מוסר הצבועים מול מוסר נביאים

קול ציון הלוחמת

"מוסר" הצבועים מול מוסר הנביאים

מרצחים בריטיים, לבושים במדי צבא הכיבוש, שוב חרצו את דינם של לוחמים עברים [1] - שמונה-עשר במספר - למוות. שוב נרמסו חוקי המלחמה, המקובלים בכל העולם התרבותי, שלפיהם חיי הלוחם השבוי קודש הם; שוב הופיע "הצדק הבריטי" בכל כיעורו השטני, כי אף-על-פי שהמוסד הרצחני נקרא בפיהם "בית- דין" וחבריו מכונים "שופטים", הרי ידוע לנו ממקור מוסמך ביותר, כי גזר הדין הזה נחרץ לפי הוראה מגבוה, לפי דרישה מפורשת של הגורמים המכריעים.

את עמדתנו כלפי רצח שבויים עברים, מוסווה בפרודיה של "משפט" ו"פסקי-דין", הבהרנו בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים, בימים שבהם הועמדו בצל הגרדום אחינו אשבל ושמחון. ומעמדה זו לא נזוז אף כמלוא-הנימה. היד, שתורם על 18 השבויים, יד פושעים ורוצחים היא, שתקוצץ בלי רחמים. ואם המשעבדים הבריטיים מסוגלים עדיין לעשות חשבון; אם שנאת ישראל, אם יצר-הנקמה, אם רצון-ההשמדה לא החריבו בהם את שארית הכשרון לחשוב - אזי ירפו מ18 חיילים, ביניהם נכי מלחמה, שנפלו בשבי אחרי קרב למען שחרור המולדת.

aaa

צאו וראו: באיזה שקט, כמעט פילוסופי, קיבלו מדריכי העם ודובריו את דבר הרצחם של חייל-החזית מאיר מאלץ, של אביגיל בת התשע-עשרה ושל זאביק בן החמש-עשרה, שנורו ללא אזהרה וללא סיבה, על-ידי פורעים בריטיים בהפגנת העם של המוני חיפה. אמנם נכתבו מאמרים-הספדים; הכשרון להספיד הוא כשרון יהודי, עתיק יומין; נאמרו כמה דברי-שבח על צעירים עברים, שמסרו נפשם למען עליית אחים גולים; אולם היכן הזעזוע? היכן ההתקוממות הנפשית? היכן נושאי המוסר ומגיניו? היכן בובר, סימון, סמילנסקי, צמח, מדזיני? היכן דברי-הגינוי, שהם כה שגורים בפיהם, במקרה שמהלומה יורדת, בתנאים אחרים לגמרי, על ראש המשעבדים הבריטיים? היכן המלים: פשע מתועב, רצח בדם קר? היכן הדרישה, שהעם הבריטי ינער חצנו מרוצחים אלה, שמא האחריות על הדם הנקי שנשפך תפול גם עליו? לא אין זעזוע, אין גינוי, אין התקוממות. פשוט: שלושה יהודים נרצחו, עשרות יהודים נפצעו, רצחום ופצעום גויים, ועל מה יש כאן להזדעזע? הרי כלל גדול הוא בעולם - כלל "המחייב" אלפים שנה - שהגויים הורגים והיהודים נהרגים. וכי הריגת יהודי היא פשע?

השליטים והעתונים הבריטיים התייצבו כחומה מאחורי ה- boys שלהם, שערכו לעצמם "פנטזיה" ופתחו באש על קהל בלתי מזויין המכונה בפיהם "אספסוף", ואילו העתונים העברים בכו קצת והשיבו בקול ענות חלושה: וכי אלה, אביגיל, זאביק, ומאלץ, הם בני אספסוף? ולא נעו ולא זעו ולא חרדו נושאי המוכו הצרוף שלנו, כי הרי הפעם "רק" יהודים נרצחו, נפצעו ונרמסו.

הוי גולה; הוי, עבדות; הוי, שפלות! - מה עמוק הנכן חבויות בנפשם של בני דור המדבר, המתיימרים לשאת את נס המוסר ואת דגל הבינה! וכי אחרת אפשר להסביר את כפילות "המוסר" שלהם? וכי אחרת אפשר לבאר את צריחתם אז ואת שתיקתם היום? ואנשים אלה המוכנים ליזום הצעה לביתור הארץ רוצים, שהנוער יאזין לדבריהם, יכבד את הטפתם וינהג לפי עצותיהם?

על כן, שמעו נושאי העבדות בתוך החרות. משרישי הגלות בציון: - המוסר שלכם אינו מוסר, הצדק שלכם אינו צדק וה"הזדעזעויות" שלכם לא במוסר ובצדק מקורן, כי אם בפחדנות ובאנוכיות טמאה. וזאת למדנו מן הדוגמא ירושלים-חיפה. יותר מכל מאמריכם וכתביכם. כי דוגמא חיה היא, ולא פטפוט נמלץ, היוצא מפיכם או מתחת לעטכם. אל תצפו, איפוא, כי נתחשב עוד בדעתכם ונשמע בקולכם. בדרכנו נלך, את חובותינו נעשה. נילחם ונקריב, נכבוש ונשחרר, ניפול ונעלה, נקום ונקומם, כשאש המרד הקדוש בוערת בקרבנו ובאזנינו מהדהדים לא דברי צביעות גלותיים, כי אם דבריהם הנצחיים של חוזי ישראל ונביאיו:

ונקיתי - דמם לא נקיתי.

שודר ביום כ"א מנהם-אב תש"ו (18.8.46).

[1] חברי לח"י שנפלו בשבי האויב, בהתקפה על בתי-המלאכה של הרכבת בחיפה.