מי בעליה ומי בירידה

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ח חשון התשכ"ד, 15 בנובמבר 1963
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
מפלגות - אחדות העבודה, הפרוגרסיבים, הציונים הכלליים, ליברלים (ליברלית), מפא"י. אישים , ממשל - בחירות, קואליציה, רשויות מקומיות. זכויות אדם - זכויות הנאשם. משפט - עליונות המשפט, צדק
במאמר זה דן בגין במפלגה הליברלית שקמה ב-1961 מתוך מגמה להוות אלטרנטיבה לשלטון, אך למעשה מטרתה היתה לדחוק את "חרות" למקום השלישי בכנסת. לטענתו היא הצליחה, משום שתנועת ה"חרות" חזקה יותר. בגין מציין גם את סירובה של המפלגה הליברלית לכונן גוש פוליטי עם "חרות" מתוך טענות ותירוצים שונים. בגין מגיע למסקנה, כי במפלגה הליברלית אין כל חידוש וכי בבחירות לכנסת השישית המפלגה הליברלית תיכשל. בגין מציין, כי למרות ש"חרות" חזקה יותר מהמפלגה הליברלית, היא עדיין מעוניינת בהקמת רשימה פוליטית משותפת עימה. יחד עם זאת היא מכבדת את סירובה.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

פרשנים רבים, שאין לשוד בהם במידה כלשהי של עוינות כלפי המפלגה הליברלית, כתבו השבוע, כי צעד מסוים של סיעתה הפרלמנטרית הצטיין בחוסר רצינות הגובל בילדותיות. ההסברים לאחר מעשה, שהושמעו על ידי חבריה של מפלגה זו, לא הצליחו לגבור על ההתרשמות הכללית, כי הורתה לא היתה בהיעדר חשובים אלא בשיקול רע. טענתם העיקרית היתה, כי כבר ברור, שהיה מעשה שחיתות במשרד הבריאות. מי פירושה של המילה ההחלטית "ברור"? אם המדובר הוא בהרגשתו, או בהערכתו, או במסקנותיו של פלוני אלמוני, הרי, בודאי, הן הנותנות – בעיניו. הקושי המקובל הוא, כי דבר, הברור לחלוטין בעיני שמעון, יכול להיות קשור בספק בעיניו של ראובן, או להיפך. כדי לסלק קושי זה, הוקם, בחברה תרבותית, המשפט. כל השמעונים וכל הראובנים חייבים להמתין עד שבית המשפט המוסמך יוציא את דינו, אשר יאשר את מסקנותיהם או יפזר את ספקותיהם. יוצא, כי, מבחינה משפטית, שום דבר אינו ברור, כל עוד לא ניתן פסק הדין. מי שאומר להיפך, חוטא, אמנם לא בידיו אלא בפיו, בלינצ'יות.

החוק אוסר לפרסם דבר, שיש בו כדי להשפיע על מתן פסק דין. לו התביעה הכללית היתה נוהגת על פי האות הכתובה בלבד של החוק, היא היתה צריכה השבוע להעמיד לדין את כל העורכים בישראל, על אשר פרסמו בעתוניהם, כי כבר ברור שהיה מעשה שחיתות. פרסום כללי ומוחלט כזה בודאי שיש בו כדי להשפיע וגו'. אך טוב, כמובן, שהפרקליטות נהגה על פי השכל הישר. מה יכלו לעשות כתבים ועורכים, המקבלים בפני חברי כנסת, דוקא משפטנים מלומדים, הודעות קטיגוריות, לפיהן נאשמים במשפט מסויים הנם כבר בחזקת אשמים, בעוד השופט עדיין לא קבע, על פי ההליכים המקובלים, אם היתה עבירה, ומי הוא התחייב לתת עליה את הדין? האחריות האמיתית על התערבות זו במשפט עומד ותלוי אינה חלה, במקרה דנן, על בעלי הפרסומים אלא על יוזמיהם. בגלל סיבות, שאין צורך לפרשן, אין זו אלא אחריות מוסרית. אבל משום כך היא כבדה מאד. הענין הוא רציני, לא ילדותי.

