מי הם הקיצונים בישראל?

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"א תשרי התשל"ז, 15 באוקטובר 1976
נושא:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה, התנחלויות
דיון בכנסת בעקבות שריפת ספרי תורה בחברון
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

 מי הם הקיצונים בישראל  

 

(מעריב, 15.10.1976)

 

א.

בטרם ייפתח מושבה המיוחד של הכנסת, שזומן ביוזמת הליכוד אחר זוועות חברון, נתכנסה סיעת המערך להתייעצות דחופה. סיעת המיעוט הראשונה בבית הנבחרים עמדה להחליט כיצד לנהוג בהצעתנו לסדר היום, נציגי מפ"ם, כפי שקראתי, הציעו כי תקוים עימדי שיחת בירור מוקדמת. אם אתחייב לשאת נאום הקרי בפיהם מתון, יסכים המערך להעביר את הצעת הליכוד לוועדה. אם אמאן ולא אתן התחייבות כזו, יתבע המערך להסיר את ההצעה מסדר יומה של הכנסת.

עלי להודות, כי בכל 27 שנות ניסיוני הפרלמנטרי לא שמעתי גישה רצינית פחות וילדותית יותר. פשיטא, צדקה יעשה המערך עם סיעת המיעוט השנייה בכנסת, אם יאות להסכים להעביר הצעה שלנו לוועדה; ו"עונש" נורא יטיל על סיעתנו אם ימנע את החסד הגדול הזה.

דוברי מפ"ם שכחו, כפי הנראה, מאז פסקו לשרת באופוזיציה, כי הצעה לסדר-היום עומדת בזכות עצמה. תכליתה העיקרית היא להפנות את תשומת לב הציבור למאורע חשוב. מגמתה הפרלמנטרית היא להביא לדיון מלא בכנסת, על אותו נושא, ולא להעבירה לאחת הוועדות. פשרה היא מצד המציעים, אם הם מסכימים מלכתחילה כי המשך הדיון יתקיים לא במליאה אלא בוועדה.

פשרה כזו הוצעה לי על ידי דוברה המוסמך של הממשלה. ערב הדיון בכנסת טילפן אלי שר הביטחון, מר פרס, והציע לי את ה"עיסקה" – אם להשתמש בלשון החמד של ראש הממשלה מר רבין – של העברת ההצעה לוועדת החוץ והביטחון. אחר שקלא וטריא ביחס לשאלה, איזו היא הוועדה המוסמכת או המתאימה לדון בזוועה שנעשתה בנו, הודעתי לשר הביטחון כי אמליץ לפני חבריי לסיעה לקבל את פנייתו ולהסכים להעביר את הצעתנו לוועדה.

מי שמדבר על "עיסקה" צריך, לפחות, לדעת, כי האופוזיציה לא ביקשה דבר מןהממשלה, או מסיעת המערך; נהפוך הוא.

דבריי בכנסת הרגיזו, אף הוציאו מן הכלים, את חברי הקואליציה. בייחוד עלתה חמתו של ראש הממשלה, מר רבין, כאשר דיברתי על אחריותה המשותפת של הממשלה למחדל הנורא של אי-מניעת התפרצותם של הפורעים למערת המכפלה. משער אני, כי האו ציפה שאת כל הביקורת המוצדקת אפנה כנגד שר הביטחון. אף לא עלה על דעתי לנהוג ב"סלקטיביות" כזו. ב-5 ביולי שיבחתי את ראש הממשלה, את שר הביטחון ואת כל חברי הממשלה על מעשה טוב, אשר עליו החליטו (אופיינית העובדה, כי בסרט הטלוויזיוני על פעולת השחרור המופלאה באנטבה לא הזכיר איש מהם את האחדות הלאומית, שקמה בימים הקשים ההם, אף על פי שאז שמענו פעמים מספר את ההודעה הדרמטית של ראש הממשלה: אני מודה לאופוזיציה, אני מודה ל...).

באותה מידה של צדק, בהגיע תור המחדל הנורא, דיברתי על האחריות של שר הביטחון, של ראש הממשלה ושל כל חבריה; כי זהו החוק בישראל, זה משפטו והלכתו של משטר פרלמנטרי. בעלות החֵמה נדרש שינוי מאולתר של החלטת הממשלה, כלומר לא לקיים את אשר הוסכם בין הממשלה ובין האופוזיציה, ביוזמתה של הראשונה. ההנמקה לא היתה "מתונה", כפי שמישהו ציפה. לכן יש להסיר את ההצעה מסדר-היום.

