מזמינים "מאורעות"

מזמינים "מאורעות"

א

המרגל הזקן רונלד סטורס; שונא היהודים הנאצי-בריטי ווינטרטון; עתון הסיטי הלונדוני "אקונומיסט"; שופר הממשלה האנגלית "טיימס" - כל אלה מזהירים ומתנבאים, שאם ממשלת הלייבור תגש להגשים את אשר הבטיחה מפלגת הלייבור, או אם אפילו יחול שנוי קל במדיניות הספר הלבן, יקום העולם הערבי ויתנגד לכך בכל האמצעים, העומדים לרשותו. יפרצו "מאורעות", יישפך דם. תתלקח מלחמה קדושה, מתימן ועד לביזרטה.

נסיון העבר מלמדנו, כי לאזהרות הללו יש כוונה משולשת. ראשית, רוצים השליטים ושליחיהם "לחנך מחדש" את דעת הקהל העולמית. במשך השנתים האחרונות למד העולם, הודות למציאות והודות למחתרת העברית, כי הסכסוך האמיתי, שקיים ומתלקח בארץ-ישראל, הוא הסכסוך בין העם העברי, השואף לחזור למולדתו, לבין השליטים הבריטיים, שהפרו את התחייבותם וחסמו בפניו את דרך הגאולה. ישנן הוכחות רבות המלמדות, כי בסכסוך זה עמדה דעת הקהל החפשית לצד המרומים ולא לצד מפירי האמון. עתה, בהתקרב זמן ההכרעה, יש לטשטש את הרושם המסוכן. צריך להוכיח לעולם, כי הסכסוך הוא בין "שתי זכויות"; כי העולם הערבי עומד כצור נגד העליה והעצמאות העברית; כי מליונים ערבים מוכנים ממש להקריב את חייהם למען לא יבוא עוד יהודי אחד לארץ- ישראל. על רקע של סכסוך כזה יובן תפקידם של השלטונות הבריטיים, תפקיד של "בלתי מעונין", תפקיד של משכין שלום, של "מפשר".

הכוונה השניה מופנית ליהודים. בלשון דיפלומטית, נקרא הדבר אזהרה ידידותית. בלשון פשוטה הוא נקרא נסיון הפחדה, או שנטז'ה. הנמיכו קולכם, יהודים; הצניעו דרישותיכם; אל תעיזו להלחם על זכויותיכם. זכרו, כי בידינו, בידי המושלים האנגליים, נמצאים לא רק המפתחות לסכרים של מימי הנילוס; בכיסנו מונח גם המפתח אל "הסכרים" שמעל חולות המדבר הערבי. לא רק ערביי ארץ-ישראל יקומו שוב להכחידכם; גם אבן-סעוד וגם השולטן המארוקני ישלח חילותיו, על מנת להשמידכם מתחת שמי ה'. ראו הזהרנוכם! והנסיון שלהם מלמד את השליטים, כי הפחדה זו לא נשארה בעבר בלא הד ובלי השפעה על חוגים יהודיים "קובעים", על כן, מנסים הם שוב להשתמש בנימוק של "הים הערבי", העומד להציף, כביכול, את נוה הארץ העברית.

אך המטרה העיקרית של המרגלים והסופרים האנגליים, המזהירים מפני התקוממות ערב, היא אחרת. זוהי, בפשטות הזמנה שנשלחת מלונדון אל הערבים, להתחיל במאורעות דמים. זוהי הסברה, שאם המאורעות הללו יפרצו, ייראה הדבר כטבעי, מובן ואף רצוי בעיני "הגורמים המכריעים" באנגליה. הסכסוך האמיתי יטושטש. לעיני העולם יתגלה סכסוך "שאינו ניתן לפתרון" בין עברים לבין ערבים. והנשיא טרומן יקבל הוכחה מעשית, שהמדינה העברית לא תוכל לקום, אלא אם יסכים לשלוח חצי מיליון חיילים אמריקאיים, על מנת לכפות את הקמתה ולשמור על קיומה...

מתגשמת, איפוא, אזהרתו של ודג'בוד. הערבים אינם סיבה, אלא אמתלא. והפרובוקטורים בלונדון, קהיר, דמשק, בירות וירושלים, נגשו שוב למלאכתם, כדי להצדיק בעזרת האמתלא הערבית את גזילתם ובגידתם.

