מומחי נאצר וטיליו
בראשית היה המחדל. הוא נראה מוזר מבחינתם של אלה, אשר, מאז נחתם הסכם הדמים המכפר, החלו לטעון, קבל עם ועולם, כי אין להטיל את אשמת הנאציזם בעם הגרמני. טענה זו, אשר לא יצאה מפי איש בישראל עדי שלהי דקייטא 1952, היתה תלויה, לעיני כל, בדבר, או במלה מפורשת ופשוטה, בכסף. ניתן לומר, כי מעולם לא השיג מיקח שוחד שנוי כזה בעדות שנמסרה בפני בית דין. ואין נפקא מינה, מבחינת החזיון, הזה, אם השוחד הוא קיבוצי והעדדת היא לאומית ובית הדין הוא זה של ההיסטוריה... וכזאת המרתה הדמיונית במחיר אתנני: כל עוד הגרמנים לא שילמו, הם היו כולם אחראים בעד הרצח וההשמדה, בעד החרב המשכלת והגאז המיתם; משהחלו משלמים פוטר העם הגרמני 0 אם להשתמש בבטוי הנודע, אפשר להוסיף בתור שכזה – מאשמתו, שלא הוטלה עוד אלא על שכמם של הנאציונל סוציאליסטים בקרבו. וודאי, טענה משוחדת כזבה ניכר על פניה. עדות אמת, אין נוטלים את אמיתה על ידי ביטולה המשולם. אולם כל מי שיודע את העובדות לאשורן, ואין הוא מוכן להמירן בסילוף, מחמת, או למען, אופורטוניזם חמרי או מדיני, אינו זקוק כלל לעדותם הקודמת של מנקי האשמה הקנויים. הגרמנים השמידו ששה מיליונים יהודים, אנשים, נשים וטף. זוהי האמת. ועליה אין להוסיף שום תואר גורע. וודאי, הגרמנים עשו את מלאכת הכלה שלהם, והיו עושים אותה עד תום, עד אחרון היהודים, תחת השלטון הנאצי. אבל עובדא היסטורית ומוכחת היא - ושום סלפן מדעת, יהודי או זר, לא יוכל לשנותה – כי העם הגרמני כולו, על הפרופסורים ועל הדוקטורים, על המורים ועל הסטודנטים, על התעשיינים והפועלים, על כהני דת והמחזיקים בה, על מפקדי הצבא ומגויייסיו, על הסוציאליסטים, שהחליפו מסגרתם ועל הקומוניסטים, שהמירו דגלם, נתן תמיכתו הנלהבת לאותו ילוד השטן והסכים, אם מותר לומר כך, בכל לב, לכל מעשה חיתי שלו, כל עוד הצליח, כמובן. נכון, אין להטיל אשמה קיבוצית על עוונות יחידים ופשעיהם. מי כמונו, היהודים, יודעי סבל בגלל הנטייה להטיל דופי באבותינו ובנו בגלל מעשי יחידים בקרבנו או מחמת עלילת שווא שהוטלה בהם. יחידים חוטאים, אין להטיל דינם על אחרים. זהו הכלל האנושי הגדול. אבל האם עליו אינו חל חוק ההגיון והחיים, לפיו אין כלל בלי יוצא הימנו? האם את גרמניה זו, של שנות השלושים והארבעים, אפשר להכניס למסגרת הכללים המקובלים? ראינו עם אחוז קדחת ההשתעבדות למען שעבוד, מוכה טירוף ההתרפסות בפני עריץ שטני למען התנשאות והשתלטות על אחרים הולך, במיצעד בהמי או רובוטי לקראת מסעות של הדברה והשמדה, מקבל את הכחדת היהודים לא רק בהנה ובהסכמה אלא בהנאה. אכן, זהו היוצא מן הכלל, שאין דומה לו ביחסים בינינו לבין כל עם אחר, או ביחסם של הגרמנים לעם שני. ואם יש מי שטוען, כי אמירת האמת הזאת פירושה אימוץ הגזענות הנירנברגית, על ידי קרבנותיה כלפי מגשימיה, הרי פירושו הוא חילול שם סדומי בלשון מופקרת, המוכנה, בגלגולה המהיר כיהיר, להפוך אור לחשך, טוב לרע, אהבה