מועצת הבטחון מקבלת את הצעת אמריקה

 מועצת הבטחון מקבלת את הצעת אמריקה

אזרחי המולדת העברית, הלא תשאלו: לאן מובילים אתכם מנהיגיכם? הנה נטושה בארץ מלחמת דמים, מלחמה, שהם לא ציפו לה. מלחמה, שהם לא התכוננו לקראתה. הלא תשאלום: על מה מתנהלת מלחמה זו? מהי המטרה, שהם הציבו לאומה המקריבה יום יום קרבנות יקרים? האם מדינה יהודית היא עדיין מטרתם? האם עצמאות עברית היא עדיין תכניתם? הלא כל מי שעינים בראשו יכול לראות, כי בעוד שבועות מספר הננו עלולים לעמוד בפני המצב האיום ביותר, בפני מצב, שבו תפרוץ זעקת יאוש, מאלפי לבבות: לשווא, לשווא היה כל הדם הזה, לשווא כל הקרבנות לשווא כל הסבל: במקום מדינה קבלנו גיטו. במקום שלטון עברי עצמאי, קבלנו שלטון כבוש מחודש. במקום עליה רבתי, קבלנו מכסת סרטיפיקאטים מוגדלת במקצת, או אפילו בלתי מוגדלת. האם גיטו, האם מכסה בווינית, האם שלטון כבוש ועול שעבוד - האם הן מטרות המלחמה שלנו? האם למענן נקרא הנוער העברי להתגייס? האם למענן נדרש להיהרג?

כל איש ואשה בישראל חייבים היום להציג למנהיגות המוכה בסנוורים, את השאלות הללו. כי אכן מה שהיה לפני שבועיים בגדר אזהרה שלנו, שוב הפך למציאות. מועצת הבטחון כבר אישרה ברוב קולות מכריע, את הצעת אמריקה לקרוא לאסיפה כללית חדשה של ארגון האומות, כדי לדון מחדש, בענין ארץ-ישראל. מהחלטת האו"מ, מיום ה-29 לנובמבר, שסביבה אורגנה הצהלה האיוולת, שבגללה פרצה מלחמת הדמים - מהחלטה זו כבר הוצאה נשמתה. והקברנים עומדים הכן. בעוד שבועות מספר יורידוה שאולה בטכס הצבעה חדשה ויסתמו עליה את הגולל באת החלטה חדשה.

הזוכרים אתם? לפני שבועיים אמרנו: ההצעה האמריקאית לכנס מליאה חדשה של חברי האו"מ, תתקבל כשם שמתקבלות כל ההצעות האמריקאיות במועצת הבטחון, ברוב קולות מכריע. ואילו מנהיגיכם ועתונאיכם טענו: לא כן הוא. עוד יש תקווה שאמריקה תתקל בהתנגדות. עוד יש אפשרות, שההצעה האמריקאית תיפול, או תסוכל על-ידי וויטו רוסי. והנה התקיימה הישיבה המכרעת של מועצת הבטחון, של אותו מוסד, שהוא, ככל שאר מוסדותיו של האו"ם, כחומר ביד היוצר בידי הממשלה האמריקאית, וההצעה של וורן אוסטין נתקבלה ברוב של תשעה קולות. רק רוסיה ואוקראינה נמנעו מלהצביע. וגרומיקו לא ניסה אפילו להפעיל את זכות הוויטו שלו, באשר, כפי שהסברנו אז, אין בכלל זכות וויטו קיימת ביחס להצעות מעין אלו. ואף לו גרומיקו היה משתמש בוויטו, היתה אמריקה עוקפת אותו בעזרת סעיפים אחרים של מגילת האו"ם.

עם ההצעה הזאת במועצת הבטחון; עם קבלת החלטה לכנס את מליאת האו"ם ב-16 לאפריל, חל, מבחינה יורידית, שנוי יסודי במצבנו. למעשה כבר חדלה להיות החלטת המליאה מה-29 לנובמבר החלטה תיאורטית מחייבת. היא נמסרה, באורח פורמאלי וחוקי, לריביזיה. היא איננה עוד מסמך בין-לאומי. היא עלולה להתבטל.

והיא תתבטל. כן, החלטת המליאה של האו"ם מיום ה-29 לנובמבר, תתבטל ע''י החלטה חדשה של המליאה החדשה שתתכנס בניו-יורק בעוד שבועיים. היש עוד מי שיפקפק בכך, פרט לחשוכי המחשבה ורודפי האשליות? האין אתם רואים, שארגון האומות המאוחדות אינו אלא מכשיר בידי מחלקת המדינה האמריקאית? רוצה - מחתימה אותו על החלטת חלוקה; רוצה - מניעה אותו להחליט "לדון מחדש" באותה החלטה עצמה. אמנם כן: במליאת האו"ם דרוש רוב של שני שלישים. אבל רק כסיל נבער מדעת, או חלוש אופי, הרוצה לרמות את עצמו, או חוטא, הזומם לרמות את ההמונים - רק אלה יכולים לטעון, כי יש עוד סכויים "להיאבק" - כפי שהם אומרים - על הצלת ההחלטה מן ה-29 לנובמבר. כל בר שכל יודע ויודה, כי אמת אמרנו הן ביחס למועצת הבטחון והן ביחס למליאת האו"ם. בשניהם עומד לרשות אמריקה "רוב מיכני" כבטויו של ווישינסקי. ההצעה לבטל את החלטת החלוקה ולהטיל על ארץ ישראל שלטון כבוש במסווה של "משטר נאמנות" או בכל מסווה אחר, תתקבל כפי שמתקבלות כל ההצעות האמריקאיות במליאות האו"ם: ברוב של שני שלישים ולמעלה מזה.

