מוסר כפול והשפעתו

א.

מיהו זה העושה עוול? הווה אומר, מי שדורש לתקן את העוול. גם אסכולה זו מהלכת בקרבנו בימים אלה. נתבונן בעובדות, ביסודן, ונדע.

יומיים לאחר שבוצע פשע, נעצר אדם, בקשר עמו. בלשון המשפטית המקובלת, הוא חשוד. אין הוא עדיין נאשם. בוודאי אינו אשם. כלל גדול הוא בעשיית צדק, כי כל אדם הינו בבחינת זכאי, כל עוד לא הוכחה אשמתו. במקרה הנדון, נרמס כלל זה עד לבלי השאר ממנו שריד. אלפי גרונות צעקו: אשם, אשם! עשרות או מאות עטים כתבו, כי אין ספק שהעצור, החשוד, הלא-נאשם-עדיין, הוא מבצעו של הפשע. לינץ' מוסרי זה נעשה גם לגבי שני אנשים אחרים, שנעצרו כחשודים בתכנון הפשע או בביצועו.

כדי להצדיק בדיעבד התנהגות ברברית זו, ניתן לנו הסבר על "אווירה" שהוליכה להפיכת החשד המשטרתי לשפיטה מראש המונית. יש משהו מחריד בניסיון זה לחפות על החרפה. בצרפת, במטה הכללי של צבאה, בסוף המאה ה-19, היתה בוודאי, מעין אווירה שבה, אם נתגלתה מסירת סודות צבאיים לאויב בכוח, טבעית היא ההנחה שהבוגד יהיה יהודי, או שהיהודי יוכר כבוגד. בתנאים ההם, רבים ו"טובים" האמינו, או שוכנעו, או הוסיפו להחזיק בדעה, כי סרן דרייפוס הוא האיש, אשר עמד בקשר בוגדני עם הנספח הצבאי של גרמניה. פשיטא, אווירה!

דומה לזו היתה בוודאי האווירה ברוסיה הצארית לגבי האמונה העמוקה, כי יהודים, או בני כת יהודית, מוצצים את דמו של נער נוצרי, כדי להשתמש בו לאכילת מצות, בחג חרותנו. אין פלא, כי בייליס נחשב לאשם, על ידי עיתונאים והמונים, מאז נעצר, והעם היהודי נותר, בעיניהם, חשוד, גם לאחר זיכויו של הנאשם.

ברוסיה  האחרת, הקומוניסטית, הונהג כלל הרבה יותר פשוט. אם המשטרה החשאית עצרה אותך, משמע, הנך אשם. אנחנו יודעים את הכל. דבר הנ.ק.וו.ד., או הק.ג.ב.

אווירה שכזו. כל האשמות השוואה, כל ציידי המכשפות, כל עלילות הדם נערכות בתנאי החשדה, משטמה והסתה. בנסיבות כאלו דרושה זהירות כפולה ומכופלת, למען לא תרד מן האוויר האשמה חסרת שחר, למען לא יסבול איש חף מפשע. העיקרון המקודש, כי לעולם זכאי הוא האדם, כל עוד לא הוכחה, מעבר לספק סביר, אשמתו, הוא המחסום בפני עלילת כזב. אבל אם מחסום זה נפרץ, אין עוד לעצור את הנחשול העכור. וכך אירע במקרה, שנחרת בזיכרוננו הלאומי.

ב.

הטעם השני של המעלילים היה בהטלת האשמת-שווא קיבוצית. שוב נדרס כלל גדול במשפט. אין להטיל את אחריות המעשה של היחיד, אם עשהו, על הרבים. האשמה על ידי התאגדות נחשבת לעיוות דין, לעוול בלתי נסבל. גם בכך התנסה העם היהודי יותר מכל עם אחר. אף על פי כן, הורחבה העלילה על ציבור גדול, בהתמדה, בעקשנות. ואם נוראה הכללה זו, כאשר מדובר באשם אמיתי, על אחת כמה וכמה, אין סוף פעמים, אם אין עוון, זולת הסבל שהוטל על חפים מפשע.

העוול הכפול, הנורא הזה, נעשה לפני המשפט; הוא לא תם עמו. החשודים, שהואשמו והועמדו לדין, זוכו בערכאות. אבל לאחר הזיכוי נאמר להם, ועליהם, כי המה האשמים. שוב הוסבר לנו, כי "האווירה" גרמה להמשכה של העלילה. צאו ראו, מה זה עושה לנו. עדיין חיים עמנו אנשים שעליהם אומרים נכבדים אחרים, כי הם "מאמינים" באשמתם של המזוכים. אמונה שכזו. לפני המשפט, מרשיעים; אחר הזיכוי – מרשיעים. לגבי מקרה זה בוטלו כל הכללים של צדק אנושי. העוול המשולש מעולם לא תוקן.

