מי הבטיח שלוש שנות רגיעה?
מי הבטיח שלוש שנות רגיעה?
(מעריב, 12.9.1975)
א.
בין כסה לעשור הובר לנו, שאין עוד איש בישראל, המוכן להתנדב ולהודיע, כי לפי דעתו, יינתנו לנו, בקשר עם הסדר הנסיגה בסיני, שלוש שנים של שקט. הבריחה הכללית מדיבור מפורש, אשר עמד, במשך חודשים, במרכז הדיון הציבורי, היא אופיינית מאוד. מה קרה? "שלוש השנים" נחשבו, כפי שנאמר לנו בהזדמנויות רבות, לאחד ההישגים החשובים במשא ומתן. אמנם, גם זמן זה עובר במהרה, ואם מתברר, כי למענו נמסרו עמדות חיוניות, עלול השכר החולף לצאת בהפסדו ארוך הטווח. על כך אפשר להשיב – ואכן השיבו – בהערכות שונות של מה שיקרה בעתיד. אבל עצם הזכייה ברגיעה, שתימשך לפחות שלוש שנים, לא הוטלה כלל בספק.
מנדט כוח האו"ם יחודש פעם בשנה וחידושו יקוים לפחות שלוש פעמים. כך נקבע בהסכם. ניסינו לשכנע, כי בין התחייבות פורמלית זו ובין הבטחת רגיעה אין קשר של סיבה ותוצאה. הימצאותם של חיילי או"ם, בגיזרה זו או אחרת, אינה מונעת כלל הגשת תביעות, או איומים ולחצים למען השגתן. יודעי דבר לא אבו להשתכנע. טענתם החוזרת היתה, כי מובטחת לנו רגיעה תלת-שנתית.
בפרוס שנת תשל"ו התכחשו הכל להערכה, או הנחה זו. מי אמר לכם, כי צפויות לנו שנים (שלוש) של שקט? נהפוך הוא. דוברינו מציינים, כי בתקופה הקרובה, אחר הסכם הנסיגה, צפויים לנו מבחנים רציניים; כלשונם, מדיניים, אולי אף צבאיים. מדוע, אפוא, התעקשו, עד לחתימת ההסכם, לטעון, כי רגיעה תהיה מנת חלקנו?
ייתכן, כי ההסבר לסתירה קשור בהבדל בין מלכתחילה לבין בדיעבד. כדי לקרב את הציבור החרד, התוהה, לפני חתימת ההסכם, אל העמדה הרשמית, מועיל להבטיח לו, כי יזכה בשקט, לאו מילתא זוטרתא היא. לאחר אישור ההסכם, אין עוד צורך בנימוק זה. לשיטה זו קוראים הטעיה. אבל לשם הסברת ענייננו, אין צורך לעמוד דווקא על מונח זה. אפשר גם להניח, כי נציגינו נוכחו לדעת להפתעתם הרבה, כי טעו בהערכותיהם, בעקבות הודעות, באזור ומחוץ לו, שנמסרו זמן קצר לאחר חתימת ההסכם. הציבור קרא אותן ושוב תהה. היכן הרגיעה המובטחת, אם כך אומרים (כבר עכשיו!) בקהיר, בדמשק ובוושינגטון? מכאן הנסיגה המבוהלת מן ההבטחות הקודמות. מי שהבטיח שלוש שנים של רגיעה, ירים ידו. אין יד שתתרומם. איש לא נתן הבטחה כזו. כולם ריאליסטים. כולם רוצי להכין את העם לקראת המבחנים "הצפויים".
ב.
אי אפשר להצדיק, אך ניתן להבין, את הניסיון הכללי הזה להימלט כבליהן של הבטחות מפורשות. עתה, ברור לכל, כי הן תלויות על בלימה. עוד בטרם יישמעו הקולות מקהיר או דמשק, הגיעו אלינו דברים מוושינגטון. אולי הם היו מפתיעים בשביל חוגים מסוימים בארצנו; אם כן, עליהם לשאול את עצמם, כיצד הגיעו לפליאתם.
