מוכי המבוכה בזכות הטיח

 מוכי המבוכה בזכות הטיח

(מעריב, 14.12.1973)

א.

מאז פורסם מאמרי: ובכן, כולם אשמים... עשתה האמת צעד נוסף, אולי מכריע, לקראת גילויה וניצחונה. ראש הממשלה הגברת מאיר נתנה את ראיון החודש ב"קול ישראל" ואמרה, כי, לפני יום הכיפורים, היה "אסון" ונעשתה "שגיאה פאטאלית". יש יסוד להניח כי רבים בישראל שמעו, או קראו, את דברים הרשמיים האלה, והשתאו מאוד. לא אכחד, כי הייתי בין הנדהמים. לפני חודש, ב-13 בנובמבר, נאמתי בכנסת, עמדתי, בניתוח מפורט, על המחדל הביטחוני הנורא של הממשלה וקראתי לראשה ללכת לנשיא ולהגיש התפטרות. הגברת מאיר השיבה בנאום לילי, פולמוסי. היא הביעה תמיהה, על שום מה חבר כנסת, פטריוט (תודה) מביא עניין כזה, לא בפני עודת החוץ והביטחון המקיימת את דיוניה בסודיות, אלא בפומבי, מעל בימת הכנסת במליאתה. בעקבות טענה זו, לא אבתה ראש הממשלה להודות אפילו במלה אחת, כי היה מחדל כלשהו. גיוס המילואים? הכל היה בסדר. לא נדרשו אצלה, או ממנה, אלא עשר דקות, כדי להחליט עליו.

חלפו שבועיים, והקערה נהפכה על פיה, כפי שקורה לשליטינו לעת מבוכתם הגוברת. בשידורי ישראל, באוזני עם ועדה, הודתה ראש הממשלה – בפעם הראשונה מאז יום הכיפורים – כי קרה לעמנו, אסון של שגיאה פאטאלית. מדוע היא לא אמרה זאת בדיון הפרלמנטרי, על פי כללי הדמוקרטיה המקובלים? הגדרותיה הרדיופוניות היו חריפות, קיצוניות. במיוחד חמור הוא הביטוי של שגיאה פאטאלית, או בעברית,  ג ו ר ל י ת .  מדוע לא יכלה לומר בכנסת,כ י, ביחס לעניין זה, היא מסכימה, בהתאם לעובדות, עם דוברה של האופוזיציה. מדוע, במקום להודות במשגה, במחדל, בטעות, היא דחתה את דבריו מכל וכל? האם דרושים לראש הממשלה קרוב לחודשיים, כדי להגיע למסקנה, כי מוטב לא לשחק מחבואים באמת, אלא להודיע עליה?

עובדה היא, כי על אף, ואחרי, כל ניסיונות ההסתרה וההכחשה, נאלצת הגברת מאיר, באיחור רב להודות, שההערכה המוטעית של המידע הכמוס על ריכוזי חילות האויבים, אשר נמסר לה וליועציה, הביאה   ל א ס ו ן   והיתה בבחינת משגה   ג ו ר ל י .  כל איש בישראל קיבל, אפוא, אישור מוסמך, מוחלט, סופי למה שאמרה האופוזיציה, בכנסת ובציבור, החל מהפסקת הקרבות עד היו, בו נכתבות שורות אלו, עוד בכלל. מתברר, כי אפילו בתקופה של שטיפת מוחות, בכלי תקשורת המוניים, העומדים לרשות שליטים, יש תוחלת לאמת, כי תעלה ותגבר. זוהי תקוותו הטובה של האדם בן החורין.

ב.

מי שמנסה לסתור את האמת, ומוצא את עצמו מאולץ להודות בה, זורע מבוכה בסביבתו. מתוך התבוננות מקרוב, כיול אני להעיד, כי עדיין לא ראיתי הנהגה מדינית כה נבוכה כממשלה, המנהלת, בימים אלה, את ענייני ישראל. אם להשתמש בלשון צברית, עממית, אפשר לומר, בצער עמוק, כי מעולם לא נתקלנו בבאלאגן ממשלתי כזה. אביא לכך מספר הוכחות.

