותיו ואתאונן עליו בפני הממונים עליו. וישיב לי החוקר: אתה יכול להתאונן כאוות נפשך, בבקשה, כתוב, התאונן. פתאום הוא פרץ בצחוק. היה זה צחוק אדיר. החדר כאילו רעד ממפליו. עודני זוכר את צחוקו.לא התאוננתי.

הרבה יותר רציני הוא נסיוני האישי העקיף. במחנה-עבודת-הפרך, בירכתי הצפון, נפגשתי עם גארין, סגן עורך ה"פרבדה" והוא סיפר לי לא רק על קורותיו, אלא גם על גורל אשתו, פרופסור ב"מוסד הפרופסורה האדומה". אשת גארין נאסרה, לפניו, כטרוצקיסטית. היא כתבה מכתב אישי אל סטאלין וניסתה לאבד את עצמה לדעת. הצילוה. המכתב הגיע, כל זכויותיה הוחזרו לה. אך כעבור מספר חדשים חזרו ואסרוה. היא בוודאי, הוסיף גארין לספר לי, כתבה עוד מכתבים לסטאלין ולועד המרכזי, אבל הם לא הגיעו, לא הגיעו..

אגב, בדברי בגארין, אני פונה בזה אל המזכר השלישי בשגרירות הסובייטית במדינת ישראל, (יתכן, שדווקא הוא האיש) ומבקשו להודיע למי שצריך, כי גארין, אסיר פיצ'ור-לאג משנת 1941-42 לא היה קונטר-רבולוציונר טרוצקיסטי, היו לי אתו שיחות ארוכות, אינטימיות במקומות בהם אפילו הנ.ק.וו.ד. לא יכול היה להקשיב להן. הייתי בעיניו עד רגע הפרידה, "הלאומני-היהודי", "אוייב המעמד". ואם לי הוא אמר, כי לא היה טרוצקיסט, יש להאמין בעדותו. הוא אחד הקרבנות של המברק מן ה-20 בינואר 1939. אינני זוכר את שמות חוקריו בטומסק, אבל הם כולם היו מן הטיפוס של רודוס, בעל השכל של צפור, משולל כל יסודות מוסריים, כדבריו של כרושצ'וב. אם גארין חי, יש לשחררו. אם הוא מת, יש להחזיר לו את מה שנחשב בברית-המועצות לכבוד. לפחות לא תהא עוד אשתו אם היא בחיים, אשת אויב העם, לפחות בל יהיו שני בניו, אם הם נותרו, בני בוגד מכור. זה, לעת עתה, הכל מה שאני יכול לעשות בשביל גארין ובני משפחתו. לפני ארבע שנים, היתה פנייתי נחשבת לאידיוטית, היום לא ילעגו לה עוד. יתכן שגם תיקו של גארין יגיע לבדיקה מחדש, הוא עצמו בקשני, על סף הפרידה, לבקש באודסה את שאתו ואת ילדיו, לאודסה, כידוע, לא יכותי, עד עתה, להגיע, אבל את תהפוכות הזמן מי ידע? אולי, באחד הימים, עוד אראה, אם לא את גארין עצמו, הרי את בניו, או את בני בניו ואספר להם על אביהם המעונה? בנתיים, יואיל נא המזכיר השלישי בצירות הסובייטית (אולי הוא באמת האיש) לרשום ולהעביר את פנייתי. זה לא יזיק לו. להיפך. היום כל איש סובייטי נקרא למאמץ להחזרת החוקיות הסוציאליסטית על כנה.

[מחוק במקור ט.ק.]

ואולי נשוב כבר למכתבו של קדרוב? כלום יהיה המאמר דהיום בבחינת דיגרסיה רבתי עם פאותיים מסביבה? במטותא ממך, קורא נכבד, עשה עמדי את החסד של ארך אפים. עוד קמעא ונגיע למכתב. עתה עשה נא, גם על סמך הנסיונות, שהבאתים לעיל, מאמץ בדמיונך היוצר, אחת המתנות המופלאות של בורא האדם, והעלה, לנגד עיני רוחך, שני אנשים היושבים, באשמורת השניה או השלישית של הלילה, באחד החדרים, או המרתפים של "לפרטובסקי". האחד מהם הוא קדרוב, בולשביק, מהפכן וותיק. השני הוא רודוס, או מין רודוס. הראשון זועק: הנני חף מפשע. אך השני פועל על-פי התורה שקבלה מלמעלה. נאמר לו, כי קרוב הוא אוייב העם ועליו, כעל שופט-חוקר, להניע את העיקש להודות, כי אכן אויב העם הנהו. רודוס, או בעל שכל צפורי אחר, פועל גם על פי המברק, המתיר ואף מצווה לשכור את אוייבי העם העיקשים בעזרת לחץ פיסי. והוא לוחץ.

