מושגי החופש והמוסר של ז'בוטינסקי

"ההבדל בין מדינאי לבין עסקן מדיני הוא, כי הראשון פועל כשמבטו מופנה אל ההיס­טוריה, ואילו מבטו של השני מופנה אל הבחירות הקרובות". בהגדרה זו טמונה, כ­מובן, משמעות יותר עמוקה. העסקן המדיני חייב לרדת אל ההמונים, חייב להשיב לדרישותיהם המידיות ולמצוא תרופה לדאגותיהם המידיות.

למדינאי ישנו חזון, הוא מסוגל לראות את הנולד. הודות לחכמתו העמוקה הוא עומד מעל להמונים והוא רואה לחובתו לא לרדת אליהם אלא להעלות אותם לרמתו.

וכך, ודבר זה טבעי למדי, המדינאי הנו תמיד בודד, תמיד הוא במיעוט. הרצל, נורדאו וז׳בוטינסקי נמנים על סוג זה של מדינאים וחוזים. ז׳בוטינסקי נהג לומר, כי העתונאי המודרני הנו יוצא חלציהם הישיר של הנביאים הגדולים, וכי חובתו לא לרדת להמונים, אלא לחנכם ולהחדיר בהם השראה לפעולה על ידי חזונו.

*       *       *

ביום השנה למותו נאה ויאה לנו, תלמידיו וחסידיו, לנסות לחדור לתורתו של המורה הגדול, כדי להבין את המגמות והמאורעות בימינו ולתת תשובה לבעיות העומדות לפנינו לאור החזון הגדול של החוזה הגדול.

חלק מהחזון התגשם – אנו אזרחים של מדינה יהודית – וחלום הדורות נתקיים.

וכל האוירה השוררת במדינה זאת הנה כה זרה למושגי המוסר שלנו, ונגיד נכונה – כה צינית ובלתי מוסרית, עד כי כל אחד מאתנו מרגיש מרירות עמוקה ומורת־רוח.

כל אדם ברחוב בכל שטחי החיים, מרגיש מרירות ומורת רוח; סוף סוף יש להודות, כי את תופעת הירידה והפסקת העליה אין להסביר אך ורק בבעיות כלכליות. רבים מתושבי הארץ הוותיקים, אשר הצליחו לה­כות שרשים כלכליים ולהגיע ליציבות כלכ­לית, מכרו את רכושם, חיסלו את עסקיהם והיגרו לקנדה או ברזיל, כשהם נדחפים לכך לא על ידי הכרח כלכלי, כי אם על ירי הצורך לשנות את האוירה שלא יכלו להשלים אתה.

אין חברה יכולה לחיות ולהתפתח באוירה שהיא זרה למושגי־המוסר שלה. מושגים שהושאלו והובאו מרחוק, זרים לאפיינו הלאומי, מוטלים עלינו ביד ברזל על ידי מפלגה שלטת, אשך השתמשה וניצלה לרעה את שלטונה, כדי 'לקדם את-האינטרסים המיוחדים שלה נגד האינטרסים של האומה. דבר זה עלול להוביל רק .לשחיתות מוסרית, אכזבה והתנוונות. כוחות אנטי-לאומיים ואנטי-סוציאליים אלה מסתתרים מאחורי הפולחן של הדמוקרטיה, שלטון הרוב, בידעם כי אותו רוב מחלל באופן גס את כבודה של הדמוקרטיה.

בשטח זה, אנו חייבים פעם נוספת לפנות למושג החופש כפי שהבין אותו וה­טיף לו, ז׳בוטינסקי. "תמצית החופש היא לשאוף, שאף אחד לא יוכרח להיכנע לדבר שמצפונו מתנגד לו. אם גם החוק ייתמך על ידי הרוב.

לפי תורת ז׳בוטינסקי, צריך שבמדינה יחייב תמיד כלל של פשרה בין הרוב לבין המיעוט. ושלטון הרוב חייב להיות נסבל רק כל עוד מצפונו של המיעוט לא נפגע ולא חולל.