הנשיא פורד שב ונתן הבטחה חגיגית לשליטה של מצרים, כי קיפאון במזרח התיכון לא ייסבל. יש לשוב ולציין, כי נשיא ארה"ב דיבר בלשון העתיד. הוא לא בא להוכיח לסאדאת, כי קיים את הבטחתו והביא לנסיגת ישראל. דבריו כוּונו במפורש למה שיהיה אחר הנסיגה מאבו-רודס ומעברי הגידי והמיתלה. "אני נותן לך את הבטחתי, או התחייבותי (מלה חגיגית: Pledge); לא יהיה קיפאון במזרח התיכון". לא ייתכנו שני פירושים להודעה זו. הנסיגה תבוצע. ומה אחריה? קיפאון? המלה הזאת, כידוע, נועדה כדי להרעיד עצמות, כדי להתריע על כל הזוועות האפשריות. כנגדה עולה "התנופה". יש להתקדם אחורנית. כדי להפשיר את הקיפאון יהיה צורך בנסיגות ישראליות נוספות. מי מדבר על שלוש שנים של קיפאון?
בעקבות הנשיא, השמיע הודעה אופיינית מזכיר המדינה. קיסינג'ר חזר לוושינגטון מדילוגיו במזרח התיכון, ומטכסי החתימה, ומיד הזהיר, כי אם לא יהיה הסדר דומה עם סוריה ועם ירדן – יתמוטט ההסכם עם מצרים... ושוב תרחף עלינו סכנת מלחמה. מעניינת השאלה, מדוע לא אמר מזכיר המדינה את הדברים האלה בהיותו בירושלים? מדוע לא השמיע אותם אפילו מקהיר, או דמשק לעת ביקוריו שם? שוב לפנינו ההבדל בין מלכתחילה לבין אחר מעשה. נשער בנפשותינו, כי הוא משמיע את אהרתו לפני חתימת ההסכם; יש יסוד להניח, כי אפילו בחדר הישיבות שלה ממשלה היתה פורצת סערה. הכל היו מתחרים בהצגת שאלות נרגזות. הן לא רק נאמר לנו, כי ההסכם עם מצרים יהיה הסכם לעצמו; יש גם כתובים. והנה אנו שומעים את ההיפך מזה למעשה לא כן, אחר החתימה. עתה, זוהי שאלה של פירושים. לד"ר קיסינג'ר ישנה שיטת "שכנוע" בדוקה. הוא אינו "לוחץ", כידוע; בוודאי אינו מאיים. הוא רק מסביר את האלטרנטיבות למיניהן. ואת ההחלטה הוא משאיר בידי אנשי שיחו. אמנם, ההסכם עם מצרים "עומד על רגליו". אבל מה עם שאר חלקי הגוף? כלום תיתכן הקפאת המצב לזמן ממושך אחר הנסיגה בסיני? מה תגיד ד סוריה? מה יאמר חוסיין? מה ידרוש סאדאת עצמו? עליכם לדעת, את היגיון הדברים. התנופה מוכרחה להימשך. האלטרנטיבה להמשכה היא התמוטטות ההסכם, אשר מאמצים כה רבים הושקעו כדי להשיגו. אנחנו איננו לוחצים עליכם. הבטחנו לא ללחוץ. אבל למציאות יש חוקי התפתחות משלה. אני ממליץ, רק ממליץ, בפניכם לא להתעלם מהם...
ג.
הממשלה אינה יודעת אילו הבטחות ניתנו, במסע הדילוגים, לסאדאת ולפאהמי ביחס להמשך התנופה. השערתי, הנלקחת מניסיון, היא כי הבטחות כאלו ניתנו ותוכנן לא נמסר לירושלים. זוהי השיטה. לכל צד הבטחות משלו. התוצאה היא, כי שר החוץ המצרי מדבר בביטחון, כי אולי כבר בחודש הבא יתחיל משא ומתן על נסיגה מרמת הגולן. ייתכן כי לא דייק ביחס לחודש. אבל גם ד"ר קיסינג'ר עצמו אישר כי כעבור זמן קצר, עם ביצוע ההסכם בדרום, תפנה אמריקה את מאמציה כלפי סוריה. לא יהיה "קיפאון".
פאהמי גם לא שכח את עניין השימוש בכוח. אמנם, מצרים הבטיחה לא להשתמש בו, מתוך הנחה, כי "התנופה" תימשך, כי ישראל תוסיף לסגת בשלבים... עד קווי 1967, על פי המטרה, המוכרזת בעצם הימים האלה על ידי מצרים ושליטה. אבל בכל זאת, דרושה איזו תחבולה, למען לא יתקבל הרושם, כי מצרים כאילו ויתרה על האופציה הצבאית. הסביר, אפוא, שר החוץ המצרי, כי על אף האמור בהסכם, תהיה מצרים רשאית להפעיל כוח נגד ישראל. הכיצד? הן היא התחייבה במפורש שלא לעשות כן? מסתבר, כי יש לו, לפאהמי, פירוש משלו לסעיף 51 המפורסם למגילת האו"ם, הקובע כי לכל אומה ניתנת הזכות להגן על עצמה נגד תוקפנות מבלי להמתיןעד שמסודות האו"ם יקבלו את החלטותיהם. זכות זו, טוען פאהמי, חלה על מלחמה במי שמחזיק שטחים כבושים. משום כך, אם ישראל לא תוסיף לסגת, תהיה מצרים רשאית... (סליחה על הביטוי) לצפצף על ההסכם, אשר לפיו אין להשתמש בכוח לפתרון הסכסוך במזרח התיכון.