לשנאה... ממירי עדות האמת לא אבו אף לשעות לדבר המשפט הירושלמי לאמור: ,,מדוע באה לנו הרעה הזאת מידי העם הגרמני דווקא?" שופטי הצדק שלנו, אשר בהוציאם את גזר דינם ובכתבם את פסק דינם שקלו כל משפט וכל מלה, לא במקרה כך ניסחו ורק כך הציגו את שאלתם. הם לא היקשו: הרעה הזאת, מדוע היא באה לנו מידי הנאצים? הם לא קבלו על שליטיה של גרמניה. הם שאלו בפשטות ניצחת, מדוע עשה בנו העם הגרמני את אשר עשה?... דוגמאות, הבאות להמחיש את חוסר התשובה לשאלה הזאת, הן רבות מני ספור. ידוע לכל, כי בגרמניה דהיום מוסיפים שופטי התפת של גרמניה דאז לשבת על כס המשפט, וקטיגורי השטן לתבוע לדין, ושוטרי הרצח לשמור על החוק ועל הסדר, וקציני ההשמדה לפקד ולהדריך. וממשלתה של מדינת היהודים, המכירה באשמתם האישית כלפי עמה, אינה פונה, בקשר עמם, עבר ומיעמדם, בשופ תביעה לממשלה הגרמנית, מעסיקתם, בשום איגרת למדינות העולם, בשום קריאה לדעת הקהל. הס מלהזכיר. חובה להשכיח. מחרישים. אין קול משום כך, אין עונה. אולם מכל המקרים שמספרם לגיונות, ניטול היום שנים בלבד. הם יאירו את האפילה. בגרמניה, שכונתה בירושלים, באורח רשמי, חדשה, ישנו אחד גלובקה. הוא ממלא את התפקידים המרכזיים, המכריעים במנגנון הביצוע של ממשלת בון. לכל הדעות, היה אותו גלובקה פעלתן נאצי חשוב. על כך יעיד מכתב ההמלצה אשר הממונה עליו בשעתו, המיניסטר של הרייך השלישי פריק שלח, ביום ה-25 באפריל 1938, לסגן הפירר רודולף העס. וכך נאמר במיסמך ההוא: ,,היועץ המיניסטריאלי הביכר ד"ר גלובקה הוא בלי ספק, אחד הפקידים המוכשרים והפעילים ביותר במיניסטריון שלי. הוא מילא תפקיד מיוחד ביצירת החוקים הבאים: (הראשון בהם הוא) ,,חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני מספטמבר 1935". אותו חוק, אשר אחד מיוצריו הוא, כפי שנודע מאיגרת השבחים המיניסרטאלית-נאצית, הער דוקטור גלובקה, הוא מחוקי הביצוע לש חוקי נירנברג. האם קביעה זו אינה מספיקה כדי לדעת, מיהו זה המחזק בידיו את חוטי המינהל של ממשלת גרמניה החדש? אבל גלובקה עצמו לא היסס, כבר לאחר העברת הרייך שלישי, להוסיף עדות משלו למיסמכים של זולתו. ב-11 באוגוסט 1948, הוא הופיע בפני מה שנקרא משפט נינרברג האחד עשר ואמר בפניו, בין השאר, את הדברים הבאים: ,,יש מקום לווכוח אם חוקי נירנברג, בתור שכאלה (הדיוק המשפטי הלזה!) הם פשע"... וודאי, דוקטור גלובקה, אחד מחשובי עוזריו של פריק, מוכן עוד להתווכח על הרבה דברים הנוגעים למה שהיה עד מאי 1945, אבל בשביל אלה אשר החליטו בואנזהה על דרכי הביצוע של תכנית הפתרון הסופי (קרי: השמדת כל היהודים שיד גרמנית תשיגם) לא היתה זו שאלה לווכוח הם קבעו, בסעיף השביעי של פרוטוקול הדמים לאמור: ,,בתהליך ההגשמה של תכנית הפתרון הסופי ישמשו חוקי נירנברג מעין יסוד". אחרי פקיד הכשרת ההשמדה האזרחי, נפנה לקצין דמים צבאי. שמו הויזינגר. הוא היה הממונה על אגף המיבצעים של חיל היבשה הנאצי, אותו חיל, שהיה