אם המדובר בילדותיות, שהיא לעתים מנת חלקם של אנשים מבוגרים מאד, ניתנה לנו, אם מותר לומר כך, דוגמה קלאסית לה, לא בערבי הסתיו הנאים אלא בימי הקיץ הלוהטים. לאחר הבחירות למועצה המקומית באשדוד המתחדשת, פורסמה, מטעם המפלגה הליברלית, הודעה, שעיקרה שני מספרים אריטמטיים ומסקנה מדינית אחת. בשנת 1961, קראנו, בבחירות לכנסת החמישית, קיבלה רשימה ל' 49 קולות באשדוד, ואילו שנתיים לאחר מכן, בחירות למועצה, קיבלה רשימה זו 345 קולות. כאלה היו המספרים החזקים. מתוך השוואה ביניהם, נעשה חישוב העליה, המסחררת ממש, של המפלגה הליברלית. והמסקנה נוסחה, קרי וכתיב, במילים אלו: "המפלגה הליברלית היא הכוח הפוליטי העולה במדינה".

איך נאמר בימי קדם? קשה (היה) לא לכתוב סטירה. במדינה יש יותר ממיליון ומאתיים אלף בעלי זכות הצבעה. הקיץ היו באשדוד כ-4,700 בעלי זכות בחירה. הלכו לקלפי כ-3,000 איש ואשה, כלומר כרבע האחוז מכלל צבור הבוחרים הפוטנציאלי בישראל. מפלגה מסויימת מקבלת כעשירית מאותו רבע האחוז. והנה אומרים דובריה המוסמכים, בכל הרצינות המשכנעת, כי ניתנה הוכחה, שהיא הכח העולה (!) בכל המדינה כולה (!!).

אבל מה עושה הגברת קלפי הקפריזאית? שבועות מספר לאחר הבחירות באשדוד נקראים לבחירת נציגיהם במקומיים תושבי באר שבע העיר. המפלגה הליברלית מקבלת בהן 520 קולות, פחות ממחצית המודד הדרוש לקבלת מנדאט אחד למועצת העיריה. אך מענין, כי בעקבות תוצאה זו, לא נעשו עוד שום השוואות, לא עם הבחירות לכנסת בשנת 1961, בהן רשימה ל' קיבלה בבירת הנגב 1,057 קולות, ולא עם הבחירות למועצת באר שבע בשנת 1959, בהן הציונים הכלליים והפרוגרסיבים קיבלו יחד 502 קולות, בעד בעלי זכות ההצבעה במקום מונים כשמונה עשר אלף אזרחים ואילו כעבור ארבע שנים הם כבר עולים על עשרים וששה אלף. כן ירבו. במילים אחרות, הכוח העולה במדינה סובל, לפתע, ירידה תלולה, מוחלטת במשך שנתיים. יחסית כעבור ארבע שנים.

ב.

ודאי, לו מישהו היה טוען, כי הבחירות המקומיות בבאר שבע סיפקו הוכחה סופית, שהמפלגה הליברלית היא חולשה יורדת במדינה, אפשר היה גם עליו לכתוב סטירונת. רבע אחוז של כלל הבוחרים אינו בא ללמד עליו; אבל גם שנים וחצי אחוזים ממנו אינם יוצאים להוכיח, מה עמדתם של תשעים ושבעת האחוזים "הנותרים". בחירות מקומיות, כשמן כן הן. בבאר שבע אף יש להן ייחוד, שכמוהו אינו בערים אחרות. אגודת ישראל, למשל, קיבלה בה הקיץ כפליים ממה שהישגה רשימת המפלגה הליברלית. כלום זהו יחס הכוחות האמיתי בין שתי המפלגות הללו במדינה? מפ"ם קיבלה בבאר שבע, בבחירות לכנסת המכהנת, אלף מאתיים תשעים ושמונה קולות ואילו השתא, בבחירות למועצת העיר, היא קיבלה ארבעת אלפים תשע מאות עשרים קולות. המפלגה הזאת קיבלה באותו יום, בנובמבר 1959, ובאותו מקום, אלף שלוש מאות עשרים קולות לכנסת הרביעית, ושלושת אלפים מאתיים חמשה עשר למועצה המקומית. ועל הרשימות האישיות, הקרויות, מתוך טעות, או למען הטעיה, עדתיות, אין עוד צורך לדבר. יוצא, כי כל נסיון להסיק מסקנה כוללת, ביחס למפנה או העדרו, על סמך תוצאותיהן של בחירות מקומיות, או באשדוד, אם בבאר שבע ואם ברשויות אחרות, יש בו מהיפוכו המדהים של בגרות.