כל הפרה של כלל זה יוצרת חברה פסיבדו־דמוקרטית, והיא עלולה להוביל להתפוצצות או ל״ירידה".

מובן, שמושג וכלל זה מתייחסים אך ורק לשאלות מצפון. "בבעיות רגילות", טוען ז׳בוטינסקי, "קורה כרגיל שאחרי ויכוח חם, מניע כרגיל המיעוט בכתפיו ומקבל את פסק דינו של הרוב בחיוך, כי סוף סוף, לא היו חילוקי הדעות כה גדולים עד כי יפגעו במצפון".

אנו חיים בחברה, אשר אינה מהססת להטיל עלינו מדי יום ביומו חוקים ותקנות הנוגדים את המוסר שלנו ואת המושגים הפילוסופיים שלנו, ומהווים מכשול לעתידנו, להתפתחותנו, להתפתחות הנורמלית של גאוננו הלאומי והרעיונות הנעלים של אומתנו.

במדינתנו שלנו הפכנו להיות נתינים ולא אזרחים.

בעינינו, תלמידיו של ז'בוטינסקי, המושג היחידי, המושג שלו, הנו ה״אני מאמין", והמלחמה על הגשמת "אני מאמין" זה היא צו עליון.

המושג הלאומי שלנו, המנטליות של אומתנו, דוחה אח האמונה כי יצור אנושי אינו אלא נתין. לא ולא. היצור האנושי הנו גולת־הכותרת של היצירה, ובתור שכזה כל אדם הנו מלך. מושג זה של מלכות האדם הובע על ידי ראש בית״ר בהמנון בית״ר שלו:

עברי גם בעוני בן שר,

אם עבד אם הלך,

נוצרת בן-מלך,

בכתר דוד נעטר,

באור ובסתר,

זכור את הכתר...

על עקרון יסוד זה מבסס ראש בית״ר את כל המבנה החברתי והמדיני שלו ביחס למדינה שתקום. אדם אינו נתינו של מישהו הוא נולד מלך. הוא אינו יכול להיות נתון למרותו של מישהו – בין על ידי החוק או על ידי תלות כלכלית.

המושג של המדינה כיום, כפי שהובע על ידי תורת השלטון של המפלגות, גוזלת מן היהודי את מלכותו, הופכת אותו לנתין, מטילה עליו חוקים ותקנות הנוגדים את מצפונו ומנטליותו, ומכריח אותו להפר את החוק מדי יום ביומו.

מצב עניינים זה גורם לשחיתות הנשמה והגוף של האומה ושל כל אזרח במדינה.

*       *       *

שחיתות פנימית זו מוצאת את ביטויה בכל שטח של חיינו הלאומיים, והיא משתקפת בשטח הבינלאומי. רק בדרך זו אנו יכולים להסביר את אבדן הכבוד המוחלט שישראל נהנתה ממנו רק לפני שנים אחדות בין אומות העולם.

צ׳רצ׳יל, המדינאי החי היחידי שהוא בעל חוש היסטורי, קידם בברכה את לידתה של ישראל כמאורע הגדול ביותר של המאה ה-20, שאי אפשר להשוותו עם תקומתן של המדינות האחרות אחרי מלחמת העולם השנייה.

יחד עם כלל העולם, צפינו כי ישראל תגלה רמת חיים חדשה, חברה המבוססת על עקרונות חדשים, מבוססת על האידיאלים הנשגבים של האומה. אנו ביקשנו חברה חדשה המבוססת על יחסים חדשים בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

אנו והעולם ציפינו לחברה חדשה, שתהיה מורכבת מ"מלכות", חברה המבוססת על המנטליות הלאומית של עמנו. בשטח היחסים הבינלאומיים, בשטח היחסים עם שכנינו, במקום ללכת בעקבות תורתו של ראש בית״ר, שמצאה את ביטויה במאמריו "המוסר של קיר הברזל", נקטנו את הדרך של שכנינו הלבנטינים, וכך הורדנו את ישראל לדרגת סוריה או עבר־הירדן.