ב

על רקע של אינטריגה זו, אפשר להבין, למה נערכה החקירה הפומבית סביב שאלת העיריה הירושלמית. השאלה היא, אמנם, מקומית. אולם ביום מוצלח יכול להפוך את הדיונים לזירת התגוששות בין שני צדדים "שאינם יודעים פשרה". לפיכך הורשה לעסקנים הערביים, שהופיעו בפני החוקר, לומר את כל מה שעלה על לבם. הם לא טענו לראשות העיר בלבד; הם דרשו את הבעלות על הארץ כולה. רוב דבריהם הוקדשו להוכחה, כי היהודים הם זרים במולדתם, וכי הערבים "לא ישלימו ולא יסכימו". היו גם רמזים שקופים ואיומים. החוקר האנגלי שמע את כל הטענות בסבלנות של מלאך. הוא גם הציג שאלות, שעמדו בניגוד לדעת העדים, כך התלקח הויכוח, רבו הנמוקים והחוקר הוכיח את "האוביקטיביות" הבלתי-משוחדת שלו...

לחקירה לא היה כל קשר עם ירושלים. מטרתה היתה אחרת. הנסיונות המקומיים להסית את הערבים לא נשאו עדיין פרי. ישנן אמנם ידיעות רבות על "מתיחות" גוברת והולכת בין הערבים; על אסיפות סוערות של בני עיראק וסוריה, שהשתתפו כבר במאורעות בארץ-ישראל; על פעילות קדחתנית של הסוכנים הבריטיים הקטנים בכפרים הערביים. אך נראה, כי הערבים אינם ששים אלי קרב, בידעם - והם למדו זאת מפעולות ההתקפה של הנוער הלוחם יותר מאשר מכל אזהרות מילוליות - כי רב יהיה המחיר, שישלמו עבור כל התקפה על הישוב העברי.

הערבים אינם ממהרים איפוא "להתפרץ". אך שעת הנרגנים דוחקת. מלחמת העולם נסתיימה. היטלר הארור לא מילא את כל תקוותיהם. הוא אמנם השמיד מיליונים יהודים, אך הלחץ של הנותרים על ארץ-ישראל הוא ללא דוגמא. ועידת שלום מתקרבת. שאלת ארץ- ישראל עלתה על הפרק. אין עוד להפסיד זמן. צריך להוכיח, כי רק בשפיכות דמים איומה אפשר יהיה "לכפות" את המדינה העברית. ובאין מאורעות", טובה גם חקירה פומבית. הנה, שמעו וראו מה שאומרים הערבים והבינו, מה קשה מצבנו, מצב "המנדטור" שהוטל עליו לחיות, ולשלוט, בין שני אריות כאלה.

קומדיה? בודאי. אך קומדיה מחושבת, מאורגנת, מתוכננת, עם מטרה ברורה ועם מוסר השכל פוליטי.

ג

אם המוני הישוב יבינו מוסר השכל זה, לא יקשה עליהם להבין מה תפקידם נוכח ההודעה של נשיא ארצות-הברית טרומן על הדיונים בשאלת ארץ-ישראל. בחלק הראשון של הודעתו אמר הנשיא דברים משמחים. הוא רוצה בעליה המונית ובהקמת המדינה העברית בדרכי שלום. את זאת רוצים כולנו. יותר מדי דם עברי נשפך בדורנו, כדי שלא נתפלל לגאולה שלמה בלי שפיכות דמים. אך צר לנו, כי לא לפי איחולינו מתפתח המצב. על מזבח המדיניות, העומדת בניגוד לתכניתו של נשיא ארצות-הברית, הוקרבו עד כה ששה מיליון יהודים ועוד היד הבוגדת נטויה. ואם אנו עומדים בפני הברירה: גאולה עם קרבנות דמים, או שלום בלי גאולה, נבחר, בלי ספק, במלחמת- הגאולה ויהיה מחירה אשר יהיה. ביחוד כאשר למדנו, כי "השלום" הזה אף הוא כרוך, ברבות הימים, בשפיכת דמים, בעקדה המונית, שאין לה טעם ותכלית.

