מושלים מוקהי חושים
מושלים מוקהי חושים
(מעריב, 8.2.1974)
א.
יש משהו מוזר בהתנהגותה של הממשלה מוכית תימהון הלבב – היא מקיימת מדיניות מסוימת. לפתע נודע לציבור, כי תהיה לנו מדיניות אחרת. מיד יוצאים שופרות הממשלה להוכיח, כי הדרך הקודמת היתה רעה ולא יכולה להוליך אלא לתוצאות חמורות. האזרח, המטה אוזנו לדברי הגנאי, יכול לקבל רושם, או אף להגיע למסקנה, כי המדובר בחילופי ממשל, ממשלה חדשה משתדלת להוכיח, כי קודמתה שגתה וכי מאז החילופין תנוהל מדיניות שונה, טובה יותר. כדי לראות את המציאות, הוא צריך כאילו להשתחרר מהשפעתו על סם מרדים. ממשלה חדשה עדיין לא הוקמה בישראל. אלה הם אותם מושלים, המקללים את המדיניות הקודמת... של עצמם.
סובסידיות. הכוונה של מלה לועזית זו היא לתמיכתו של אוצר המדינה בדרגה מסוימת של מחירים, במיוחד לגבי מצרכים קיומיים. הסדר זה ידוע גם במדינות, אשר ממשלותיהם דוגלות לא באחד הסוציאל יזמים, הידועים בימינו, אלא ביוזמה משקית חופשית. זוהי תוצאה של השינוי היסודי ביחס לצורכי קיומו של האדם. אם הוא סובל מאבטלה, אין עוד מפקירים אותו, כפי שנהגו, בחלק ניכר של העולם, בין שתי מלחמות העולם, אלא מבטיחים לו תמיכה ממלכתית עד שישוב להיות מועסק. גם הסובסידיות נועדו למטרה חברתית, אם של חלק מן הציבור, למשל החקלאים, ואם לגבי רובו המכריע, כדי שהתייקרות גואה לא תבטל במידה ניכרת, את הערך הממשי של הכנסת המפרנס.
מדיניות הסובסידיות היתה נהוגה בישראל במשך שנים רבות. לפני שבוע החילונו שומעים עליה, מפי הגורמים הרשמיים דווקא, כי היא רעה מיסודה, מלאכותית, מעוותת. אם כך, יש לשאול, איזוהי הממשלה, אשר קיימה מדיניות מזיקה זו? אבל יש גם להתבונן בדרך בה הוטל, באורח פתאומי, הייקור הקיצוני של מצרכי יסוד. ברור, כי שינוי כזה אין מכינים בין-לילה. הפרסום נעשה בבוקר עבות אחד, אבל ההכנות לקראתו דורשות זמן רב. יש יסוד להניח, כי הגורמים הקובעים טיפלו בסובסידיות ובמחירים עוד לפני ה-31 בדצמבר, אבל הם החליטו להנהיג את המחירים החדשים שבועות מספר לאחר הבחירות. בולטת, שוב, הטעיית הציבור. עד לבחירות קוימה דרגה מסוימת עחל מחירי המצרכים, אשר כל עקרת בית חייבת להביא לביתה. הגזירה, הפוגעת כמעט בכל משפחה, הוכנה בסודי-סודות ביורוקרטיים, אבל היא תוטל לאחר ההליכה לקלפיות. קודם יצביעו, האזרחים, לאחר מכן בהפרש זמן קטן, נפתיעם, ונודיע כמה יעלה להם הלחם, החלב, המרגרינה ועוד. ואם האזרחים, מפרנסי המשפחות, ועקרות הבית יזעקו חמס, מה זה משנה, אם בינתיים כר הצביעו והקולות נמנו לפני שנספרו המעות והוכח, כי הן שוות הרבה פחות מאשר לפני ה-31 בדצמבר 1973.