הממשלה החליטה להשתתף בועידת ז'נבה. הסורים עדיין לא שחררו את שבויי המלחמה שלנו. בהקשר זה קבעה הממשלה – מה? שמעתי על כך שלוש גירסאות, מפי האנשים הקרויים מוסמכים. האחת: "לא נדון" עם הסורים, כל עוד לא שיחררו את שבויינו. שנייה: לא "נשב" עם הסורים, עד אשר לא ימסרו את רשימת השבויים ולא ירשו לשליחי הצלב האדום הבין-לאומי לבקרם בכלאם. והגירסה השלישית: אם הסורים לא ימלאו דרישתנו לגבי רשימת השבויים והיחס הנאות אליהם על פי אמנת ז'נבה, לא ייסעו נציגינו לעיר זו, ולא ישתתפו כלל בוועידה, על פי ההזמנה האמריקנו-סובייטית.

הנושא הוא עדין מאוד מבחינה מוסרית, וחשו מנקודת ראות מדינית. דיברו עליו שלושה חברי ממשלה. שר הביטחון הודיע בפומבי, כי לדעתו החליטה המשלה, שלא להשתתף בוועידת ז'נבה, אם לא נקבל לפני פתיחתה את רשימת שבויינו וכו'.

שר הבריאות הכריז, כי פירושו של מר דיין הוא שרירותי, כי הממשלה החליטה ללכת לז'נבה, להשתתף בוועידה הקרואה, אך לא לשבת בצוותא עם הסורים, אם לא ימסרו את רשימת שבויי המלחמה שלנו וכו'.

שר החוץ הזדהה עם חברו שר הבריאות, והסתייג מעמיתו שר הביטחון. האם שלושה אנשים משכילים אינם מסוגלים להבין בדיוק מה החליטה הממשלה, במספר מלים בלבד, על נושא מוסרי-מדיני רציני? והן שלושתם ידעו, כחברי הממשלה, את נוסח ההחלטה הקצרה. בלבול מביך.

נתבונן בשלישיית מנהיגים אחרת. הקיבוץ הארצי הלך, אם אינני טועה, בעקבות הקיבוץ המאוחד, והחליט לתבוע את הדחתו של מר דיין מתפקידו כשר הביטחון (אחרי הבחירות). בהזדמנות זו מצא מר יערי, מנהיגה של מפ"ם, לחובתו המצפונית לקבוע, כי "תכנית אלון לעולם לא תביא שלום". הנה לנו צוות נוסף.

עמדת מפ"ם היא אופיינית. התכנית של חלוקת ארץ ישראל המערבית, אשר מחברה אמר עליה, כי, על פי חיכּוֹ, היא דומה ליין ישן (לא על יין כזה נאמר, כי ישמח לבב אנוש). כוללת מסירת יהודה ושומרון לידי חוסיין, או, על פי המציאות, לפת"ח. הייתכן מעשה ביתור נורא יותר? אבל מפ"ם של המערך אומרת, כי לא די בוויתור הזה, הוא לא יביא את השלום – לעולם לא! כל דוברי המערך עבודה-מפ"ם טוענים אחר מלחמת יום הכיפורים, כי אם לא יהיה הסכם שלום בין הערבים ובין ישראל, צפויה לנו עוד מלחמה ועוד מלחמה ועוד... אם תכנית אלון, אשר בה תמכו ראש הממשלה ושר החוץ,  ל ע ו ל ם   לא תביא שלום, משמע, על פי שורת ההיגיון, כי היא תביא עלינו מלחמה חוזרת. ילמדונו רבותינו מן המערך: מהי התכנית שלהם, אשר לא תביא לעוד מלחמה?... את דיין צריך להעביר מתפקידו, אומרת מפ"ם; אלון יהיה לנו לא למלאך השלום אלא לאל המלחמות, כמארס. מהי, אפוא, דרכו של המערך הזה אל השלום? מבוכה טוטלית.