המושג של ראש בית״ר על "קיר הברזל" לא היה מרשם ותשובה מדינית גרידא לבעיה שניצבה בפניו – יחסינו עם הערביים. הוא התבסס על מושג פילוסופי, על עקרון מוסרי נעלה מאוד, שהוא עצמו קרא לו "המוסר של קיר הברזל".

דרכנו היום – הדרך הלבנטינית המת­בססת על המנטליות הגלותית – לפעול ולהכחיש – מובילה לא רק לאבדן הפרסטיז'ה בזירה הבינלאומית, אלא מובילה גם לאותה שחיתות מוסרית של האזרח ושל הנוער הגדל במדינתנו. התנהגותנו בכל השטחים של חיינו הלאומיים, בשטח היחסים הבינלאומיים, מבוססת על התכחשות לעקרון המלכות, שעליו חונכנו אנו, תלמידי ראש בית״ר.

*       *       *

מדי יום ביומו מחללים בחברתנו את עק­רונות ההדר, התגר, המלכות. מלכות הזכויות העליונות של היצור האנושי, מתבוססת בבוץ, ושלטון של טרור כלכלי מוטל עלינו.

נשמת הנוער שלנו מורעלת. דור של אופורטוניסטים, נטול אידיאלים ורעיונות, גדל בקרבנו, – דור בעל אהבה־עצמית עמוקה, שאין לו כל ענין באומה ובעתידה, תלוש לגמרי מצרכי האומה, מחונך על ידי שליטי המדינה, שהם עצמם נותנים לנו דוגמה של כזב על ידי דבריהם ומעשיהם.

*       *       *

אחרי כל מאמץ מהפכני או רפורמיסטי, תהיה זו מהפכה או רפורמה סוציאלית, דתית או לאומית, אנו עדים לתקופת ירידה של המרץ והיזמה הלאומיים.

כרגיל תופסים את מקומם של נושאי ולוחמי האידיאלים והרעיונות הנעלים, אופורטוניסטים ואנשים חסרי חזון ואידיאלים. באראס בא במקומם של מאראט ורובספייר אחרי המהפכה הצרפתית הגדולה. סטאלין ומולוטוב מחסלים את טרוצקי, בוליבאר אינו יכול למצוא מקום במדינות שהוא שחררן ויצרן.

אבל בשום מקום בהיסטוריה לא נוכל למצוא דבר שידמה למאורעות בישראל.

אותם הכחות אשר התנגדו למאמץ המהפכני הלאומי, הם שהפכו לאדוני המדינה שלא הם חוללוה. הם יודעים שגלימה מלכותית זו גדולה מדי לכתפיהם, ועובדה זו יוצרת תסביך־נחיתות בכל גסותו.

תסביך-נחיתות זה מאלץ אותם לסרב להכיר בזכויות שוות ללוחמים לחרותנו הלאומית אשר לחמו בשורות האצ״ל והלח"י. תסביך נחיתות זה מאלץ אותם להיעדר בשעה שמג­לים את האנדרטה לדב גרונר, ולהעביר את עצמותיהם של כל מנהיגי היהדות לישראל, כולם — מלבד ראש בית״ר.

המאבק טרם נסתיים. המדינה אשר תבוא תהיה מבוססת על הערכים הנצחיים של גזענו, אלה אשר מצאו את ביטויים בכתבי ראש בית״ר, בנאומיו ובשיריו. המדינה אשר תבוא תהיה מבוססת על הזכות העליונה של היצור האנושי שנולד מלך. ישראל תתפוס את מקומה הראוי לה בין אומות העולם כנושא העקרונות הנעלים של נביאנו.

יחסינו עם השכנים שלנו יוסדרו על ידי מושגי המוסר של ראש בית״ר, על ידי המוסר של קיר-הברזל.

מלחמתנו בכוחות הדיכוי של היום הינה מלחמה על נפש האומה, על שלמות מולדתנו, ועל השלמות המוסרית של עם הספר.