נסיון כזה עשה לפני ימים מספר דובר רשמי של המפלגה הליברלית. ומה היא המסקנה אליה הוא הביאו? לפני שנשיב לשאלה זו. עלינו לעמוד על תוצאות הבחירות המקומיות האחרונות מבחינתה של תנועת החרות. רשימה ח' קיבלה באשדוד ארבע מאות חמשים ושבע קולות, בבאר שבע אלף ארבע מאות חמשים ושלושה קולות. ההשוואה אומרת כי רשימה זו קיבלה במקום אחד כשליש יותר מרשימה ל', ובמקום השני כמעט פי שלוש ממנה. אבל השוואה זו אינה מספקת כמובן. למען האמת והבהירות, יש לשוב, גם מנקודת ראותה של מפלגתנו, לבחירות קודמות, נעשה כן.

בבחירות של שנת 1961, לכנסת החמישית, קיבלה רשימה ח' באשדוד מאתים עשרים ושנים קולות, ואילו בבאר שבע היא זכתה לתמיכת של אלפיים מאתיים שלושים וארבעה אזרחיות ואזרחים. כלום איפוא עלתה תנועת החרות באשדוד וירדה בבשאר שבע? התשובה, כדי שתהיה נכונה, זקוקה לבדיקה, שתהיה אמיתית. באשדוד הכפלנו, בין מערכה למערכה, את מספר קולותינו, אך לא הגדלנו את אחוזם היחסי שהיה נותר ניכר. נאות התוצאה היא בכך, רשימה ח' קיבלה במערכה למועצה מקומית תמיכה צבורית יחסית דומה לזו שהיא השיגה במערכה המדינית לכנסת. כל ילד בישראל יודע, כי תנועת החרות מקבלת הרבה יותר קולות לבית הנבחרים מאשר למועצות העירוניות. יכול אני בלי היסוס גם לומר, להיפך, כי אנו מקבלים הרבה פחות קולות לרשויות המקומיות מאשר לכנסת. טוב או רע, כך הוא. ואם במקום מסויים משתוות התוצאות, בכיוון למעלה, הרי הן באות ללמד על השתרשות בקרב הצבור, שהיא עדין איננה העליה, אבל נקודת המוצא לה.

בבאר שבע נשאר ההפרש המקובל בין תוצאות הבחירות לכנסת ולרשות המקומית. לא זו בלבד שבבחירות לכנסת בשנת 1961 קיבלנו יותר קולות מאשר בבחירות למועצת העיר בשנת 1963, אלא כך היה גם ביום הבחירות המשותף של שנת 1959. ביום ההוא קיבלנו באותה עיר באר שבע 2,076 קולות לכנסת ואילו לעיריה כמחצית מהם, 997 קולות בלבד. הגדלנו, איפוא, בניגוד למפלגה הליברלית, את מספר קולותינו, מבחירו לבחירות לסוגיהן, גם בבאר שבע, אבל לא העלינו את אחוזם. משום כך מעולם לא טענו להצלחה בבחירות המקומיות האחרונות. אפס, דוברה של המפלגה הליברלית, הזוכר בוודאי את תוצאות הבחירות הללו, אם מנקודת ראות מפלגתו ואם מבחינתה של מפלגתנו, אומר, שוב ברצינות גמורה, כי תנועת החרות נמצאת בירידה ברכוזי העולים, ואילו למפלגה הליברלית צפוי הסכוי לעלות ועוד לעלות ועוד יותר לעלות.