באחד הלילות פוקעת סבלנותו, או כשל כוח סבלו, של קדרוב הנלחץ, והוא צועק לעבר מענהו: "אני בולשביק וותיק, השתתפתי במהפכת אוקטובר, נלחמתי במלחמת האזרחים, היכן אתה, הצעיר, היית בימים ההם? אני אתאונן עליך בפני הועד המרכזי של המפלגה, אני מכיר באופן אישי את מנהיגי ארצנו, אני אפנה אל אנדריי אנדרייוויטש אנדריישב...

רודוס, או הרודוסיסט, שומע ונד לו, מתחילה בשלוות נפש, למעונה המתפרץ. אתה רוצה להתאונן, הו שואל? כתוב מכתבי תלונה כרצונך. החושב אתה, שלועד המרכזי של המפלגה אין עינינם יותר חשובים מאשר לטפל במכתבים של אוייב-עם שפל כמותך? מוטב שתודה בפשעיך ותגלה שותפיך. כמובן, אם תכתוב מכתב, אני אעביר אותו, למה לא? אצלנו, בברית-המועצות יש זכויות לאסיר, אפילו הנפשע ביותר. אבל האם המכתב שלך יגיע לחבר אנדריוויטש? ואם יגיע מי יתענין בו? אח, קדרוב, קדרוב, מוטב שתחשוב קצת...

כך, או בערך כך, דבר החוקר עם מעונהו. אך לפתע החל רודוס, או מין רודוס, לצחוק, הוא קם מכסאו הנוח, פסע בחדר הלוך ושוב וצחק, וצחק... בעצ היה לו על מה לצחוק. הוא היה אחד מאלה, שידעו, כי מיליונים כתבו מכתבי-תלונה-וקריאה-ותחנונים- והשבעה, מי לסטאלין עצמו עם כבודו, מי למולוטוב, מי לאורדזוניקידזה, מי לז'דנוב, מי לקלים וורושילוב, מי לקלינוב. אבל המכתבים לא הגיעו, כפי שלא הגיעו מכתביה של אשת גארין אחר מאסרה השני. ואם נמסרו המכתבים, לא היתה בהם כל תושיה. מי יתערב לטובת אוייב עם "עיקש"? הכל פחדו. כרושצ'וב פחד. מולוטוב פחד. גם יגורה רעד – מפני האנשים, שהיו תחת פקודתו, אבל סטאלין עמד עמם בקשר ישיר, על פי שיטת הריגול הכפול והמשולש והמרובע, שרשתו המלאה פרושה רק בחדר החדרים של מושך מושכי החוטים. כולם מפחדים. בעצם, גם סטאלין מפחד. פחדים בפחדים נגעו, כפי שדמים בדמים נגעו. ואם כן, מה ומי יעזור לו לקדרוב?

רודוס מוסיף לצחוק. יש לו סיבה נוספת להיות שבע רצון. אמנם קדרוב כתב איזה מכתב אווילי. היסטרי., הראוי לאוייב עם קשה עורף ושבור נפש. המכתב גם הועבר. יגיע או לא יגיע, אן זה מעינינו של חהחוקר. ומה חשיבות לו? בינתיים נתקבלה הפקודה: קדרוב למיתה. באחד הלילות מורד הבולשביק הזקן למרתף המרתפים. הוא מצוטווה לצעוד קדימה, צל הולך אחריו. כדור נפלט. הוא חודר ישר לקדקוד. בשביל קדרוב תמו לילות היסורים והחל ליל הנצח.

רודוס מוסיף עוד שנים רבות, לצחוק. למה לא יהיה שבע רצון? הוא הניע להודות ושבר וחיסל אוייבי עם כה מרובים. א ל... מקץ תשע עשרה שנה, עומד על במת הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית (המועצות) כולה (בולשביקים) מזכירה הראשון, וקורא את המכתב הבא: "אני קורא לעזרתכם מתא אפל של כלא לפורטובסקי. מי יתן וזעקתי תגיע לאזניכם; אל תהיו חרשים; קחוני תחת חסותכם; אני מבקש מכם, הסירו את ליל הבלהות של החקירה והוכיחו כי הכל בטעות יסודו.