את הפירוש הזה של סעיף 51 למגילת האו"ם ניסה פאהמי להכניס לגוף ההסכם המצרי-ישראלי. הצעתו נדחתה. אך כמה אופיינית היא העובדה, כי ימים מספר לאחר שההצעה נדחתה וההסכם נחתם בלעדיה, אין שר החוץ המצרי מהסס להודיע שמצרים תנהג על פי פירושים שלה ביחס לשימוש בכוח, כאשר תחליט להפעילו. לו הממשלה גילתה עירנות, מבחינת העתיד, לגבי הודעות האויב, היא לא היתה עוברת לסדר היום על הודעתו הצינית של שר החוץ המצרי. ניתן היה בהחלט לתבוע ממצרים הודעה מוסמכת, האם מחייב אותה ההסכם החתום בז'נבה, או הצגת המשמעות של סעיף 51 למגילת האו"ם, כפי שנעשתה על ידי שר החוץ שלה. אין זה עניין של מה בכך, אם מדינה מתחייבת שלא להשתמש בכוח, וכעבור ימים מספר מכריז דוברה המוסמך, כי היא רשאית להשתמש בו.
ד.
קיימת גם התחייבות מצרית אחרת, שלא להצטרף לפעולות איבה, אם סוריה תתקוף את ישראל. ידוע, כי המצרים הוסיפו על כך, כי אם יהיה להיפך, כלומר, אם ישראל תתקוף את ישראל. ידוע, כי המצרים הוסיפו על כך, כי אם יהיה להיפך, כלומר, אם ישראל תתקוף את סוריה, יבוטל מיד ההסכם המצרי-ישראלי. זוהי השיטה הדו-משמעית, הנהוגה בדיפלומטיה של הדילוגים. מי תקף, זוהי, בימינו שאלה של פירוש. המצרים, משיחליטו לנהוג כך, יוכלו תמיד לטעון, כי הישראלים תקפו בחזית הסורית, אף על פי שהסורים החלו בתוקפנות. בסופו של דבר, נהגו כך המצרים עצמם, ביום הכיפורים, לפני שנתיים. הם תקפו, על פי תכנון משולב עם דמשק, בשעה 14.00, אבל כמחצית השעה לפני כן פירסמו הודעה, כי אנו תוקפים אותם. ברור, אפוא, כי המצרים שומרים לעצמם את כל האופציות פתוחות.
את ההנחה הזאת אישר לא אחר אלא אסאד עצמו. הוא עדיין בריב שפתיים עם סאדאת על הסכם הנסיגה בסיני. אבל הוא הודיע, בלא היסוס, כי אם תפרוץ מלחמה בין סוריה לבין ישראל, תצטרף מצרים למלחמה זו. השליט הסורי לא עסק בדקדוקים לשוניים. הוא לא דיבר על יוזמה התקפתית של אחד הצדדים; הוא ציין, בפשטות, כי אם "תפרוץ מלחמה" תחודש החזית המצרית-סורית המשותפת נגד ישראל. מוטב לנו לא להתעלם מהודעה זו, וגם לא לזלזל בה.