סוגר, על פי פקודה מיבצעית, על כל שטח, בו פעלו איינזאץ-גרופען, הנודעים, עד כלות מלאכתם. אותו הויזינגר הוא אחד מקציני המטה הגרמני, אשר דברו גבוהה גבוהה על כבוד חיילי והם העבירו, לביצוע ,,בכל הברוטאליות", פקודה מפורשת לפגוע בנשים וילדים. הוא הביע את דעתו, וגם בכך לא היה היחידי בין חביו למקצוע, לחיוב ,,השמדה השיטתית של היהדות". קצין הדמים הזה אושר, על פי הצעת ממשלתו, לתפקיד פיקודי חשוב בנאט"ו. משנודע על מנוי מדהים זה בארצות הברית, קם הסינטור מורס המפורס, אגב אחד מידידי עמנו ומדינתנו, ומיחה קשות בידי ממשלתו שלו. הוא אמר, בין השאר: ,,קראתי את המיסמכים הנועגעים להויזינגר מימי משפטי נירנברג... אני משוכנע כי אין להשיג כלל על ההוכחה ההיסטורית לפיה הויזינגר היה אחד המפקדים הנאציים הגבוהים ביותר והוא מילא תפקיד חשוב מאד בגיבוש המדיניות הצבאית הנאצית ובביצועה". סינטור מורס מחה נגד המנוי המחפיר הזה בשם אלפי בחורים אמריקאיים,אשר, כפי שאמר, ,,הגנרל הנאצי הזה (הויזינגר) מוכרח לשאת בחלק של אחריות על מותם". ממשלת ישראל לא מיחתה כלל בשם מיליוני היהודים, אשר קצין המיבצעים ההיטלריסטי פיקח על השמדתם. משער אני, כי מאן דהו, שיקרא את הדברים הללו, יהיה מוכן לקום, ועם הבעת פנים מחוכמת מאד בלווי חיוך סלחני, לשאול: מה בצע בהשמעת מחאה כזו? כלום היו הגרמנים, או האמריקאים, מתחשבים בה? מבקשי הבצע בכל דבר. עלי לומר להם, כי אדיין אין זה בטוח, אם מחאה כזו בשם מדינת היהודים היתה לגמרא, או לארך ימים, לשווא. אבל נניח, כי גם עליה היו עוברים לסדר היום. האם כל מחאותינו הצודקות היו נשמעות? האם מחאותיהם של עמים חזקים מעמנו תמיד, או מיד, משיגות את תכליתן? אי קבלתה של מחאה, יש והיא גורמת כאב; אולם יש ואי השמעתה היא עוון וכלימה. זוהי פרשת המחדל הפרו-גרמני, ההופך את הדיבור על אשמת הנאצים בניגוד לחפות הגרמנים ,,בתור שכאלה", לריק מכל תוכן מעשי, אפילו מנקודת המבט של נושאי הריהבליטציה לגרמניה הקרוייה חדשה. המחדל המתמיד הזה אינו, כמובן, מקרי. הגרמנים משלמים. לא צריך להרגיז אותם. אם הם מחזיקים בגלובקה, ניחא; אם הם מציעים את הויזניגר, אל נתערב. אם, כפי שגילה שיירער בספרו המונומנטלי, ,,עליתו ונפילתו של הרייך השלישי", - ,,רוב הגרמנים, לפחות במידה שרגשותיהם בוטאו בפרלמנט המערב-גרמני, לא הסכימו אפילו לפסקי דין הקלים, שהוצאו על עושי דברו של היטלר, כמה מהם שנמסרו על ידי בעלות הברית לידי הגרמנים, אף לא הועמדו לדין, כשהואשמו ברצח המוני, וכמה מהם מצאו במהרה תעסוקה בממשלת בון" – הרי גם כלפי תופעה זו לא נאמר, מירושלים, דבר. לגזירה העצמית של שתיקה לאומית, מול פני עוול והתעללות, קוראים אצלנו בשמות חשובים, כגון מדיניות, תבונה, התגברות על רגשות ועוד. לא ברור כלל, לשם מה דרושים כל הכינויים הנכבדים הללו. האין הדבר פשוט מעיקרו? אבותינו לימדו, כי הכסף לא יענה את הכל: אבל מושלינו דהיום קבעו כי הכסף