מובן חדש למילים עתיקות

א.

היש לשנות מדברי ההגדה עתיקי היומין? אבותינו היו, ללא שינוי, מספרים הלילה הזה ביציאת מצרים, בהיותם סמוכים על שולחנם של בני פרעה בארצות "מצרים" למיניהן. על אדמת נכר נוסחה הקריאה "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל". במשך דורות היו בני ישראל חוזרים עליה, מי בכוונת לב ומי בהיסח הדעת; תמיד היה, באנחת לבם או באמירת פיהם, דיוק לפחות גיאוגרפי. אולם מה דינם של בני דורנו, אזרחיה של מדינת ישראל? כלום יכולים אנו, או אף רשאים אנו, לבקש: "לשנה הבאה בארעא דישראל", בעוד רגלינו עומדות על אדמת ישראל המשוחררת? איש לא התיר לנו עדיין למחוק פסוק מן הפסוקים שקודשו – מדור לדור – בדמעותיהם ותחנוניהם של אבות אבותינו. אבל כדי שתפילתנו לא תהא חלילה תפילת-שווא, אין עלינו לתת לה מובן חדש?

באין שינוי, ישנה סכנה אחרת. ילדינו מבינים קצת ארמית, יודעים הרבה עברית. הלילה הזה, יותר מבכל הלילות, הם זכאים לשאול; ואנו חייבים להם תשובה. מה נאמר לילדינו אם הם, בנצלם את זכותם להקשות, יפרו את "הסדר" וישאלונו – עוד בטרם הגיע תור הקושיות המסורתיות – שאלה "אפיקורסית" ביחס למשמעות המילים "השתא הכא" וגו'? האין זו איפוא זכותנו וחובתנו לתת מובן חדש למילים ישנות נושנות? בהיותנו מסובין הלילה הזה, אם על שפת הים הגדול ואם בהרי יהודה ואם בדרום בואכה עזתה, האין עלינו להזמין את ילדינו לשים מבט מעבר לאפק הדמים, מעל להר ולגיא הגאולים, ולומר יחד עמם בקול, בכוונה, באמונה: "השתא הכא, לשנה הבאה בארץ ישראל השלמה"? ילמדונו רבותינו.

קשה יותר היא השאלה לגבי הפסוק האחרון בהזמנת כל דכפין הנהדרת. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין – מה משמעותה של קריאה זו בשבילנו, בימים אלה? עבדות יחיד אינה טעונה פירושים או הסברים; אך עבדות הלאום מהי? ודאי, יש ואומה משתעבדת לשליטים "משלה". בימי קדם, כמו בזמן הזה, אפשר היה לומר על אומה אחת בלבד: "משעבדייך ומדכאייך ממך יצאו".

אפס, העבדות הלאומית במובנה הפשוט קשורה בשליטת זרים; והן אנחנו השתחררנו עוד לפני שבע שנים משליטה זו. אמנם חלוקות הדעות על מי שנלחם והביא ליציאתנו מעבדות לחירות, במובנן של שתי המילים האלו. עלון אחד ושמו "דע" שאל, לפני ימים מספר, את הקומוניסטים בישראל, משום מה הם חתרו תחת כוחות המגן של היישוב, והחלו למחות להם כף רק לאחר שה"הגנה" גירשה את הכובש הזר. כך ולא אחרת. התזכרו? הידעתם? "ההגנה", בפיקודו של (הקומוניסט דהיום) משה סנה, "גירשה את הכובש הזר" דע ודי.

אבל יכתוב העלון את אשר עלה על דעתו, גם עליו תעבור השלכת ההיסטורית. העובדה הניצחת היא כי זרים אינם שולטים עוד בנו, כפי ששלטו עד לד' באייר תש"ח. זה שבע שנים שולטים בישראל בניו. הנייחל, ללא שינוי, גם הלילה הזה – להיות בני חורין בשנה הבאה? מה נשיב לילדינו, אם מתוך הפרת הסדר ישאלונו שאלה שישית לאמור: "כלום גם השתא עבדים אנחנו? למי? למה?"

לו בר-סמכא הייתי, ולו נשאלתי, הייתי מייעץ – על אף השינוי במעמדנו המדיני – לא לשנות מילה או אות בתפילת הדורות האדירה: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". אבל הייתי מנסה לתת לה משמעות חדשה, אנושית ויהודית כאחת.

ב.