מלבד ההוצאה הגלויה, הצינית, בולטת קשיחות הלב, או הקהיית החושים. מחיריהם של המצרים החיוניים ביותר הועלו באופן קיצוני, דרסטי, בבת אחת. להערכת השינוי הזה אין מומחית מוסמכת יותר מעקרת הבית, המודיעה כי, כדי להביא לביתה את כמות המצרכים, אשר רכשה ב-5 לירות, היא זקוקה מעתה ל-8.5 לירות. ומנין תיקח, או ממי תקבל, תוספת יום-יומית כה גדלה של שטרי כסף? ואם לא תקבלה, כמה פחות, לא בדברי מותרות, אלא במצרכי יסוד, תביא הביתה, לילדיה? שום ממשלה, שיש בקרבה רגש אנושי, חברתי, לא תנהג, כפי שעשתה תוך שימוש בגורם ההפתעה, ממשלת המעבר של המערך הסוציאליסטי.
גם מפ"ם, כידוע, הצביעה בעד "המדיניות הכלכלית החדשה" מסוג זה. שאלתי את אחד משליחיה בכנסת, האם מפלגתו לא נאלצה לבלוע צפרדע? האיש הוא שכיל, מתמצא בזואולוגיה. תשובתו היתה: היפופוטם. למדנו, כי כושר הבליעה של מפ"ם הוא עצום. אבל האמת ניתנה להיאמר, כי גם אם מפלגת הטפה זו תיבלע, אף תעכל, פרות יאור רבות, עיקר עניינו של כל שוחר צדק צריך להיות מופנה למשפחות מרובות הילדים, לאותה עקרת בית, היוצאת לשוק עם 5 לירות והוברר לה, כי בין-לילה נעשה בהן דילול כה יסודי.
ב.
נמשך הדילול, מתוך הקהיית החושים, גם במחשבה המדינית. מאז נחתם הסכם הנסיגה בלי שלום הקרוי הפרדת כוחות, נכשלו דוברי הממשלה בהודעותיהם, לפיהן "פני מצרים לשלום". בפשטות, האויב טפח על פניהם. מתחילה, התכנס האיחוד הסוציאליסטי (של מצרים) והכריז, כי המערכה, המדינית והצבאית, ימשך עד אשר ישראל תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ותחזיר לפלשתינים את מלוא זכויותיהם. תגובת קרייתנו היתה, כי אמנם האיחוד הסוציאליסטי הינו המפלגה השלטת, היחידה, במצרים, וכי דברים אלה אמנם נאמרו על ידה, אבל גם קולות אחרים נשמעו בארץ היאור. המצרים רוצים בהכשרתה של תעלת סואץ לשייט; בשיקום ערי התעלה; בפתרון בעיית העוני (עם או בלי סובסידיות, עדיין לא הוברר לנו).
מאז היו חילופי מובאות אלו בכסת, עברו כשבועיים. "קולות נוספים" נשמעו אמנם במצרים. לא עוד מפלגתו של סאדאת אלא הוא בכבודו הנשיאותי ובעצמו הודיע, כי מצב המלחמה עם ישראל יימשך, עד אשר היא תיסוג לקווים מלפני מלחמת ששת הימים ותוחזרנה לעם הפלשתיני זכויותיו. ימים מספר לאחר מכן, ביקרה בקהיר משלחת מטעם הסובייט העליון. המארחים והאורחים פירסמו יחדיו הודעה לאמור: מלחמת אוקטובר לא נסתיימה, והיא תימשך כל עוד ישראל לא תיסוג ל... ולא... (לפענוח הנקודות, ראה לעיל).
אחר כל הדברים האלה, עם שר החוץ, מר אבא אבן, ומודיע הפעם באוזני גרמנים, כי המצרים, אכן רוצים עתה בשלום. מזמן נאמר, שאין חדש יותר ממי שאינו רוצה לשמוע. מה באמת עושה שר החוץ לאוזניו? על דמוסטנס מספרים, כי כדי לגבור על קשיי הדיבור, היה מכניס לפיו חצץ – ומשמיע נאום. שר החוץ אינו כבד-פה, לכל הדעות. האם כדי להשמיע הודעות מטעות, הוא זקוק למילוי אוזניו באבנים קטנות? המצרים אומרים במפורש, כי יימשך מצב המלחמה עד שיושג השלום בצלם דמות תבניתו של סאדאת, אבל שר החוץ הישראלי חוזר ואומר, על אף כל כישלונותיו הרשומים, כי אויבנו רוצה "באמת" בשלום.