ג.

על רקע זה בולט זדונה של הטענה האווילית, לפיה יש לנו מערך – השואף לשלום, וליכוד – הבוחר בדרך המלחמה. תועמלני המערך, בוודאי, סוברים, כי הם מצאו את ה"פטנט", כיצד שוב להוליך שולל את הציבור. הם עלולים להתבדות; העם למד הרבה, בייחוד בין ראש שנה ויום הכיפורים ואחריו. ניסיונות ההטעיה לא הועילו; האמת גברה. כך עשוי להיות לגבי עלילה זו על יהודים. מי שטוען, כי יש יהודי, הרוצה במלחמה, בשפיכות דמים, אינו אלא מוכיח, כי כזבו הוא פתולוגי, כי אין לתת מידה כלשהי של אמון בדבריו. משל למה הדבר דומה? יש כאלה הטוענים, כי במצת פסח יש כמה טיפות של דם... ההשוואה היא מזעזעת? ודאי. אך כזאת היא עלילת הדם על ציבור יהודי, שהוא רוצה במלחמה, ובעוד מלחמה, ובעוד...

אם המערך מבקש, בשבועיים הנותרים, לקיים דיון ציבורי כזה, הוא יקבלו. על תועמלניו, רבי ההסתה וחלושי הדעת, להיכון להשיב מספר שאלות, אשר העיקריות בהן יהיו אלו:

-          מהו מספר המלחמות, אשר עם קטן זה נאלץ היה לנהל בהנהגתם של שואפי השלום שכמותכם?

-          אילו פעמים הועמדה המדינה בסכנה לעצם קיומה תחת הנהגתכם "האחראית"?

-          אתם מפיצים שמועות הפחדה לגבי גיוס מילואים בעתיד; עליכם להשיב לשאלה, איזו היא המפלגה, אשר במדיניותה הכושלת, יצרה את התנאים בהם נאלצת המדינה להחזיק זמן רב את המילואים מגויסים?

-          האין זאת שאחר כל מלחמה מבטיחים אתם כי תביאו את השלום ואחר כל הבטחה כזו שלכם, שוב באה עלינו מלחמה, נוראה מקודמתה?

לוּ כמערך נהגנו, או לו למנהיגיו דמינו, היינו   י ו ז מ י ם   דיון כזה; הוא היה כולו לטובת הליכוד. אבל, ברוך השם, לא כמוכם הננו רגילים לנהל דיון ציבורי על השאלות הגדולות, הגורליות של עמנו. האמת לאמיתה היא, להבדיל מסימנה של רשימת המערך, כי כל היהודים רוצים בשלום, בכל לבם ובכל נפשם, ואילו אויבי ישראל שואפים להסכם מינכן, כשלב לשלום של טרבלינקה. השאלה היא, אפוא, כיצד למנוע מאויבינו, לתמיד, את ביצוע זממם, אין לתת לשארית הפליטה של העם היהודי ביטחון – קיום – וחרות, ועל יסוד זה להקים את בניין השלום.

אם ועידת ז'נבה תיפתח בשבוע הבא, יתברר במהרה, מנאומיהם של שרי החוץ הערביים, ולא רק שלהם, כי אלו הן השאלות הממשיות, אכן הגורליות, העומדות על הפרק, ואידך – הזיה.

ד.

לשיא המבוכה הגיעה המפלגה השלטת בניסוח מסמכי העבודה שלה. באחד הימים ישב מר גלילי וכתב "מסמך" הנושא את שמו. דובר בו על התנחלות מבוקרת, מצומצמת, על זכות (גם) ליהודים לרכוש קרקעות בארץ ישראל, על נמל עמוק מים בין עזה ובין אל-עריש, וזה הכל. המלים האחרונות אינן שלי. השמיע אותן, באנחת רווחה, שר החוץ מר אבן, אשר קיבל את המסמך הזה, במברק מיוחד, בזבזני, בהיותו בחוץ לארץ. גם שר האוצר השלים, אף אם לא הסכים, עם מסמך גלילי. הכל, זולת מר אריה אליאב, הריעו לכבוד התבונה הפרגמטית של צוותי המערך למיניהם. איך הם יודעים להתפשר ולהתלכד, התפעלו, אף התמוגגו.