כן, כמובן, הכל יודעים במה המדובר. אבל אני בכוונה כתבתי על "מקרה" סתם, כדי להמחיש את כפילות המוסר, הנושאת עמה סכנה רצינית, גם אם לא מיד היא מתגלית. נשער בנפשותינו, כי שלושה אנשים זרים, מעבר לים, היו מואשמים בלא שחטאו; האם לא היו קמים בקרבנו רבים למחות על עיוות הדין? יש יסוד להניח, כי אפילו ועד ציבורי היה מוקם לפעול למען הוכחת חפותם. אין גם ספק, כי בין היוזמים את הקמתו היו אלה, הטוענים גם היום ל"אמונה" באשמתם של סטבסקי ורוזנבלט. אין להעלות על הדעת, כי הם היו אומרים אחר זיכוי: אשמים. נהפוך הוא. הם היו זועקים, אחר ההרשעה: זכאים! כל האנשים האלה הם, כידוע, ממעריצו של אמיל זולא.

אבל בנוגע להאשמת שווא עצמית, שאני. פה  מותר כל עוול, אף הגלוי והחמור ביותר. ואם עולה דרישה לתקנו, רואים בה קשר אפל וזדוני. לא לנגוע. אסור.

מאז כתבתי על האמת המנצחת, רבו הדרישות לתיקון העוול. השאלה, רבת העוצמה המוסרית, אינה יורדת מן הפרק. כותבים עליה אנשים ממחנות וגילים שונים. יש לציין בסיפוק, כי בני הדור הצעיר מתעניינים בה לא פחות, ואולי אף יותר, מדור אבותיהם. אות הוא, כי בנינו רגישים לערכים של אמת וצדק. בשבילם הם תמיד "אקטואליים". יש בגישתם זו הרבה מן הנחמה.

חיים יחיל, אליעזר ליבנה, שולמית אלוני, דן הרוביץ, לוי יצחק הירושלמי, חיים גורי, ישעיהו בן-פורת, אמנון רובינשטיין, אינם נמנים על המחנה, אשר בו ובאנשיו הוטלה אשמת השווא ברצח ארלוזורוב. להיפך. הם כולם נמנים על המחנה הנגדי, או יצאו ממנו. והם קמו לדרוש, בשבועות האחרונים, את חקר האמת, או מסירת הודעה, כי לא היה יסוד להאשמה. גם בכך יש מן ההוכחה, כי האמת לעולם לא תודבר, כי היא מפעילה את המכשיר היעיל ביותר לגילויה: את המצפן האנושי. בתביעה מתחזקת זו יש משהו המשמח את הלב, אפילו עודנו דואב.

ג.

אבל, יש גם ההיפך מן היפה והטוב. אתה דורש לתקן עוול, ומיד קופצת עליך רוגזת החשדנות הזדונית. מה הכוונה? מדוע עכשיו? מיד נזכרים, כי בקרוב תתקיימנה בחירות בישראל. והכל נעשה ברור. המטרה היא לעשות רווחי, רחמנא ליצלן, במערכות הציבוריות הבאות. עם עלותו של חשד זה, אין עוד אוזן קשובה לשום נימוק הגיוני, ועיניים נעצמות למען לא תיראה, ולא תיקרא עוד, שום הודעה ברורה, בפשטותה. אף על פי כן, אז דווקא משום כך, חובתנו לפקוח עיניים ואוזניים גם יחד.

מדוע עכשיו? לפני שבועות מספר, במלאת 40 שנה להירצחו של חיים ארלוזורוב הי"ד, פורסמו עובדות ומסמכים, המוכיחים, כי נגד אנשים חפים מפשע נערכה, במלוא משמעות המושג ההיסטורי, עלילת דם. עלילה זו לא חלפה מעולמנו. היא נמשכת, בכתב ובעל-פה, בספר ובחוברת. מה היינו צריכים לעשות נוכח גילויים אלה? היכולנו להתעלם מהם ולהחריש? מי שהעלה על דעתו, כי אדם, יהודי, חבר, יכול להיות אדיש כלפי מה שנתפרסם, מעיד על עצמו, מה הם מושגיו על אמת, צדק, אנושות, חברות. אין חלקנו עמו. אין לנו סיבה להתבייש בתפיסתנו אנו את הערכים האלה.

מובן מאליו שלא יכולנו להחריש. חובתנו, לא רק בזכותנו, היתה לתבוע חקירת האמת וקביעתה על הנסיבות וההאשמות הקשורות בפשע על שפת ימה של תל אביב, ובעלילת הדם הנמשכת, עד עצם היום הזה, נגד אלה אשר כלל לא היו שם באותו ליל שבת. כל בר-דעת ובעל לב יבין זאת. אבל כדי להרחיק צל של חשד, הודענו מראש, כי, על פי הצעתנו, לא תתחיל ועדת החקירה בפעולתה לפני נובמבר 1973. במלים אחרות, לא לפני כינונה של הכנסת השמינית. חשוב לציין, כי אפילו עיתונאים נכבדים, על אף פרסום הודעתנו זו, בכל העיתונים, או כמעט בכולם, הוסיפו לטעון, כי כוונתנו להפוך את פרשת ארלוזורוב "לבעיה", אפילו מרכזית, במערכת הבחירות. קוראים, ומתעלמים; או אינם קוראים, וכותבים.