הגרמני צריך לענות, מלכתחילה, על כל השאלות אשר אפילו לדידם היינו צריכים להציג לגרמנים. אם לכך תבונה ייקרא, יהיה צורך להחיל את המושג המכובד הזה על מעשים אחרים, שונים, הקשורים בהשגת כסף... עוד אנו תוהים על הדיבוק הגרמנופילי, שאחז בחוג מסוים של עמנו, באו מעשים נוספים. ישראל החלה שולחת לחיל גרמניה עוזים ופגזי מרגמות. משנודע הדבר – כל המעשים הללו היו מתחילה מוחזקים בסוד כמוס – הוסבר לנו, בראשית הוכוח הלאומי, כי עיסקר היא, ייצוא הוא, אספקת עבודה לפועלים ישראלים היא, וכדומה. כאמור, הכסף יען אף יען הכל. אבל משנתקבל הרשם, כי הזבר זה אין בו כדי לטהר, נלחש שוב באזנינו, ברמקול ובקול רם ביותר, נימוק בטחוני. אנחנו ניתן להם, הבמינים אתם, והם יתנו לנו. מה יתנו? הרמזים שונים היו הפעם מאלה שהושמעו אחרי ביטול הנסיעה ההיא. אבל אולי מותר, אף מוטב לשאול את אנשי הריאל פאליטיק שלנו, מה יצא מצפייתם המוצהרת. היה זה כזב רשמי שני... כל מי שנדבק בגרמנופיליות חהולנית הזאת, תהא השקפתו המדינית אשר תהיה, לא יכול היה שלא לשאול את עצמו ואת רעהו ואת יריבו: מדוע אנו עושים את כל המעשים האלה? אמנם כן, ישנם דברים רבים, אשר אנו בני דור ההשמדה איננו יכולים עוד לעשותם כנגד עם המשמים; אבל הן יש דברים רבים, שאנו יכולים לא לעשותם; מדוע הם נעשים? באין תשובה עסקית, מונטרית, מזומנית לשאלה זו, עובר שוב הלחש רחש הגלוי ברמזו והמוכח בכזבו: ששש... בטחון. עוד הלחישות האלו מדגדגות את עור אזנינו, מתברר בשלהי קיטא דשנת תשכ"ב, כי בשח העדין של הבטחון עשו הגרמנים מעשה מכריע, מיפנהי לטובת... אוייבי ישראל. במאמר אחד, אשר בו עולם ומלואו, אפשר לומר, וצריך להזכיר, כי מומחים גרמניים נתנו לנאצר טלים לטווח, בו כלולה –מדינת ישראל, או במלים אחרות, הם שנתנו נשק תקפני להשמה המונית, המכוון מראשיתו ובתכליתו נגד ישראל ואוכלוסייתה האזרחית. על עובדא זו, אשר איש לא יוכל לסתור אותה, או להסתירה עוד, ניתן לומר בכאב רווי כלימה, או להיפך: הנה מדיניות רשמית חסרת אחריות, המנוהלת במשך שנים, בשם המעטה של בטחון, והנה פרי הבאושים האנטי-בטחוני שלה... אם כך, חייבים לשאול את עצמם כל אנשי בטחון, כיצד הגענו למפנה זה, מדוע באה לנו גם הרעה הזאת מידי גרמנים, מהם מומחינו מצפים, זה שנים, לסיוע צבאי רב ערך, ואילו את הסיוע הזה, הרה הסכנה, קבלו מידיהם דווקא אוייבינו? צריך לשאול ולבחון; הלא דבר הוא. עלי מיד לציין, כי המומחים הגרמניים, שנתנו בידי נאצר את טיליו והחישו את פיתוחם לשלב ייצור ניכר, אינם נאצים מסומנים, המסתתרים מאימת החוק לחופי הנילוס. יש גם כאלה אצל הסוציאליסט ג'מל עבדול נאצר. אבל המומחים בהם אנו מדברים, הם רובם, אך לא כולם, אזרחיה השלוווים של גרמניה החדשה... נוסיף לבחון. הניתן לשער, כי ממשלת גרמניה לא ידעה על תנועת הטלאים שלה לעבר המזרח התיכון ועל מעשיהם בארץ מצרים? בר דעת לא ישיב לשאלה זו אלא בלאו מוחלט. יש בגרמניה