במהרה התברר, כי מסמך גלילי הורתו היתה באינוס ולידתו בניתוח קיסרי. שר החוץ מגלה לנו, כי היה זה עניין ל"טקטיקה מפלגתית", כדי למנוע את פרישתו של מר דיין, אך עכשיו אין היא, הטקטיקה, דרושה עוד, כי הפרישה אינה מפחידה עוד אפילו את מר אבן. נהפוך הוא, יש התובעים אותה, לא רק בקיבוצים, אם כי, למען הזהירות,   א ח ר י   הבחירות, סגן ראש הממשלה, שהצטרף – האם לא מוקדם מדי, מבחינתו – לדורשי הפרישה של שר הביטחון, מגלה לנו, כי אף הוא רואה במסמך גלילי הכרח בל-יגונה. בקיצור, כאמור, ניתוח אחר אונס. אלא שעדיין לא ידוע, חי הילד, או מת.

מה עשו טייחי העבודה, או עובדי הטיח? הם קבעו במפורש, כי מסמך גלילי האומלל (הכוונה היא למסמך) לא אושר; יחד עם זה הם החליטו בזהירות, כי המסמך לא נדחה. לו היו נזכרים בתיבה המפורסמת, הגואלת של מפ"ם. הם יכלו לומר, בפשטות דיאלקטית, כי מסמך גלילי נדחה  ת ו ך   אישורו, או אושר   ת ו ך   דחייתו.

במקום מסמך גלילי, או אולי לצידו, נתקבלו י"ד סעיפים. בעקבות המסמך "החדש", המבטל את כל הקודמים לו (אבן-ספיר), שאינו מבטל דבר (גלילי-פרס), פירסם המערך כרוז, הקורא לנו שלא להתעלם "מן המאוויים של הפלשתינאים", מלים כאלו קראנו, בפעם הראשונה, במסמך רשמי של המפלגה השלטת.

סימן נוסף של מבוכה, המגבירה את הסכנה. פלשתינאים? אם כאלה הם ערביי ארץ ישראל בחברון, או ביריחו, בבית לחם או בשכם, מי הם הערבים בנצרת, או בעכו? מדוע נשלל מהם התואר של פלשתינאים? אם יחידים, בכנסת או מחוצה לה, שמים לנו מוקש זה, לא טוב הדבר; אבל אם   מ פ ל ג ת   ה ש ל ט ו ן   מכניסה לתך ביתנו פצצת-זמן זו, ממשית ורבה היא הסכנה.

מתוך קלות דעת כבדת-חטא, מדברים אנשי המערך על הצורך להתחשב במאווייהם של הקרויים בפיהם, בשם המנכר, פלשתינאים. האין הם יודעים מה הם? אולי יקראו את הכרזותיו האחרונות, לקראת ועידת ז'נבה, של הפלשתינאי הלזה, עראפאת, וילמדו מהן משהו על "המאוויים"? לפנינו אחת הבעיות המדיניות החמורות, המאיימת על מדינת היהודים, על זכותנו לארץ ישראל; ואילו מפלגת השלטון מדברת עליה בחיוב מפליא, כאילו דיברה על שאיפתו של העם היהודי לשוב למולדת, לארץ ישראל. מאוויים! המבוכה המסוכנת מעמיקה מאוד.

לפני 33 שנים השמיע ברל כצנלסון ז"ל הרצאה שהכתירהּ: בזכות המבוכה ובגנות הטיח.

תלמידיו במערך נטלו לעצמם, מלוא חופניים, את הזכות להיות נבוכים, אבל מן הטיח אינם מניחים ידם. נהפוך הוא. כל מה שהם עושים לאחרונה, הוא לנסות לכסות את המבוכה הבולטת בטיח נזיל. אבל הוא נופל מתחת לידיהם בטרם ייבש.