ואם זהו המצב - וזהו המצב לאשורו - נשאלות בכל חומרתן ההיסטורית, השאלות, שיעצנו לכם להציג למנהיגיכם המוכים תדהמה ופסיביות. לאן הם הולכים? לאן הם מובילים את העם? על מה הכניסוהו למלחמת דמים איומה? על מה קראוהו להיהרג? על מה מוסיפים לצוותו להיהרג? וודאי, כל אחד מאתנו מוכן לתת נפשו למען עמו וארצו. וודאי, כל עם חייב להיות מוכן להקריב קרבנות ואף את הקרבנות העילאיים למען תקומתו הלאומית, למען חרותו ועצמאותו. אבל במה דברים אמורים? אם העם יודע, כי מטרת המלחמה היא חרות, כי תכלית הקרבנות היא עצמאות, וכי הנהגתו מובילתו, אף בדרך היסורים, לקראת המטרה המקודשת והתכלית הנכספת. ואילו מהו המצב אצלנו? מנהיגיכם רואים - אם הם בכלל רואים - כיצד הולך ונחרב כל הבנין, שהוקם בלייק-סכסס ב-29 לנובמבר. בנין זה בנוי היה, כפי שהזהרנוכם בעוד מועד, מנייר, אבל בינתיים האדים הנייר מאד, האדים מדם עברי, דב רב, דם טהור וקדוש. עוד מעט, עוד מעט לא יישאר זכר מן הנייר ההוא - רק הדם הוא שישאר - ואף על פי כן אין מנהיגיכם עושים מאומה, כדי להציל, לאלתר, את המטרה, שלמענה קראוהו למלחמה, את המטרה, שלמענה מוכן העם להלחם. את המטרה, אשר עם החרבתה, ירד על ארצנו ליל שעבוד ועל עמנו ליל יאוש, ליל אבדון וכלייה. מנהיגיכם כבר החמיצו את כל ההזדמנויות, שניתנו להם, מבחינה חוקית-פורמאלית, להקים את המוסדות העבריים הממלכתיים. ה-1 באפריל חלף ועבר. אחרי ההחלטה האחרנה של מועצת הבטחון כבר קשה יותר לטעון לחוקיותה - מבחינת ההחלטה של ארגון האומות - של ממשלה עברית. אבל עוד קיים היסוד החוקי-הפורמלי להקמתה. ואילו בעוד שבועות מספר לא יהיה לה עוד כל יסוד חוקי-פורמאלי מבחינת האו"ם. וה"חוק" - כלומר מה שמכונה "הוק" בעולם רמאות והתכחשות זה - יהיה לצד אלה, שינסו לכלוא אותנו בגיטו ולנתק לשנים ארוכות את נתיב העליה והגאולה בפני מיליוני אחינו באשר הם שם.

על כן, הננו אומרים לכם, אחים בציון, עמדו על המשמר. עמנו, כל העם כולו, ניצב שוב על פרשת הדרכים. הדרך האחת, אף אם זרועה קרבנות היא, מובילה לגאולה, לחיי חופש וכבוד. הדרך השניה, שגם היא זרועת חללים היא, מוליכה לגיטו, שממנו מתפתל הנתיב הידוע - לאושבינצ'ים. ההפרזה היא זו? לא. זוהי האמת. מנוסים אנחנו. ואינסטינקט הקיום הוא ששם בפינו את האזהרה:

הספר הלבן משנת 1939 קבע את גורלו של שליש העם.

"הספר הלבן" החדש, אשר בריטניה הנאצית, בשותפות עם בעלי האטום ומתוך כניעה של מועצת הזקנים, עומדת להטיל עלינו, בצורה זו או אחרת - "הספר הלבן" הזה. אם יוטל ואם יוגשם, יקבע את גורלם של שני השלישים הנותרים של עמנו.

לפנינו, איפוא, מלחמת קיום. מלחמת העם כולו. מלחמה לדורות. כל קרבן לא ייקר בה. ואם נגזר עלינו לנהלה מתוך מרד גלוי נגד המועמדים ה"שמאליים" וה"ימניים" כאחד, ל"יודען-ראט" - ננהל את המלחמה ללא חת וללא רתיעה. הקרבנות שהקרבנו עד כה לא יהיו קרבנות שווא. הדם שנשפך ויישפך בכל רחבי הארץ לא לחנם נשפך, לא לחנם יישפך. אף אם המנהיגות תיכנע - והיא הולכת לקראת הכניעה בעינים עצומות - העם לא ייכנע, הנוער לא ייכנע.

דגל החרות יתנוסס ברמה. ובידי המחזיקים בו משחר נעוריהם; בידי המאמינים בו בכל להט נפשם ייהפך דגל החרות במהרה לדגל הנצחון. הממשלה העברית קום תקום. והיא חוקית תהיה. באשר תהיה ממשלתה של המולדת העברית השלמה. המולדת תשוחרר. העם ייגאל. עוד חג גדול יהיה במשכנות ישראל. עוד קול שמחה וגיל יישמע בחוצותינו. לא צהלה על החלטת נייר, בניצוחם של מנהיגים עוורים, כי אם שמחת אמת על חרות אמת, שהושגה בדמע וביזע, בדם ובאש.

(שודר בקול ציון הלוחמת)