אבל הנשיא טרומן הוסיף לדבריו הסתייגות. וכידוע, אין לעם העברי מזל עם הסתייגויות, הכלולות בהצהרות פוליטיות. הן, פשוט, מבטלות את תוכן ההצהרות. כך היה עם הצהרת בלפור; כך קרה עם המנדט הארצישראלי. וכך גם קרה עם ההודעה האמריקאית האחרונה. אם תמיכתו של נשיא ארצות-הברית במדינה עברית עלולה להיות תלויה בשגור %50& דיביזיות אמריקאיות למזרח התיכון, הרי אין ספק, כי התמיכה לא תנתן. יתר על כן: אנו בטוחים, שמר טרומן לא יסכים להקריב למעננו אפילו את חייו של חייל אמריקאי אחד והנה הוא דיבר על חצי מיליון חיילים!... נראה, איפוא, כי הנרגנים הבריטיים הצליחו להחדיר בעולם את השקר על הגוש הערבי, שיקום, כביכול, כאיש אחד נגד החזרת הארץ לעם העברי. הם ערכו לשם כך ארבעה פוגרומים בארץ-ישראל; הם שיגרו ועדות חקירה והקימו את הליגה הערבית; הם מאיימים ומסיתים ומכינים הפגנות כוח ערביות. צר לנו להוסיף, כי ההנהגה היהודית באה, ביודעין ובלא יודעין, לעזרת השליטים. גם מנהיגינו, וביחוד ד"ר ווייצמן, הציגו תמיד את השאלה על בסיס של סכסוך בין יהודים וערבים; גם הם השתמשו בקונגרסים ציוניים בנימוק של פרעות, על מנת להפיל החלטות "קיצוניות", אותן ההחלטות, שהם עצמם קבלו עתה, לאחר הטבח ההמוני. ועל כולם: שיטת ההבלגה המתמדת, הן כלפי ערבים מתנפלים והן כלפי שלטון הדכוי, היא שיצרה רושם בעולם, כי רק בכוח כידונים זרים נוכל להקים את מדינתנו.

עתה ברור, מה הוטל עלינו לעשות, כדי לסתור את השקרים, שהושרשו בעולם ע"י הסוכנים הבריטיים. תמיכתה של אמריקה חשובה לנו מאד, כשם שחשובה תמיכתה של רוסיה, המחזיקה בידיה את מפתחות היציאה, כשם שחשובה גם תמיכתם של טובי העם האנגלי, הרוצים בתקומתנו. לכל הגורמים הללו הננו חייבים להוכיח, כי אין צורך בדיוויזיות של צבאות זרים, כדי לשמור על השלום במדינה העברית ובגבולותיה. הפוטנציאל הצבאי של הישוב העברי, במובן הכמותי, וביחוד במובן האיכותי, מספיק בהחלט, כדי להבטיח את שלום המדינה הצעירה. האפשר להוכיח דבר זה במלים? האפשר לשכנע לאחר שנטצברו, במשך חצי יובל שנים, הוכחות מעשיות מנוגדות? לא. רק בדרך אחת נוכל לשכנע את העולם, כי יש לאל ידנו להבטיח את עצמאותנו. דרך זו היא מלחמה, מלחמה במלוא כוחנו הצבאי, מלחמה המונית, מלחמת-שחרור.

ועוד דבר עלינו להוכיח לעולם. הנשיא טרומאן מעוניין בשלום במזרח התיכון, גם יתר המעצמות מעונינות בשלום באיזור חיוני זה. אך שלום זה תלוי גם בנו. אם יימשך ה"סטאטוס-קוו"; אם שערי המולדת יהיו נעולים; אם יוסיפו לשלוט בה זרים, לא יהיה שלום בארץ זו. לא יהיה שלום בסביבתה. מלחמה תהיה! מלחמת יהודה נגד משעבדיה. ואז תהיינה באמת דרושות דיוויזיות רבות, על מנת לדכא את העברים המתקוממים, על מנת להשלים את מלאכת היטלר...

הנה כי כן, רק מלחמת שחרור תביאנו אל המטרה. היא תקרע את רשת האינטריגות, שנתרקמה סביבנו להחניקנו; היא תמנע מראש את "התפרצות" הערבים; היא תסלול בפנינו את הדרך ללב העמים; היא, ורק היא, תבטיח לנו את תמיכתם. לפיכך נלחם.