נוכח עיקום הנוהג הפרלמנטרי, חובתי להבהיר כי מעולם לא הסכמתי ולעולם לא אסכים להתאים אפילו מלה אחת בדבריי לציפייתם של אנשי המערך, או חברי הקואליציה, תמורת פנייתם או הסכמתם להעביר הצעה זו או אחרת לוועדה. יודע אני, כי גם חבריי לסיעת תנועת החרות, או גח"ל, או "הליכוד", מעולם לא עשו "עסקות" כאלו; כך נוסיף לנהוג.

אנחנו נאמר את דברנו במיטב  הידיעה, ההכרה והמצפון. כפי שאמרנו, ואף קיימנו, אם הממשלה הרעה הזאת, הראויה בהחלט, נוכח התנהגותה, לכינוי אי-ממשלה, תעשה מעשה טוב – נעלהו על נס בלי שום חישובים צדדיים; ואם תחטא במעשה רע או במחדל, נתבעה, על ידי הכנסת, לדין הציבור בכל חריפותה של לשון פרלמנטרית הנהוגה במדינה דמוקרטית וחופשית. ואם כתוצאה מפעולתנו הממלכתית הזאת יחליטו המערך ומשרתיו להסיר את הצעותינו מסדר היום – ניחא, אדרבה, יעשו כן. לא היו, ולא תהיינה, שום עסקות על תוכן דברינו בכנסת.

ב.

קראנו ב"דבר", בעיתונם של פועלי ארץ ישראל, כשמו, כי עמדתה של סיעת הליכוד בכנסת, כפי שמצאה ביטויה בדבריי, היתה "קיצונית", רחמנא ליצלן. עוד אשוב בהמשך הכתיבה למונח זה. בינתיים ארשום מובאות מן הסטנוגרמה של הכנסת.

ב-6 באוקטובר 1976, אמרתי, בין השאר, מעל במת בית הנבחרים שלנו:

            "בצער, בכאב וביגון עליתי היום הזה אל הדוכן. באתי מחברון. ראיתי את ההלוויה; אין הלוויה כזו אצל שום אומה ולשון. גווילי, אותיות – גווילים שחוללו, נרמסו ונדרסו. אותיות פורחות. ראינו את חיילינו, בנינו – מפקדים וטוראים – מתעסקים בשמונה ארונות ובהם תשמישי קדושה, בשבעה כדים ובהם שיירי שמונה ספרי תורה, כאילו היו בהם אנשים נפטרים, במסירות, בדאגה, באהבה.

            "באב תרפ"ט, נרצחו 62 יהודים בחברון, אנשים, נשים וילדים, באכזריות שכמותה חזרה רק אצל הנאצים, ועמם חוללו 80 ספרי תורה. מי העלה על דעתו שכעבור 47 שנים יוספו עוד שמונה ספרי תורה, שחוללו, נקראו לגזרים, נדרסו ונרמסו.

            "בקשר עם מאורע זה, הוטלה לחלל האוויר המלה "פוגרום", מלה נוראה, משפילה עד דכא, גלותית. איכה הועתקה מהגלות למולדת, משלטון זרים עלינו למימשל עברי שלנו? פוגרום בחברון המשוחררת בארץ ישראל, תחת שלטון עברי? היש מכאוב כמאובנו, עלבון כעלבוננו, כלימה ככלימתנו? אך האמת היא, כי תקופת הפוגרומים חלפה לבלי שוב. לא יהיה שום פוגרומיסט שלא ייתן את הדין, שום פוגרומיסט שיינקה".

ולהלן:

            "אני רוצה מייד לומר, אדוני היושב ראש, ללא היסוס וללא תנאי, כי אם יתברר שיד יהודית היתה במעל הזה והטילה על הרצפה ספרי קוראן, על היהודי הזה לתת את הדין. לא זו בלבד שאנחנו לא נשלים לעולם עם חילול המקודש לנו, אלא גם לא נשלים בשום פנים ואופן שבעקבות חילול הקדוש לנו יחולל המקודש לזולתנו".

ועוד:

            "אדוני היושב ראש, באתי לומר שאנחנו איננו רוצים שום מלחמת דתות. גם האיסלם כנצרות ינקו וקיבלו מן היהדות, אף אם יש בתוכם כפויי טובה, אשר בשעת שלהוב יצריהם מתנכרים לאמת הזאת. איננו רוצים שום מלחמת דתות. על אפם וחמתם של כל משנאינו נחיה יחד, יהודים וערבים, יהודים ומוסלמים, נחיה יחד בארץ ישראל... נחיה יחד בחרות, בצדק, בשיווי זכויות, בהגינות אנושית ובשמירת הצלם האנושי בתוכנו. זו אמונתנו".