האם כנגד כל אלה אינה שקולה הודעתו של סאדאת, שלפיה הוא מכיר בישראל כבעובדה קיימת? יש, בוודאי, בתוכנו, כאלה, המוכנים, בעקבות הודעה זו, "להוכיח", כי סאדאת באמת רוצה בשלום עם ישראל והגיע למסקנה, כעבור מספר שבועות בלבד, כי ישראל אינה עוד "פגיון בליבה של האומה הערבית". פרשנים אלה שוכחים, כי באותה הודעה עצמה ציין סאדאת שעל ישראל יהיה לשוב לקווי ה-4 ביוני 1967 ולהחזיר את "זכויות הפלשתינים". עובדה קיימת. אבל צריך ליצור תנאים שבהם היא תפסיק להיות קיימת. במדיניותו זו הוכיח סאדאת, כי הוא פיקח מעמיתיו בבירות ערביות שונות. אין זה טוב לערבים להכריז, כי הם רוצים בהשמדת ישראל. אפילו עראפאת הכחיש רצון כזה בטלוויזיה האמריקנית. הוא צחק בפני המראיין האמריקני אשר שאל אותו בתכנית זו והשיב: "את המלים האלו (חיסול ישראל) אתה אמרת, לא אני"... קל וחומר סאדאת, הוא כבר מזמן הכיר בישראל כב"עובדה קיימת", אבל נסיגה טוטלית והקמת מדינה פלשתינאית ביהודה, שומרון ועזה יעשו את שלהן... ומטרות אלו הוא מוצא, על פי פירושו, בהחלטת 338 של מועצת הביטחון, המהווה חלק בלתי נפרד של הסכם הנסיגה הנוספת.
ה.
בקשר להסדר הנסיגה בסיני, פרץ סכסוך בין הערבים. יש ביניהם כאלה, השוללים את ההסדר הזה ורואים בו מעין פניית עורף של סאדאת לעניין הערבי הכולל. עובדה זו מנוצלת אצלנו על ידי אנשים, אשר מוטב ולא אכנה אותם בשמם הנכון, כדי לומר לנו, לכל החרדים לביטחון ישראל: הרואים אתם באיזו חברה הנכם נמצאים? אתם והם ניצבים בחזית אחת. גם לשיטת התעמולה הזאת הנני מעדיף לא לתת את התואר הראוי לה. אני אפילו זכיתי, באחד העיתונים, לכרזה משותפת עם... עראפאת. הסתכלתי בהצמדה זו, נדתי "למחברים" הללו, משכתי בכתפי. רבות ראו עיניי בימים עברו; אין כנראה מעצור וסייג, כאשר מתקבלת החלטה להפעיל אלימות בזויה בלשון ובציור.
ראויה לציון היא הדגנרציה המחשבתית הפוקדת את המסיתים. משוואה שכזו. משל למה הדבר דומה? הנאצים דחו את הקומוניזם ובני החורין דחוהו, אם כן, הנאצים והאנשים החופשיים היו... יחד. או להיפך, הקומוניסטים נלחמו בנאציזם ונושאי דבר הדמוקרטיה עשו כן; אם כן... בפילוסופיה זו נוהגים "המחברים", תרתי משמע. אפשר להוסיף על דוגמאות אלו כהנה וכהנה. אך אין צורך בכך. בושה תכסה, בוודאי, את פניו של איש משכיל ונבון, הקורא על משוואות שכאלה. נעבור עליהן לסדר היום במלוא הרגש אשר לו הן ראויות.
לכאורה צריך הפירוד במחנה האויבים לסייע בידנו. עצתי היא, כי ביחס להתפתחויות האחרונות נוסיף להתבונן עד שנדע לאילו מסקנות להגיע. כבר ראינו את הערבים רבים, זועקים חמס איש על רעו – ועושים יד אחת נגדנו. ושוב ייתכן, כי ידברו על ליבנו ביחס לסוריה. הנימוקים יועלו דווקא על רקע הריב הפני-ערבי, אולי אפשר להוציא את סוריה ממחנה הקיצונים? הכל תלוי בעמדת ישראל. אם היא לא תהיה "נוקשה" ותוותר בצפון, כפי שוויתרה בדרום, מי יודע, אולי אסאד ימתן עמדותיו? אם כך ייאמר, נידרש אנו שוב לשלם את מחיר הניסוי הזה.
ולסאדאת לא צריך לעזור כנגד מתנגדיו? האם לא צריך לאפשר לו להוכיחו, כי הוא לא התכחש לעניין הערבי המשותף? הכל תלוי ב"גמישותה" של ישראל. לפיכך, עלינו להמשיך בתנופה, בתזוזה, בהסכמי נסיגה נוספים.
החלום של שלוש שנות רגיעה נגוז בטרם החל להתרקם. שום בעיה לא נפתרה בינינו לבין הערבים בעקבות הסכמתנו לנסיגה נוספת, בלי שלום, בלי ביטול מצב המלחמה בסיני. מערכות גדולות לפנינו על ביטחון האומה ועתידה בארץ ישראל. אבל מי הם אלה שהבטיחו שלוש שנות שקט? אנו יודעים אותם. שמענום במו אוזנינו. לפתע נעלמו. אין עוד איש מביניהם, המוכן להודות, כי פיו דיבר שווא.
גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.