קשה למצוא דוגמה שנייה לקלות דעת כזאת. המדובר לא רק במום החירשות, אשר נציג ישראל מוסמך, מטיל בעצמו, לרעת עמו. קיימת גם שאלה רצינית של הפירוש הבין-לאומי, העלול להינתן לדבריו של מר אבן מול דבריהם של סאדאת ושליחיו. כל הממשלות, זולת הישראלית, שומעות את ההודעות הברורות, אף המודגשות, היוצאות מקהיר לאחר הסכם הפרדת הכוחות. הממשלות מניחות, כמובן, שגם ירושלים מקשיבה ושומעת. אף על פי כן, מגיעות אליהן הערכות מבירת ישראל, לפיהן מצרים נעשתה, אחר מלחמת יום הכיפורים, שוחרת שלום דווקא. מתוך השוואת הדברים, עלול כל בר-דעת בעולם להגיע למסקנה, כי זהו השלום, אשר גם ישראל רוצה בו, או, לפחות, מוכנה לו, אולי בשינויים קלים. כדי להמחיש את האפשרות הזאת, נשוב ונערוך עימות בין שני העיקרים:
ממשלת מצרים אומרת, כי לא יהיה שלום עם ישראל אלא אם היא תיסוג לחלופין לקווי ה-4 ביוני 1967 ו... (ראה לעיל).
ממשלת ישראל מכריזה, נוכח הודעה זו, כי מ צ ר י ם ר ו צ ה ב ש ל ו ם. ובכן?
הממשלה אשר מר אבן הוא דוברהּ הראשי, עודנה מחזיקה בכלל שלפיו לעולם לא תיסוג ישראל לקווי רודוס משנת 1949. כלומר לאלה שקדמו למלחמת ששת הימים. יש, אפוא, להתבונן מקרוב בתופעה מוזרה נוספת, כיצד ממשלה, או נציגה, חותרים בעצמם תחת המדיניות הרשמית המוצהרת. אם "השלום", המוצע על ידי הנשיא סאדאת נראה לשלום בעיני שר החוץ אבן, מה יכול עוד להיות ההבדל בין שתי "הקונספציות", זולת שינויים קלים בשטח, שהוצעו גם על ידי שר חוץ אחר, ורוג'רס שמו?
לפי קו זה, הודיע גם מר אבן למראיינו הגרמני, כי ביחס למה שהוא כינה "פשרה טריטוריאלית רצינית" עם חוסיין, יש (אני שוב מצטט) "קונסנזוס לאומי" בישראל. אבקש את הקוראים הנכבדים לשים לב למלה הלטינית הזאת. פירושה העברי: הסכמה. מר אבן מסביר לעולם, כי קיימת הסכמה לאומית! למסור את יהודה ושומרון לשלטון נוכרי. יסלחו נא לי מכובדי הקוראים, אבל נראה לי, שאוכל לומר בשמם, תהיה השקפתם אשר תהיה, כי זהו ההיפך הגמור של האמת הפשוטה. לכל הדעות, אין שום הסכמה לאומית, או אנטי-לאומית, לשוב ולחלק את ארץ ישראל המערבית ולמסור שטחי יהודה ושומרון לשליטתו החוזרת של חוסיין. מבחינתו של מר אבן, אין לו אפילו "הסכמה מפלגתית" מלאה לכך. ידוע לכל, כי גם בתוך מפלגת עבודה יש חוג, השולל ללא סייג חלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית, על פי תכנית אלון או תכניות אחרות. פשיטא, "קונצנזוס לאומי", כאשר כמחציתם של חברי הכנסת נשלחו אליה על פי מצעים התובעים קיום זכותנו על ארץ ישראל לעולמים. כך מגיעה קהות החושים לשיא. שר החוץ מכזב ביודעין, ומודיע, בניגוד לעובדות, הברורות גם לו, כי כמעט העם כולו (קונצנזוס!) מסכים למסור לזרים שטחי מולדת גאולים.
ג.