חלק מן האנושות, שליש הימנה, מנת חלקו היא העבדות במובנה הפשוט, הישיר, הנורא. שמונה מאות מיליון אנשים ונשים וילדים שוחררו משארית החרויות האנושיות. הם מדברים רוסית, סינית, הונגרית, פולנית, רומנית, בולגרית ועוד. עברית לא ידברו, ארמית לא ידעו. אך לו ידעו את תפילותינו העתיקות, ואלמלא פחדו, הם היו בוודאי עורכים הלילה את הגדול ב"סדרים" והיו מבטאים את כל מאווייהם בפסוק אחד של ישראל סבא: "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין".

שני השלישים הנותרים של האנושות, שוב מחולקים לשלושה "גושים". האחד, מנת חלקו היא שליטת זרים. זוהי עבדות. ב"גוש" השני נמצאים מיליוני אנשים, שאינם משועבדים לא לזרים ולא לקרמלינאים, ובכל זאת עבדים המה. אלה אף אלה מדברים בשפות שונות. את שפת החירות לא ידעו; מי יודע אם הם רוצים לדעתה. רק בחלק השלישי של החלק השני של האנושות חיים אנשים שהיו עד כה בני חורין, פחות או יותר. אבל השתא גם הם היו לעבדים. כולם. הם ובניהם. ועבדותם היא מיוחדת במינה; כזאת עוד לא הייתה.

השתא, בין פסח לפסח, הגיע האדם למקום ממנו הופל ארצה לפני מספר לא ידוע של אלפי שנים. מגדל בבל שהוקם לנגד עינינו, אינו נראה לעין אנוש. עמודיו אינם עשויים עץ, או ברזל, או בטון; קירותיו אינם חמר ולבנים. מדרגותיו אינן שיש; מספרן הוא אין סוף, משמע שאין להן מספר. זה מגדל פורח באוויר. בכל זאת הוא עומד, הוא קיים, הוא מציאותי, וראשו מגיע השמימה. במשך השנה הזאת גילה האדם את אחד הסודות השמימיים: כיצד להכרית את כל החיים כולם.

לפני עשר שנים, בשלהי הקיץ של שנת תש"ה, הוטלה הפצצה הראשונה אשר כוח ההרס שלה נבע מפיצול האטום. מאז לא פסק האדם מלהוסיף נדבכים למגדל בבל החדש. מתוך נכונות ההחרבה העצמית, שהיא בת לוויתו המשונה של אינסטינקט ההתגוננות, הוסיף האדם לגלות סודות טבע כמוסים, לפתח את המדע הנוקלארי [גרעיני]. ובשנה העשירית לחורבן הירושימה "הצליח" אנוש לגלות ולייצר אמצעים, בהם יש לאל ידו להשמיד לא יחידים, לא אלפים, לא מיליונים ואף לא עשרות מיליונים – לכך הוא הגיע מזמן – אלא את כל החי על פני הכוכב הקטן הקרוי כדור הארץ. אין אנו יודעים עדיין אם ישנם חיים על פני כוכבים אחרים; אם לא נחריב את עצמנו, אולי נגיע אליהם ונדע. אך אם נניח, לפי "שעה", כי אין חיים אלא על פני כדור הארץ – יוצא כי האדם מסוגל להחריב את החיים בכל היקום, אם לא את היקום עצמו. זוהי העבדות – או ההשתעבדות – החדשה, הסמויה מעין של כל אדם, אף של בן חורין.

ווינסטון צ'רצ'יל, שדאגתו תמיד הייתה נתונה לבריטניה אך מבטו הוא לפעמים אוניברסלי, ניסה על סף התפטרותו לנחם את האנושות, השרויה כולה בפחד המוות החטוף. בנאום האחרון שנשא בווסטמינסטר כראש ממשלת הוד מלכותה, הוא אמר כי במשך שלוש-ארבע השנים הקרובות, יכול האדם לישון בשקט יחסי. עדיין, אמר צ'רצ'יל, נהנה המערב מיתרון כוח ניכר בשטח הטרמו-נוקלארי. מאחר שהרוסים יודעים את זאת, הם לא יעזו לצאת במשך השנים הבאות לשום מלחמה שכתוצאה ממנה יופעל הנשק האטומי והמימני. אבל מה יהיה בעוד שלושים ושישה או ארבעים ושמונה חודשים, החולפים כידוע "מהר" מאוד? המדינאי הישיש הודיע, או הודה, כי בערך על סף שנת 1960 לספירת הנוצרים יבוטל יתרון הכוח המערבי, ויווצר שיווי משקל נוקלארי בין המערב והמזרח. ואזי? המערב, שלא התקיף אף בהיות יתרון הכוח לצדו, בוודאי לא יצא להתקפה מימנית בעמוד מולו אויב שווה-כוח; ואילו המזרח, אף על פי שכוחו המימני יגבר, לא יעז להתקיף – כי הרי מולו יעמוד אויב שווה-יכולות-ההרס. "ההצלה תהיה אחות תאומה להשמדה", הפטיר צ'רצ'יל, באחת הפרזות האופייניות לו.