ד.

אין כגח"ל המעוניין, כי במרכז הדיון הציבורי, במערכת הבחירות הקרבה, יעמדו השאלות הגדולות של ההווה והעתיד. עמדותינו בשאלות אלו זוהרות בצדקתן. נביא אך כמה מהן.

ארץ ישראל. המערך קורא לחלק מחדש את ארץ ישראל המערבית, לשוב ולמסור לכיבוש ההאשמי את שטחי יהודה ושומרון. דוברי המערך המוסמכים מכריזים כי החלוקה היא "עיקרון", כי הם ישאפו ויפעלו לביצועה. לעומתם, ניצב גח"ל עם העיקרון של קיום זכותנו על ארץ ישראל. גח"ל הוכיח נאמנות לעיקרון זה. שום מפלגה אחרת עדיין לא נתנה מופת כזה על קיום התחייבות ציבורית, של העדפת העיקרון על המשרה. העימות בין שתי האסכולות ההיסטוריות-מדיניות, הוא מן המכריעים, הגורליים של תקופתנו. זכינו לכך, כי בפתק הבוחר אפשר לקבוע, כי תקוים שלמות הארץ, כי ארץ ישראל לא תחולק עוד.

בעיית השלום. המערך הודיע, כי אם נבטיח ויתורים לאויבינו, כי אם תינתן התחייבות בנסיגה, בחלוקה מחדש של ארץ ישראל, יקורב, אף יושג, הסכם שלום. גח"ל הזהיר מראש, כי הבטחת שווא היא. עתה יכולים כולנו לבחון מי ראה נכוחה ומי השלה את עצמו, ואת הציבור, בעניין כה יסודי בחיינו. הבטחת הוויתורים לא זו בלבד, שלא קירבה הסכם עם הערבים אלא אף הרחיקה אותו. הם אינם מסתפקים עוד אפילו בתביעה לנסיגה מוחלטת אל קווי ה-4 ביוני 1967; הם דורשים נסיגה אל קווי נובמבר 1947... התברר, כי התוחלת לשלום, המבוסס על ביטחון לאומי, היא בקיומה של שלמות הארץ.

המשטר החברתי. הברירה מעולם לא היתה כה בהירה, כמו בימים אלה. או שנוסיף לסגת לעבר משטר סוציאליסטי-ביורוקרטי, עם תלות ועוני וירידה מן הארץ, או שנתקדם לחיי חברה חופשית, עם צדק ושיבת ציון המונית הן ממרכזי המצוקה והן מארצות הרווחה. גם העימות הזה, בין האסכולה הסוציאליסטית-ביורוקרטית ובין האסכולה הלאומית-ליברלית הוא בעל משמעות היסטורית בתקופתנו. הבוחרים ביניהן עומדים לקבוע, במידה רבה, את עתידם.

על שלוש סוגיות אלה אפשר, וצריך להוסיף רבות; ואכן נוסיף, במערכת ההסברה הרצינית, שאנו עומדי לנהלה בארבעת החודשים הקרובים. אבל אפילו שלוש אלו, עם כל המסתעף והמשתמע מהן, דיין, כדי להבהיר את משמעות המערכה, את משקלה הרב של ההכרעה. אף לא עלה על דעתנו להטיל לתוך הדיון הלאומי הגדול פרשה מפרשיות העבר.

אולם שוב ניתנה לכולנו הוכחה, מה רבה חשיבותה הלאומית של הסוגיה המוסרית. מכות המדינה וצרותיה ידועות לנו. הן רבות והולכות ומאיימות על עתידנו. אולם מה מקורן? ברור, כי במדינה דמוקרטית אפשר לקיים מינהל תקין בהשפעה מוסרית. אוי לה לאומה, אם הנהגתה נוטשת דרך זו ומטילה את כוח הכפייה. נתבונן סביבנו, נביט למרחקים, ונדע להבדיל.

עובדה נחרצת היא, כי הנהגת המערך מאבדת יותר ויותר, את השפעתה המוסרית על הציבור, על כל שכבותיו. ערעור זה של היסוד לניהול עניינים תקין, ראוי לשמו, בא עלינו מחמת המוסר הכפול. מדברים על שוויון סוציאליסטי, ומקיימים קיפוח סוציאלי. קוראים להתאפקות בתביעות, ומבזבזים מיליונים. מעלים עקרונות, ועושים אותם פלסתר. מבטיחים ואין מקיימים. ההן אינו הן, הלאו אינו לאו. כך נהרס האמון בכל מה שאומרים, מכריזים ומבטיחים. ההשפעה המוסרית יורדת פלאים. זהו שורש הרע בימינו.

על רקע זה התברר, כי עוול שנעשה בעבר, הוא גורם במוסר הכפול, המערער את היסודות, בהווה. מי שדורש לתקן עוול, עושה צדק. מי שדוחה דרישה זו, מוסיף עוול על קודמו. מי שמנסה להפוך את היוצרות, נוהג במוסר כפול הרסני. אין להשלים עמו – למען עתיד האומה.