סיעת הליכוד בכנסת דחתה וגינתה את מסע ההשמצות המתנהל נגד אריק שרון. הודענו, כי אנו רואים בהשמצות אלו, לרבות הרמזים "לאירופה של שנות השלושים", המשפילים את העם היהודי, ניסיון למנוע מאזרח בן-חורין להשמיע באוזני הציבור ביקורת על ממלאי תפקידים במדינה. זוהי הודעה ברורה. אין צורך לפרשה, זולת המלים שהושמו בה במרכאות כפולות.
אירופה של שנות השלושים... הרמז, העבה כרוחבו של כדור הארץ, הוא לנאציזם. חובה לומר, כי יש משהו חולני בנטיית יהודים להשוות את יריביהם, כדי לפגוע בהם, לרוצחי עמם, לטומאה אשר כמותה לא היתה עלי אדמות. בהשוואה כזו יש טומאת שפתיים, אשר גם ההכאה על חטא ביום הכיפורים, באין עמה בקשת סליחה של אדם מחברו, אינה מכפרת עליה. דוברי המערך שבו וחטאו בנטייה מסלידה זו, הפעם נגד אחד מגדולי המפקדים של צבאנו.
מה קרה? הסיבה המכרעת ידועה לכל. האלוף שרון פנה, בפעילותו המדינית, נגד המשך שלטונו של המערך. אם כך, הותר כבודו. אבל מהי האמתלה להשמעת הרמז הבזוי למי שרצח את אמותינו ואת אבותינו ואת תינוקותינו? חבר הכנסת שרון השתתף, יחד עם חבריו לדעה, בהפגנת-עם נגד נסיגה חד-צדדית המסכנת את ביטחון האומה. מאחר שאני, בעוונותיי הרבים, השתתפתי באסיפות רבות כאלו, יכולני להעיד, כי היתה זו אחת ההפגנות האזרחיות המופלאות. כל הבאים ידעו, כי יהיה עליהם לעמוד בגשם ובקור. כך ניחם אותם. עוד יום לפני כן, החזאי. אף על פי כן, הם באו, איש ואשה, צעיר וזקן, באלפיהם. והחזאי, הפעם, לא הכזיב. כמוהו הגשם. מדי פעם בפעם נפתחו ארובות השמים וככר מלכי ישראל הוצפה מים רבים. איש לא זז. הכל שמעו, בקשב רב, לדבריהם של שבעה נואמים. והרוח בתוך קהל האלפים היתה כבירה. חשת בדאגה עמוקה, אך גם באהבה רבה, אהבת ישראל וארץ ישראל.
להפגנת-עם כזו קראו הסוציאליסטים המהפכנים "אסיפת רחוב". הייתי מבקש לדעת, באילו אסיפת רחוב, אך לאו דווקא של אלפים, השתתף איש מפ"ם, מר שם טוב, בטרם היה לשר הבריאות והגיע לזלזול "האריסטוקרטי" שלו באסיפת אזרחים, המתקיימת תחת כיפת הרקע, המעונן מאוד? הוא חייב לדעת, או לשוב וללמוד, כי זכות האזרחי להפגין, בלא אלימות, היא אחת הזכויות הדמוקרטיות, אשר שום עם בן-חורין לא ויתר, ולא יוותר, עליה. אף אנו נשתמש בזכות זו, כל אימת שנחשוב, שעצרת עם או הפגנת עם דרושה, כדי להוכיח לדעת הקהל החופשית, כי יש ההיפך מקונצנזוס לגבי המדיניות של ממשלת המחדל וההטעיה. ואם מישהו יצעק בעל פה או בכתב: "אסיפת רחוב", ינודו לו עוברי אורח. גאוותנו על הפגנת האזרחים בכיכר מלכי ישראל.