לדבריו אלה של צ'רצ'יל יש צליל מוזר. הוא, האנטי-בולשביק המובהק, כאילו אימץ את האימרה הבולשביקית הנודעת: "רע יותר, טוב יותר". אבל העיקר הוא, כי לחישובו [כאן הוכנסה בעיתון שורה לא נכונה] אזנינו, נראית קלושה מאוד. האיש קבע כי העולם הטוטליטרי הגביר ללא הרף את כוחו הנוקלארי, ו"ישיג" בעוד זמן קצר את העולם החופשי. אם זהו התהליך הנמשך עשר שנים תמימות, מי לכפנו יתקע כי לאחר שהרוסים יגיעו לנקודת ההשתוות, הם לא יוסיפו להתקדם ולא יעברו אותה? ואם יתרון הכוח יהיה בידי שליטי הקרמלין, מי יכול להבטיח לנו כי הם, שאינם נזקקים לתהליכי דיון והכרעה דמוקרטיים, לא יחליטו באחד הלילות לצאת להתקפת פתע על החלק השני של העולם, כדי להכריעו או להחריבו? ואם שיווי המשקל בשטח האטום והמימן יופר, בעוד חמש או שש או שבע שנים, לטובת רוסיה – היש ביטחון כי שליטיה לא ינסו, בלי מלחמה, להעמיד את העמים החופשיים על הברכיים? בימים ההם לא זו בלבד שצ'רצ'יל לא יהיה עוד ראש ממשלה, הוא אולי לא יהיה עוד. אין לדעת מי יחזיק אז בהגה בוושינגטון די. סי. בשתי הארצות האלו ובצרפת ובמדינות חופשיות אחרות ישנם רבים שכבר השמיעו קולם, כי חיי עבדות בכל זאת חיים הם ויש לבכרם על פני המוות. התעמוד האנושות, בעוד מספר שנים בלבד, בפני הברירה שאין נוראה ממנה: בין לילה אדום לבין לילה נצחי?

אבל אפילו נניח ששיווי המשקל עליו דיבר צ'רצ'יל לא יופר עוד, ושני כוחות ההרס הנמצאים בידי האדם ה"מערבי" וה"מזרחי" יהיו תמיד שווים, מה חלושה היא האחות התאומה של ההשמדה? שיווי משקל של כוחות צבאיים אינו עניין לעובדא, אלא להערכה. אם אחד הצדדים יעריך, על פי חישוביו וחשבונותיו, כי לו יתרון הכוח – הרי יופר מיד שיווי המשקל הסובייקטיבי; והערכה זו היא העלולה להניע את היד להרס ולחורבן ולהשמדה, על אף שוויון הכוחות המעשי.

בהגיע האנושות לפרשת דרכים כזו, בעמוד האדם בפני סכנת-הכרתת-כל, מה ילדותית נראית בגרותם השכלית כביכול של נטולי האמונה? הללו אינם מאמינים בהשגחה העליונה. בידענותם ובקידמתם – כי רבות הן בעיניהם – הם מתלוצצים על חשבון אלה המאמינים בכוח עליון, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, הטוב והמיטיב, גואל את האדם מידי עצמו, תולה ארץ על בלימה ומציל את האנושות, אף אם היא תולה את עצמה על בלימה. במי מאמינים המתלוצצים? על מי סומכים הזלזלנים? כלום הם שמים מבטחם – ביחס לעצמם, לבניהם, לכל – בכמה קומיסרים בקרמלין או בכמה שרים בפנטגון? הן קידמתם היא ריאקציה שאין שחורה ממנה. אי-אמונתם באלהים ו"אמונתם" באדם, פירושה למעשה "אלילות אנושית", או חזרה לאלילות.