כאמור, קשה לא לכתוב סטירה. אבל בגלל טרדותינו לא כתבנוהו בקיץ, לאחר ההודעה, למחרת הבחירות באשדוד ועל סף המערכה בבאר שבע, על הכוח הפוליטי העולה במדינה. לא נכתבנה גם היום. אם מי שהוא רוצה לתת שיעורים בילדותיות, ירבה בהם כאוות נפשו. הבעיות, העומדות בפני האומה כשמונה עשר חדשים לפני מערכת הבחירות לכנסת חדשה, הן רציניות מאד. כמוהן, צריך להיות הטיפול בהן.

היחסים בין תנועת החרות ובין המפלגה הליברלית, שקמה על סף הבחירות לכנסת החמישית עם הצטרפותם של הציונים הכלליים אל הפרוגרסיבים, נקבעו בעקבות תוצאותיהן של בחירות אלו. אחר ליל הנדודים של מנהיגי המפלגה המאוחדת, בו הם מיהרו, פן יאחרו, להביע דוקא אמון בממשלת מפא"י, או, במלים מפורשות יותר, בו הם הודיעו על נכונותם להצטרף לממשלה, בראשותה ובשליטתה המוחלטת של מפלגה זו, ברור לא רק לנו, כי מגמת פניהם האמיתית, עד ה-15 באוגוסט 1961, לא היתה להרחיק את מפא"י מן השלטון אלא לדחוק את תנועת החרות למקום השלישי בכנסת. זאת היתה האמביציה האדירה של הכוח החדש שהופיע באופקנו המדיני. מנהיגי המפלגה הליברלית דיברו עליה בגלוי, אף כי כלאחר יד. הם מעולם לא אמרו לאנשי מפא"י: אחרי הבחירות לכנסת החמישית נשב במקומכם ליד שולחן הממשלה. הם חזרו ואמרו לחברי תנועת החרות: אחרי הבחירות נשב במקומכם על ספסלי הכנסת. דבר המפלגה הליברלית וחזונה.

אץ החזון ליווה הבטחון. ראשי המפלגה הליברלית היו בטוחים לחלוטין, כי בכנסת החמישית תהיה סיעתם השניה בגודלה. מי שניסה להעלות ספק בכך, היה כמתעתע בעיניהם וכפי שהיו משוכנעים בעליתם, כן האמינו, כי רצו, בירידתנו. את מספר המנדאטים שלהם מנו מעשרים למעלה; את מספר הנציגים שלנו ספרו מארבע עשר למטה, אפילו מאד למטה. מה היו עושים, או מנסים לעשות, עם העשרים פלוס, זו שאלה אחרת. תשובה משכנעת לה ניתנה באותו ליל הנדודים המיניסטריאלי שלהם. אבל שני המנינים עם התוספת היו בכיס הליברלי, זמן רב לפני שיצאו מן הקלפי.

היא לא הוציאם. החזון לא נתגשם. תנועת החרות קיבל היותר קולות מאשר המפלגה שקמה מאיחודם של שתי מפלגות. אמנם כן, ההפרש לטובתו אינו רב. אבל לאור הנסיון יכולים אנו לשער בנפשותינו, איך היו מהלכים בכנסת מנהיגים מסויימים של המפלגה הליברלית, החורצים דין בטרם ינתן וקובעים תוצאות לפני פרסומן, לו הבדל בהצבעה העממית היה לטובתם, אפילו לא היה עולה על מאה קולות. הבוחרים רצו אחרת. הם אישור זו הפעם השלישית, כי סיעת תנועת החרות היא השניה בבית הנבחרים הישראלי.

אחר הבחירות לכנסת החמישית הצענו למפלגה הליברלית לפתוח במשא ומתן על הקמת גוש פרלמנטרי, משותף לשתי המפלגות, ורשימת מועמדים משותפת לבחירות לכנסת הבאה. אך אני צריך עוד לשוב למכתב, אשר היה לי הכבוד לשגר, על דעת חברי, למר רוזן ולמר ברנשטיין, נשיאי המפלגה הליברלית; תוכנו ידוע. התשובה הרשמית מטעם מפלגה זו היתה לא רק שלילית אלא נרגזת, אף נזעמת.