מה אמר בה, בין השאר, אריק שרון? הוא השמיע משפט הידוע, ברטוריקה, כניגוד סימטרי, אשר בו הירבה להשתמש, בתקופתנו, קנדי או סורנסון: צבא מנצח, ממשלה מובסת. מיד קפצה לראשם של המשמיצים האסוציאציה מאירופה של שנות השלושים: תקיעת הסכין בגבו של הצבא הגרמני בנובמבר 1918. מנין השוואת הסלף הזאת? מי שלמד היסטוריה יודע, כי גרמניה דאז, לרבות חיילותיה, היתה מוכה ולמעשה מובסת. כמעט כל בעלות בריתה כבר הוצאו ממעגל המלחמה. אמנם, הצבא הגרמני במערב עוד ניצב בחפירות ההגנה, אך ידוע היה לכל, כי אין לו עוד סיכוי לעמוד בפני מדינות הברית, עליהן נוספו המחנות האדירים של חיל המשלוח האמריקני. עובדה היסטורית היא, שמפקדי הצבא הגרמני תבעו במפגיע, כי ממשלתם תבקש, ללא דיחוי נוסף, שביתת נשק מגנרל פוש. בעורכם את ההשוואה המזויפת הזאת, אין הסוציאליסטים שלנו אף חשים, כי הם כאילו באים לאשר את השקר של הנאציונל-סוציאליסטים, מלפני חמישים שנה. להבדיל. אין סוף הבדלים. שונה הוא מצבו של צבאנו בימים אלה.
אבל מדוע צריך ללכת אל הטומאה הנאצית כדי לדבר על צבא מנצח וממשלה מובסת? האין דוגמאות אחרות בהיסטוריה, בכיוון זה או הפוך? בימי דאנקירק היו לאנגליה צבא מנוצח וממשלה בלתי מובסת. והניגוד הזה הציל אותם ואחרים מן השחורה באפלות. לו היה להיפך, שום ניצחן צבאי לא היה עומד לארצם של צ'מברליין וצ'רצ'יל. על הטרגדיה המצילה של דאנקירק אמר ראש ממשלה בלתי מובסת: אין זה ניצחון. זוהי נסיגה. היא אמנם מוצלחת, אך בנסיגות מוצלחות אין מנצחים... כדאי שאלה הששים על הנסיגה, ירשמו לפניהם את הדברים. לא קוטל קנים אמר אותם.
בצרפת של שנות הארבעים היה צבא מנוצח וממשלה מובסת או מביסה. התוצאות ידועות. אבל במהרה קמה לעם הצרפתי תנועה, שלא הכירה בתבוסה הכפולה, ושוב התוצאות אינן בלתי ידועות. בשנת השבעים של המאה הקודמת, אחר קרב סידאן, קם גמבטה, והוכיח, מה יכולה לעשות הנהגה בלתי מובסת, אחר מפלה קשה של הצבא.
כפי שייתכן צבא מנוצח והנהגה מדינית בלתי מובסת, המוציאה את העם מן הצרה אל הישועה, כן בהחלט יכול להיות להיפך, צבא שניצח וממשלה השמה לריק את פרי הניצחון. אין לכך כל קשר עם תעמולת הכזב, שהופצה בגרמניה על שביתת הנשק בנובמבר 1918, ובייחוד אחר חתימת חוזה השלום בוורסאי.
אבל מדוע קפצו המשמיצים, מתוך סילוף גמור של ההיסטוריה והגיונה, על המשפט המובא של אריק שרון? מניסיוננו אפשר להעלות את התשובה. שיטה היא; מפא"י השתמשה בה אפילו לגבי בן-גוריון ורפ"י. ההשוואה לפאשיזם ונאציזם יש לה תכלית מחושבת: להקהות את החושים, להביא לאטימת האוזניים, לסינוור העיניים. אם כזהו היחיד, או הגורם הציבורי, מה טעם לקרוא את דבריו או להאזין להם? הוא יכול להיות צודק, איך אומרים, במאת האחוזים, בעניין מדיני, או צבאי, או חברתי ומשקי. אבל מי ישים לב לטענותיו? הוא (כביכול) נוהג כמו... נעצמות העיניים, נאטמות האוזניים. אין עוד רצון לקרוא, לשמוע. זו השיטה, של הפסילה הטוטלית או הטוטליטרית.
דורנו ראה אותה, מרחוק ומקרוב. הוא התנסה בה, למד הרבה. לכן יש יסוד להניח, כי המערך יביא על עצמו כישלון נוסף, אם ינסה לשוב על עצמו כישלון נוסף, אם ינסה לשוב ולפסול אנשים, או ציבור, על ידי שימוש מחודש בטומאת שפתיים זו. האמת המטהרת תגבר.