מול הריאקציונרים האלה יתייצבו, בימי מגדל בבל נושא החורבן לכל, אלה המאמינים בהשגחה העליונה. הם לא ייראו מוות ולא יחשבו עליו; הם יסמכו לא על קומיסר ולא על שר; הם ישמחו בחיים ויחזיקו בתורת החיים; לבם יהיה סמוך ובטוח כי מי שהצילנו עד כה – אמנם במחיר ייסורים רבים – מהיכרתות ומהיעלמות, שוב יוציאנו, בדרכים אולי בל נדען, מגיא הצלמוות. כל המאמינים מבית ישראל, המרכינים ראשם בפני נצחיות המחשבה של אבותינו, יהיו מסובין הלילה – ליל היציאה המופלאה מעבדות לחירות – וישאו בשם כל האנושות כולה את התפילה הישנה במובנה החדש: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין – מפחד ההשמדה המוחלטת, מאימת ההחרבה העצמית.

ג.

גם משמעות עברית מחודשת נודעת לתפילה עתיקה זו. חלק מעמנו, החי בארעא דישראל, מנת חלקו עבדות בפת הלחם. אנשים אלה, שמניינם רבבות, זכאים בוודאי לבקש למענם ולמען ילדיהם על יציאה מעבדות לחירות; אך ראשית כל, הם חייבים לרצות להשתחרר מכבליהם – בין אם הם עבים, גסים, בולטים, ובין אם הם "עדינים", נסתרים. אם ירצו, לא תהא חירותם אגדה; השתא, בין פסח לפסח.

אולם גם בני החורין בישראל היו לעבדים. כן, כולנו השתא עבדים. ושוב מיוחדת במינה היא עבודתנו החדשה לאחר שזכינו לאתחלתא דגאולה. השם בו אפשר לכנותה הוא ארוך ומסורבל במקצת; אך תוכנה הוא ברור ופשוט דווקא. זוהי העבדות של שפיכת-דמים-חינם.

במשך החודש האחרון נפלו חללים אחד-עשר חיילי ישראל, וארבעים חיילים נפצעו. באותה תקופת זמן הותקפו, נפצעו או נרצחו גם עשרות אזרחים, אנשים ונשים. קציר דמים זה – מה טעמו, מה תכליתו? לאן הוא מביא אותנו? שווא תשאל את מנהיגי האומה הרשמיים; הם, בפשטות, אינם יודעים.

עם חילופי הגברא האחרונים בממשלת ישראל, נאמר בשפות שונות בתחנת השידור הכמו-ממלכתית כי עם שובו של שר-הביטחון הקודם לקריה, יחששו הערבים או יחשבו פעם ופעמיים, אם להוסיף לערוך עלינו התקפות דמים. כמה אמת, וכמה התרברבות אווילית – אף פרובוקטיבית – הייתה בדיבורים אלה, הוכיחה מציאות הדמים במשך השבועות האחרונים.

אבל קו ההתרברבות נמשך. אין, כמובן, יסוד להטיל על שר הביטחון את האחריות על כל שידור ב"קול ישראל", גם אם הוא מוקדש לו; אבל על דברים שהוא חכרם והשמיעם הוא בוודאי אחראי, אם הוא אחראי. והנה עמד שר הביטחון ב"יום ההתנדבות" וטען, באוזני ידיד ושונא, כי צבא ישראל יכול למחוץ כל אויב לבלי יוכל קום, כפי שמוכיח – בין השאר – מבצע עזה. אין, כמובן, ספק בעיניי כי צבא ישראל מסוגל היום למחוץ את אויביה; אני רוצה להאמין כי הוא תמיד יהיה מסוגל לעשות כן, גם אם שר הביטחון דהיום הביע לא פעם בראיונות עיתונאיים שונים ספקות ביחס ליכולתו זו "בעוד חמש או עשר שנים", זאת אומרת בעתיד הקרוב, הנראה לעין. אבל אמונה והכרה בכושר הלחימה של צבאנו, מחמד נפשנו, זה עניין אחד; עניין אחר לגמרי הוא הדיבור התפל, כאילו מבצע עזה הוכיח שאנו יכולים למחוץ את האויב לבלי יוכל קום. ימים מספר לאחר ששר-ביטחון-שפיכות-הדמים השמיע את אזהרתו באוזני האויב בדרום ובמזרח, "קמו" המצרים וגרמו לנו, במהלומה אחת, עשרים אבדות קרביות. האמת הפשוטה היא כי מבצע עזה הוכיח את נכונות ההקרבה ואת כושר הלחימה ואת אחוות הלוחמים של צבאנו, אבל הוא גם הוכיח כי במעשי תגובה ספורדיים אין שום פתרון לבעיית שפיכת הדמים בארצנו. חסידיו של שר הביטחון דהיום ייטיבו איפוא לעשות, אם במקום להפיץ שמועות על גניזה רעת-לב של מכתבי ברכה לבביים, ייעצו לו שלא ידבר כשר התעמולה המצרי. מוטב שיעשה יותר.