הטענה הראשונה, הדבוקית כמעט, שהושמעה לעומתנו, היתה, כיצד הרשינו לעצמנו לפנות, בענין זה, אל ראשי המפלגה הליברלית לא בהסתר אלא לעיני הצבור. לא עבר זמן רב, מאז היא הושמעה וגולגלה, והתברר, כי כל המפלגות המדיניות, הרוצות לנהל משא ומתן על איחוד או רשימות מועמדים משותפות, פונות אשה אל רעותה בפומבי ודנות על כך בגלוי. לא זו בלבד, שאין איש רואה בנוהל זה פגם כלשהו. אלא הכל משוכנעים כי זוהי הדרך הנאותה לברורים בין גופים ציבוריים. איש אינו טוען, כמובן כי השיחות הבין מפלגתיות צריכות להיות "מכוסות" בידי עתונאים; אבל עצם קיום המשא ומתן, או ההצעה לפתוח בו, מדוע הם חייבים להיות סודיים וטמירים, אף לא יכלו להיות כאלה?

הטענה השניה היתה, כי אין דבר כזה כמו גוש, משותף לפתי מפלגות, או שתי רשימות, במוסד נבחר. השכל הישר חייב לשאול, אם משהו איננו, מדוע אי אפשר להקימו? אבל במהרה ניתנה תשובה לשאלה זו על ידי שכל אחר. הבחירות באשדוד הוכיחו לא רק כי המפלגה הליברלית היא הכוח העולה במדינה אלא שהיא גם מסוגלת, ביזמתה היא, להקים גושים בישראל. היא הקימה, מתחילה, גוש- כך, במפורש – עם הרשימה הקרויה עדתית של מר רוברט חיים, ייבדל הוא לחיים ארוכים מרשימתו.

שלישית, נאמר לנו, סכנה חמורה צפונה בהצעתה של תנועת החרות. אם המפלגה הליברלית תתפתה לפתוח עמה בשיחות על גוש משותף, מיד תפנה אחדות העבודה למפא"י או להיפך, בהצעה להקים בלוק סוציאליסטי כפול, או אפילו משולש. שוב נתברר במהרה, כי בעוד המנהיגים בפרוגרסיביים של המפלגה הליברלית חוזים, בעקבות מעשה משוער, תוצאות מסויימות, באות הללו בלעדיו. אין משא ומתן בין תנועת החרות ובין המפלגה הליברלית; יש משא ומתן, בעיקר על רשימה משותפת לכנסת הששית, בין מפא"י ובין אחדות העבודה, התובעת את שיתופה של מפ"ם.

הטענות האחרות היו ללא ספור. קראתי אותן בתשומת לב, הראויה להן, בדין וחשבון הרשמי על דיוניו של מרכז המפלגה הליברלית, בקשר עם הצעתה של תנועת החרות. את תמציתן אין להבהיר טוב יותר, מאשר בשאלות רטוריות. איך בכלל העזנו לפנות למפלגה הליברלית בהצעה בה פנינו אליה? כלום יתואר עוול גדול מזה שעשינו לה על ידי שהצענו להנהגתה פעולה פרלמנטרית אופוזיציונית משותפת והליכה אלטרנטיבית משותפת אל צבור הבוחרים? נורא. והמסקנה היתה: לא, לא, בשום פנים ואופן לא.

ד.

רשמנו לפנינו תשובה שלילית זו, לא בלי צער, אך גם בלי חולשת לב. אנו ידעים את דרכנו. אין היא קלה. אבל כדאי היה ללכת בה, אף לו היתה קשה הרבה יותר. בדרכנו שלנו אין זיגזג של הכרזת אלטרנטיבה מחד, ושל ריצה לילית, כדי להספיק לפני אחדות העבודה, לחדר ההמתנה של מפא"י, מאידך.

את מעמדנו המדיני, אם להרכבת ממשלה בלי מפא"י, ואם לאופוזיציה מתחזקת והולכת להמשך שלטונה, יקבעו הבוחרים. חשובה אלין שיעור היא השאיפה; חשוב לאין ערוך הוא השירות עדי הגשמתה. בדרך אליה יש סבלנות; בעשיתו לא תהיה התעיפות. נסיון "להסדר" גרורי לא היה, ולא יהיה. מנת חלקם הוא של אחרים.