ומובאה אחרונה:

            "אני מבקש לפנות עכשיו אל אחינו וידידינו היקרים, חלוצי המתנחלים בחברון, היא קריית-ארבע. מתנהלת הסתה פרועה נגדם. אנחנו לא ניתן לה יד, אנחנו נתייצב בכל כוחנו נגדה, אבל שמעו היטב אחינו, עינינו אף זאת ראו – מפקד בכיר בצבא ישראל מטולטל מאיש לאיש; אנחנו מכירים את המפקד הזה, רב-זכויות, נלחם למען עמנו ולמען ארצנו, לא פעם אחת סיכן נפשו למען חרותנו – וראינו חיילים, וראינו חלוצים, מתכתשים, נאבקים בצבא הזה, כל ההוד של חידוש עצמאותנו, כל הגדוּלה של כיבוש ריבונותנו, מוצאים ביטוים בו, במפקדיו ובחייליו. אני קורא לכם: לא עוד. בשום פנים, בשום תנאי, לא עוד הרמת יד על מפקד או חייל עברי. באהבת ישראל ובאהבת ארץ ישראל האמת שלנו תנצח".

אחר כל פיסקה, ואחר כולן, יכולתי להציג את השאלה: איזוהי "הקיצוניות" בדברים אלה? אין צורך.

ג.

מובן מאליו שתקפתי את הממשלה על שני מעשיה החמורים ביותר ועל מחדלה הנורא ערב יום הכיפורים. על פי פקודתה, בשבת שובה, גררו חיילינו במשך שש שעות תמימות מתפללים יהודים מבית הכנסת אברהם אבינו. טענתי כי אם בלכתם להתפלל בחברון הפרו תושבי קריית ארבע צו כלהו, היה אפשר לתבוע אותם לדין, אבל מדוע צריך לסחוב אותם החוצה בשעת התפילה? כנגד מי לא היינו מוחים, או לא מחינו, לו נתן או אם הוציא פקודה מחפירה כזו?

שר הביטחון, דוברה של הממשלה, טען מעל במת הכנסת כי לא ידוע לו דבר על גרירת מתפללים בחברון. שאלתיו בקריאת ביניים פרלמנטרית, הייתכן כי אנשים כה רבים יבדו מלבם האשמה כזו? לא היתה תשובה לשאלתי.

התשובה באה ימים מספר לאחר הדיון בכנסת, 53 אזרחים, אנשים ונשים, העידו בחתימת שמותיהם כי אמנם כן, המתפללים נגררו מבית הכנסת; כי המחזה המחלל והמחלחל הזה במשך שש שעות תמימות הניחו הממשלה ותומכיה, כי אקבל מידע על מאורע מחריד כזה ולא אביאהו לידיעת הכנסת והציבור?

במקרה כזה השתיקה היא החטא, הגינוי הוא החובה. שר הביטחון, כמובן, לא האשימני בהטעיית הכנסת או הציבור; טענתו היתה כי האינפורמציה שנמסרה לי לא היתה אמיתית. התברר במהרה כי ההיפך נכון. המידע על גרירת המתפללים, שניתן לי בשתי פגישות אישיות בנוכחות כשני מניינים, היה מדויק. שר הביטחון הוא שהוטעה. הוא אמר לכנסת דברים הסותרים את המציאות; יהיה עליו, על פי הנוהג הפרלמנטרי הטוב, לתקן את המעוות על ידי הודעה אישית במליאת הכנסת.

עמדתי על הנזק הבלתי משוער שנגרם למדינה על ידי ההודעה החוזרת ב"קול ישראל", ערב יום הכיפורים, שכללה את המלים על חילולם של ספרי קוראן. רבים כמוני שמעו ביום ההוא את שידור בי.בי.סי., שבו נאמר, כי קריעת ספרי התורה באה בתגובה... הסברתי, כי על אף הזוועה שנעשתה בנו יצאנו, בפני דעת הקהל בעולם, האשמים. דובר הממשלה השיב שלא ממין הטענה וקרא באוזנינו את הודעת הדובר הצבאי במוצאי יום הכיפורים, והן אני דיברתי על שידור חוזר ונשנה בערבו של היום. ושוב לא חלפו אלא מספר ימים והוכח לעיני כל מי צדק. אושר ממרחקים, מסקנדינביה ועד אמריקה, כי בעקבות השידורים האלה היינו לא כמאשימים אלא כנאשמים.