אני סובל ללא עוול בכפי. האמינו לי, הזמן יגלה את האמת. אינני סוכן-פרובוקטור של האוכראנה הצארית; אינני מרגל; אינני חבר בארגון אנטי-סובייטי... אני גם חף מכל שאר הפשעים נגד המפלגה והממשלה. הנני בולשביק וותיק, ללא כתם. ביושר נלחמתי, קרוב לארבעים שנה, בשורות המפלג ולטובת העם.

הנני היום בן 62 והשופט-החוקר מאיים עלי בשיטות של לחץ פיסי עוד יותר חמורות, אכזריות, משפילות. הם (החוקרים) אינם מסוגלים עוד להבין את טעותם ולהכיר כי טיפולם בעניני הוא בלתי חוקי. הם מנסים להצדיק את מעשיהם בתארם אותי, כאוייב עם מתעקש... אולם תדע המפלגה שהנני חף מפשע. ואין שום דבר היכול להפוך בן נאמן למפלגה לאוייב, עד נשימתו האחרונה.

אבל אין לי מוצא. אינני יכול להרחיק ממני את המהלומות החדשות המתקרבות ובאות עלי. לכל גבול. עינויי השיגו את השיא. בריאותי נשברה, כוחי ומרצי נעלמים, הקץ מתקרב. למות בכלא סובייטי, מוכתם כבוגד המולדת – מה יכול להיות מפלצתי יותר לאדם ישר... לא! לא! זה לא יקרה, זה לא יכול להיות – אני בוכה... אני מאמין בעומק לבי, כי האמת והצדק ינצחו. אני מאמין. אני מאמין".

זהו, בשהמטות קלות מכתבו של הבולשביק הוותיק קדרוב אל המזכיר-העוזר של המפלגה הקומוניסטית, אנדריי אנדרייוויטש אנדרייוה והנני מייעץ לכל הפקפקנים הפקחים, מהירי הלעג, לקרוא את השורות הללו, לשוב ולקרוא בהן ולומר, אחרי טומם גריק מסריק, שאימץ לו את האימרה בשפת רומי Veritas vincit או אחרי טומס קרלייל, בעל "המהפכה הצרפתית": "כל השקרים יש נגדם פסק דין מוות, מוצא על ידי בית המשפט העליון, השמימי, והם מתקדמים אם באיטיות ואם במהירות, אך באופן בלתי נמנע, לקראת קיצם, או – מוטב – אחרי האבות שלנו: "אל תתיאש מן הפוענות". האמת תנצח.

קול פקפוק אני שומע: אבל הן קדרוב קיבל כדור בקדקוד. מה יש לו ממכתבו הנותר, מנצחונו? חולי-הפקפוק חשוכי-המרפא! הרציתם, כי האמת הבלתי מזויינת תנצח כוחות רשע אדירים בלי קרבנות? מה אפשר להשיג בחיינו, כימינו, בלי קרבן? הלא תזכרו, כי האורטור הצרפתי הגדול, ז'ורז', גיבורו הפרלמנטרי של תיאודור הרצל, האמין באשמתו של דרייפוס, ואף תקף בשצף קצף את הממשלה הצרפתית על שלא שילחה כדור בראשו של המרגל והבוגד. הממשלה, שאג ז'ורז, חסכה את חיי דריייפוס, משום שהיא בורגנית והוא בורגני, עד כדי כך, ואף על פי כן...

נצחון האמת דורש קרבנות. והיא עצמה בוחרת לה את מכשיריה, לאוו דווקא על פי טעמנו. וודאי, הדרך הנאה ביותר היא שהאמת תגבר בעזרת שוחריה. אבל לפעמים שקר גדול ניצב נגד שקר גדול ממנו – והאמת מתגלית. לעתים רודן יוצא נגד רודן – והאמת עולה. יש ועבד אכזר, אשר רעד בפני אדוניו כל עוד היה בחיים, ממרד נגדו לאחר מותו – והאמת בוןקעת. רבים, שונים, אף משונים הם מכשירי האמת. אך בסופו של דבר, אין היא ניתנת להדברה.

כזוהי התקופה. אם נחיה, עוד נזכה לגילויי אמת, לא רק ברוסיה האדירה, שהדהימו את העולם, אלא גם בישראל הקטנה, שיפליאו את אזרחיה; לא רק על עריצים גדולים, אלא גם על רודנים קטנים. א תקופה., מה קשה, ומה מענין, להיות בנך!