נניח, כפי שחובה עתה לשער, כי המפלגה הליברלית הולכת ברשימתה משלה לבחירות לכנסת הששית. האם יהיו לה, בשנת 1965, היתרונות, שניתנו לה בשנת 1961? לפני שנתיים קם והיה איחוד, שאינו שכיח בישראל, בין שתי מפלגות. כבר היום אין, וכעבור שנתיים בודאי לא יהיה עוד, כל חדש בהופעתה של האות ל' מעל עמודי המודעות, בין אם היא תלווה בתמונה של מי שאפשר לסמוך עליו, ואם לאו. לא רק מר רוזן אומר, אולי בגלל טעות פרוידיסטית, המפלגה הפרוגרסיבית במקום הליברלית. רבים אומרים, או, לפחות, חושבים כך. ואין בטחון, אם הם טועים ביחס למהות, כמובן, לא הכמות.

ד"ר נחום גולדמן עזר למפלגה, שהכריזה על עצמה כחדשה, בעיקר במשיכת המונים, בקיום אסיפות גדולות. היה זה, מלבד דברים אחרים, סיוע חשוב מאד. המפלגה הליברלית אינה מסוגלת, פשוטו כמשמעו, לקיים אסיפות בחירות רבות משתתפים. ומבחינה זו יש לעמנו, כמו לכל האומות הבוחרות, נסיון כפול. אסיפות גדולות, אין בטחון, כי הן מביאות להצבעה גדולה; אסיפות קטנות, יש בטחון, כי הן מסמנות הצבעה קטנה.

שלישית, המפלגה הליברלית יצאה, עם היוולדה, בתרועת אלטרנטיבה גדולה. אנחנו ידענו, כי לא תקיעה ולא תרועה היא אלא שברים. אבל חלק מן הצבור לא ידע עדיין את האמת, או העדיף להאמין, כי המעשה אחר הבחירות לא יסתור את ההכרזה שלפניהן. בבחירות הבאות לא תוכל עוד טענה זו להתקבל, בדרך כלל, אלא במנוד ראש. אין שלכוח, כי בינתיים קם והיה הנסיון של מועדון הארבעה והריצה המרתונית של מנהיגי המפלגה הליברלית ממנו אל פרוזדורה של מפא"י. מי שהיה מוכן לשרת בממשלת מפא"י כאחד הגרורים, סיסמת האלטרנטיבה שלו, מבחינה מהותית בלבד, אף אם תצא מפיו, תפלה תהיה. יש יסוד להניח, כי מנהיגי המפלגה הליברלית לא אל רבים ידברו במערכת הבחירות, הבאה עלינו לטובה: אבל עוד מעטים מהם יטו אזן קשבת, או לב מאמין, לקריאתם החוזרת משנת 1961. ואם בשנה ההיא יצאה תנועת החרות חזקה מן המפלגה הליברלית, אף על פי שהתנאים היו קשים מאד בשביל הראשונה ואופטימיים בשביל השניה, על מה מסתמך יריבנו בעל החזון בהביעו תקווה – הפעם, יש לשער, לא עוד בטחון – כי בשנת 1965 יהיה להיפך?

אינני מציג את השאלה הזאת לשם התנצחות. אני מוסיף להחזיק בדעה, כי, מבחינת האומה חירותה הפנימית ועתידה, רצוי להקים בבחירות לכנסת הששית רשימה משותפת לתנועת החרות ולמפלגה הליברלית. אבל הנהגתה של מפלגה זו – על פי כל העדויות, בניגוד לדעת רבים מחבריה – שוללת, ללא סייג, אפשרות זו. רצונה הוא כבודה. אם הוא יהיה גם כוחה – נראה. ובאשר לשאלה, מי יעלה ומי ירד, הריני מייעץ לכל דובריה של המפלגה הליברלית להמתין עד להפצעת השחר, למחרת יום הבחירות. נסיון משותף מאחורינו.