מול איומים חדשים

 קול ציון הלוחמת

מול איומים חדשים

ההתפתחות מסתמנת בקווים בולטים. הממשלה הבריטית תעשה חסד עם הסוכנות היהודית ותשחרר ממחנה הריכוז מספר כלואים "מסוג ידוע", תמורת זאת, תלך הסוכנות לוועידת לונדון ותהפוך את הוועידה האנגלו-ערבית לוועידה ערבית-יהודית, בה ישחק המשעבד הבריטי את תפקיד "הבורר העליון". בוועידה, שתחדש את דיוניה רק בעוד חודש וחצי, ידונו בכל ה"תכניות": בתכנית המכונה "ערבית" (מחבריה הם האדונים סמארט, מארטין ואחרים) על הפיכת ארץ-ישראל לממלכה ערבית עם מיעוט יהודי; על התכנית של הסוכנות היהודית, היא התכנית ה"קיצונית" לפיה תקום, אחרי תקופת מעבר, בחלקה הפעוט של ארץ ישראל המערבית, מדינה יהודית; ואחרון אחרון ב"תכנית הפשרה" של מוריסון. הדיונים יימשכו שבועות, ואולי אף חדשים. ומאחר שיוברר, כי אי-אפשר להשיג הסכמה בין הצדדים, יכריזו הבריטים, כי האחריות לארץ הקדושה, "היקרה לכולנו", לשלום המזרח התיכון ולשלום העולם כולו דורשת לפתור את הבעיה הקשה לפי "עקרונות הצדק". ומתי מתגשמים עקרונות הצדק? כאשר הבריטים מחזקים ומבצרים את שלטונם בארץ הקודש. ואילו היהודים והערבים צועקים יחד: עושק, גזל, בגידה. תכנית "האזורים האוטונומיים", הנותנת לבריטים את הכל, הגוזלת מאת העם העברי את הכל, והנותנת לערבים שלטון מדומה, היא התכנית, שהמשעבדים הבריטיים ינסו להשליטה.

בכל התקופה הזאת תרצה הסוכנות היהודית לשמור על השקט בארץ ישראל. מן השקט, הדרוש להעלאת מאה אלף אחים, עברנו כברת דרך אל השקט הדרוש לקיום הדיונים המבויימים, אל השקט הדרוש להשגת החלוקה, או להשלמה עם תכנית הפידרציה. בשקט זה מעוניינים הבריטים יותר מאשר בכל דבר אחר. כי אי-שקט מוכיח על אי-השלמה; אי-השקט גורם סיבוכים בין-לאומיים; אי-השקט מלכד את העם העברי באשר הוא שם סביב ציון הלוחמת והבלתי נכנעת, אי-השקט מוסיף כוח עמידה ואמונה לרבבות הכלואים במהנות ההסגר "המשוחררים", לרבבות אחים אשר היאוש היה מכלם מזמן, אלמלא הכרתם כי יש מי שנלחם עבורם. את אי-השקט הזה רוצה לחסל בווין; וויצמן, כרגיל, מוכן לעזור בידו. הוא הבטיח לקריץ ג'ונס "עזרה בהחזרת השלום בארץ-ישראל".

אנו יודעים את משמעותה של העזרה הזאת. גם בנידון זה אין לנו כל אשליות. בשביל להטעות את הציבור העברי, אומרים הסוכנים. כי הם לא "ישתפו פעולה", כי הם לא ילשינו, אלא יילחמו בלוחמים העברים "באופן עצמאי", "באמצעים ציבוריים" וכו'. אבל אנו למודי נסיון אנחנו, יותר מכל גורם אחר בארץ זו. ואנו יודעים, כי אם מלאכת ההסתה, או מלאכת החטיפות תיעשה בפומבי, הרי מלאכת ההלשנה תיעשה בצינעה, איש לא יראה אותה. איש לא יודה בה. אך היא תיעשה.

ואף על פי כן, הננו רשאים לומר בבטחון גמור: המשעבדים הבריטיים ועוזריהם היהודיים לא ישיגו את מבוקשם. שקט בארץ לא יהיה. הכה נכה באויב הבריטי בכל הכוח, ובכל הזדמנות. ואם יימצאו בוגדים אומללים, שינסו להפריענו במלחמה נגד המשעבד האכזרי, נדע להתגונן נגדם תוך כדי המשכת המלחמה והגברתה כלפי חוץ. הפעם לא תהיה מצדנו הבלגה. לכולנו זכורים תשעת החדשים ההם, כאשר חיילינו נחטפו, עונו, הוכו, והוסגרו בידי הבולשת. ואנו החרשנו. חרקנו שן, ולא הגיבונו. מפני שלנגד עינינו עמד החזון הגדול של מלחמה משותפת של כל הכוחות העבריים. המלחמה המשותפת הזאת היתה לעובדה קיימת לפני שנה. אולם היום הננו עומדים אחרי פירוק החזית המאוחדת ע"י מבתרי המולדת וע"י חסידי המנגנון הנגררים אחריהם אלי אבדון, בניגוד להכרתם הפנימית. לפיכך לא תהיה עוד הבלגה. אם נותקף - נתגונן. ואין בלבנו אף צל של ספק, כי המוני העם והנוער, הן במולדת והן בגולה, יהיו עמנו. כי על כן עומדים אנו בשנת תש"ז ולא בשנות האשליה הגדולה. והפקודה של וויצמן להילחם בנו תיהפך לפקודת העם אל וויצמן: רד!

שודר ביום ב' בחשון תש"ז (27.10.46).