מודיעין. הוא קרוי משרד להגנת החוקה. אך יהיה אשר יהיה, ברור, כי שרות המודיעין הגרמני עוסק במה שעוסק כל שרות דומה לו בכל ארץ אחרת. הוא עוקב ורואה ורושם ויודע. ואם אין אנו יכולים, למען האמת ובשם הזהירות הטובה, לומר, כל עוד לא מוכח לנו הדבר, כי רשויות גרמניות ממלכתיות הורו למומחים לסוגיהם לצאת למצרים, כדי לעזור לנאצר לפתח ולייצר טילים, הרי למעלה מכל ספק סביר הוא, כי הן ידעו על יציאתם ותכליתה – והחרישו. בשפת המדיניות קואים לכך הסכמה מתוך התעלמות. הסכמה היא. ,האם לא יכלה ממשלת גרמניה למנוע את פעולת מומחיה לטובתו של המסוכן באוייבי ישראל? האם לא יכלה להפסיק אותה בעודה בראשיתה? מי שישיב בלאו לשאלות אלו, ילך נא עם סיפוריו לתינוקות דבר רבן... אם יבקשוני לפרש את דברי, אסביר... כוונתי היא לידיעה, שהופיעה לפני ימים מספר, מעל עמודי ה,,דבר" המוסמך. הממשלה, אמר העתון המושרה, שוקלת פנייה לממשת גרמניה המערבית, כדי להניעה לשים קץ לפעולתם של מומחי הטילים הגרמנים במצרים. אם הממשלה שוקלת, חזקה עליה, לפחות לדידה, שהיא מניחה, כי פנייתה לא תהיה לשווא; אחרת, לשם מה להטריד את המוח? היוצא מבדיקתנו, כי ממשלת גרמניה, במקרה הרע ביותר, הסכימה מלכתחילה לשיגור מומחיה למצרים, ובמקרה הטוב ביותר,ידעה על פעולתם שם וסמה ידיה עליה מתוך עצימת עיניים מכוונת. בשני המקרים גם יחד, עשתה גרמניה החדשה מעשה איבה כלפי מדינת היהודים, אשר חמור ממנו עדיין לא היה... הממשלה ידעה, איפוא, לא מתמול שלשום, כי מומחים גרמניים נמצאים במצרים ועוסקים בפיתוח כוחו התקפני של האוייב. ואף על פי כן, היא לא פנתה כלל, בענין חמור זה, לממשלת בון. אף הקריה החרישה, עד שהיה, מבחינת העיקר מאוחר מדי. הטילים כבר נמצאים בידי האוייב והממשלה ,,שוקלת" עתה, הלפנות לבון ותבוע ממנה החזרת מומחיה. השתקה ממושכת זו, שכמוה כעוון כבד לבטחון האומה, אף היא נכללת אם לשאול בטוי משקספיר, בשיטת הטירוף, זה הגרמנופילי, של צמרתנו הבטחונית. וודאי, פניה כזו לבון, לא היתה יכולה אלא להיות תקיפה מאד. הישובו גרמנים ויעמידו את ה,,ידע" שלהם לרשותם של אלה הרוצים להשמיד יהודים? אם שאלה מעין זו לא היתה משיגה את תכליתה בבירת גרמניה, היה הכרח לתת לה פרסום ולהציגה בפני כל העמים בני החורין, כדי ללחוץ היטב ולהביא לידי התוצאה המבוקשת. אבל את כל הצעדים הללו, הישירים והעקיפים והגלויים, נמנעה הממשלה מלעשות. את הגרמנים המשלמים אסור להרגיז. ובינתיים עשו טילאי גרמניה את מלאכתם, באין מפריע; בעיקרה, עד תום עשוה. ספק, אם ממשלה אחרת, אולי זולת זו של נוויל צ'מברלין, חטאה חטא דומה לבטחון עמה. עינינו הרואות: אנחנו נותנים לאויבינו מטיליהם. אנו תופרים בשביל גרמנים מדי שרות; הם מספקים למצרים כלי משחית. אלה הם פרדוכסים נוראים. אבל האיום בהם הוא, בלי ספק, זה: בעוד ישראל, בדור ההשמדה, מתרפסים בפני הגרמנים, נותנים גרמנים, באותו דור עצמו, כלי השמדה בידי אוייבי ישראל.