אולם בינתיים גם ה"תגמול" נעלם ואיננו. למה? הן שמענו מיד אחרי מבצע עזה, כי ההתאפקות הממושכת מתפרשת על ידי האויב כחולשה ומחציפתו; משמע, היא גורמת לריבוי ההתקפות, להגברת שפיכות הדמים. איכה איפוא הבליגה ממשלת-אסכולת-התגמול אחרי ההתקפה על שרשרת, אחרי הפוגרום ההמוני בפטיש, אחרי הרצח בעמק יזרעאל, אחרי המיקוש השיטתי של מכוניות הצבא, אחרי ההתקפה הקטלנית ליד ועל נחל עוז? התשובה היא כי ממשלתנו נמצאת שוב בבהלה, או במבוכה, או במבוכת הבהלה. זרים ציוו עליה להבליג; והיא עושה כמצוותם. לדידה, על חשבון הדם היהודי. הבלגה פירושה הלועזי, והיהודי ביותר, הוא פוגרום. אין גרוע ממנו או ממנה. אבל הבלגה כפויה היא פוגרום בליווי חרפה, בתוספת אסון מדיני. היא ראשית הכניעה הלאומית ותמציתה. וניסיונו של דורנו הוכיח כי מדינה קטנה, המותקפת על ידי אויבים אכזריים, אם היא נכנעת פעם אחת לרצונן של מעצמות "רודפות שלום" – הולכת, או נסחבת, לתהום האבדון.

אבל האמת השלמה היא כי לא רק עם ה"הבלגה" שאין גרועה ממנה, אלא גם עם ה"תגמול" שיש טוב ממנו, שפיכות הדמים המשתוללת בארצנו היא חסרת תכלית; על כן, חסרת טעם היא. שפיכות דמים חזיון נורא הוא, אך שפיכות-דמים-חינם – היש דבר נורא ממנה?

במשך השבועיים האחרונים נפלו ממוקשי אויב וכדוריו עוד שלושה מבני תל-אביב הצעירים; לא פסלו איפוא היתמות והשכול גם על העיר הגדולה, ה"בטוחה". היש הבדל בשביל האם השכולה, אם בנה נופל בנגב או היה נופל מהתקפת אויב בתוככי תל-אביב? אין היום אם בישראל הבטוחה כי בנה, היוצא לצבא או המשרת בו, ישוב אליה. בנינו שואלים היום את השאלה הנוראה: מי בתור? המוות אורב לכל אחד מהם. אבל השאלה הנוראה ביותר, המכרסמת בלבם ובלב הוריהם, היא אם קורבנותיהם מקדמים את עניין האומה או לא. הדור הזה נתן קורבנות רבים למען חירות האומה; בלב חפץ נתנם. ועוד לא פסה נכונות ההקרבה של בניו. אולם שפיכות דמים זו, אי קיצה, מה מטרתה?

ולא רק אדמתנו נרווית שוב בדם בנינו; גם האופק מאדים והולך. אויבינו מתחזקים והולכים. כמעט וכבר שכחנו כי בעוד מספר חודשים יעבור הבסיס האדיר באזור תעלת סואץ לרשות המצרים, ושני הבסיסים הבריטיים בעיראק אף הם נמסרים לרשותה של ממשלת בגדד. איש אינו יכול לנחם אותנו כי בעוד זמן מה יגיעו אויבינו ל"נקודת-הרוויה" בהזדיינותם, ומאז תהי תקווה כי שיווי המשקל ביניהם ובינינו לא יופר עוד; נהפוך הוא – הכל יודעים כי בהגיע במהרה נקודת ההשתוות, יוסיפו אויבינו להזדיין בנשק קנוי ו"מוענק", ויתרון הכוח להם יהיה. לסכנת ההשמדה המאיימת במישרין עלינו, ורק עלינו, אין אנו יכולים למצוא אחות-תאומה ששמה הצלה. ההמשך הבטוח לגרילה, אם לא יושם לה קץ, הוא מלחמת דמים רבתי, מלחמה כל-חזיתית.

בגלל כל אלה, חייב הלילה הזה כל איש לשאת, בשם כל ישראל, את התפילה העתיקה במשמעותה החדשה: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין מתלות בפת הלחם, משפיכות-דמים-חינם, מסכנת השמדה בידי אויב וצר.

ואת שתי התפילות האלו, האנושית והעברית, נלווה בתפילה הבוקעת תמיד מלב מאמין: שהן תישמענה.

לקריאת המאמר בעיתון