והמחדל. שר הביטחון טען כי היו לנו, באותו יום כוחות צבאיים רבים בחברון. אבל היכן הם עמדו? לא מסביב למערת המכפלה. יחידותינו אלו, אמר מר פרס, פיזרו את "ההפגנה" חיש מהר; אבל מתי? התשובה המעציבה היא: לאחר שהפורעים כילו חמתם הוונדלית בספרי התורה ובכל בית התפילה. להבהרת המאורע הטרגי נמסור את רשות הדיבור לעד ראייה חברוני:

            "השאלה החייבת להישאל היא, מדוע לא ידעו שלטונות הביטחון לקרוא ב'צופן' ולקדם פני פורענות בתגבור המערה... רגימות יהודים באבנים הפכו למעשי יום-יום... איפה היה הצבא? זו השאלה. מדוע הופקרה המערה? מי אחראי למחדל יום הכיפורים בחברון? הלוא חזרנו והתרענו. דרשנו הצבת כוחות מוגברים כל שעות היממה, בשתי הכניסות".

קיבלנו, כי השבוע החליטה הממשלה להציב משמר צבאי קבוע בתוך מערת המכפלה. חוכמה לאחר מעשה ההחרבה. לו השכילה הממשלה, והיתה מקיפה, את המערה הקדושה, בימי ההסתה והמתיחות, בחיילינו, אין ספק, כי היתה נמנעת כליל ההתרחשות המחרידה.

אלה היו, כפי שאושר, שני מעשים ומחדל אחד, שעליהם נושאת באחריות מליאת הממשלה דהיום. והם קיצוניים מאוד – ברעתם.

ד.

יש היום בארצנו מחנה קיצוני, המשתרע, מן "המוקד" (אשר אנשיו גורשו בחרפה מנצרת על ידי הלאומנים-הקומוניסטים) ועד לחלק מן המערך השולט, אנשים אלה קיצוניים בנכונות לנסיגות העלולות להרוס את ביטחון החיים של כמעט כל האוכלוסייה האזרחית היהודית ולערער את יסודות קיומנו בארץ; הם קיצונים בנכונות, לאחר השחרור, למסור לאויב חלקי ארץ ישראל, בעוד שום עם לא נהג כך עם מולדתו; הם קיצוניים בנכונותם המוצהרת לוותר גם על השלום כמטרת המדיניות הלאומית; הם מרחיקים לכת, בקיצוניות מחרידה, בסגירת שטחי ארץ גאולים בפני התיישבות יהודית.

הם נעלבים מאוד אם מאן דהוא מטיל בהם את התזכורת של "הספר הלבן". אין ורך להעליבם, האמת הפשוטה היא כי הם חתמו על דף שחור בתולדותינו לאמור: בחלק זה של ארץ ישראל יהודי, לא יכרינו מקומו. הם קיצוניים ביותר בהסתה להפעיל את צבאנו, אהוב נפשנו, נגד אזרחים יהודים דווקא! והם גם הקיצוניים בתעמולת רצח אופי, בשיסוי מאורגן, בביטויי גסות, אנטי-פרלמנטריים, בלשון ביזוי מופקרת, בלתי מרוסנת.

"סרטן בגוף האומה" אומר שר השיכון ומחרה מחזיק אחריו, כפי שקראנו, ראש הממשלה. כוונתם לנוער התאגד ב"גוש אמונים". אין כלל צורך להזדהות עם כל מה שחברי תנועה זו עושים כדי לאהוב את הנוער המופלא הזה. אמנם כן, אוהב אני את ארץ ישראל – ואת אוהביה. ושום גורם או חישוב לא יעקור את האהבה הזאת מן הלב.

לעתים אתה עומד נדהם מול פני השנאה הקיצונית או קיצוניות השנאה, המפעפעת בקרב המחנה הנגדי – והיא ממלאת, גם, כידוע לי, את אולם ישיבות הממשלה – לבני הדור הצעיר האלה, שהם רובם ככולם חיילים, צנחנים, מגיני האומה בגופם.

סרטן? ולא יתבוננו המשתמשים-בשפה-המסלידה במשמעות גידופם. סרטן הוא חולי שאין לו מזור. מה יהיה, אפוא, לגוף האומה? המשמעות השנייה של המונח הרפואי הזה, הוא, כי את הסרטן יש לעקור, אם אפשר, עד תום. הלכך כוונתם של הקיצוניים? הרוצים הם לעקור מגוף האומה או ליבה את הנוער הזה? התוכלו, מוכי המשטמה ההרסנית הזאת?

מול הקיצוניות המסוכנת הזאת חובתנו ללכד את כל הכוחות החיוביים המאמינים, כי אהבת ארץ ישראל טבעית היא, לכן זהה היא עם מתינות אמיתית בדרכו של אדם, של יהודי, של ציוני. המחנה הזה של אהבת העם והארץ, שיתייצב נגד הקיצוניים, אדיר הוא; גדול הוא מאשר אי-פעם בתולדות המדינה. נעשה למען ליכודו, ונכול.

ולכל בית ישראל, חגים וזמנים לששון.