מובן האוונטוריזם

להלן ימצא הקורא מכתב של ראש בית"ר לנציב בית"ר בארץ-ישראל. הוויכוח האידיאולוגי, שהמכתב משמש לו הד, עורר תשומת לב לא מעטה גם מחוץ לארץ ישראל. מהות הוויכוח מסתכמת בשאלה זו: האם לא הגיע הזמן לערוך ביקורת על כל שיטות בית"ר- ואולי גם על הרוויזיוניזם בכלל? הרי שיטות אלו נתגבשו אצלנו באותן השנים, שבהן עדיין היית רווחת האמונה באפשרות להגיע לשינויים רדיקליים בתנאים המדיניים של מפעל הבניין בארץ ישראל- בדרכי שלום ובמהירות, ואילו עכשיו כבר פסה אמונה זו, הציונות ההרצלאית כמעט שנדחקה למחתרת, ומשום כך צריכות להיות, לפי דעה זו, גם שיטות פעולה אחרות. עכשיו יש להתרכז במחאה מדינית אקטיבית; בייחוד מצווה הנוער ללכת בדרך זו; הצורות הרגילות, הקודמות, של החינוך העצמי של בית"ר איבדו את טעמן ולא עוד אלא שנהפכו לאיבוד זמן לבטלה. לתכנית מעשית זו מצרפים לפעמים גם אידיאולוגיה חדשה: למשל, כל חלומות בית"ר על "אבירות" ושאר סוגי ההדר אינם נחוצים לאיש: את ההיסטוריה עושים ה"סאנקילוטים"; רק הודות ל"סאנקילוטים" ניצחו גם לנין, מוסוליני, היטלר; ורוח זו (מובן לשם מטרה אחרת) עלינו לטפח כעת גם אצלנו.

החרפה ניכרת של ויכוח זה נגרמה על ידי אחד ממאמרי ("על אוואנטוריזם"), ובו משפט אחד. במאמר דובר על כך, שישנן תקופות ומקרים, כאשר ה"אוואנטוריזם" הוא בלי נמנע ומועיל. והיה משפט כזה במאמר: בדברי על צעיר ארץ ישראלי אחד, שאינו פוחד ללכת בתוקף אמונתו לבית הסוהר ואפילו לבוא לידי התנגשויות עם שוטרים, קראתי לו על כך, שחור על גבי לבן: "מורנו ורבנו". מובן, שאני מוכן לחזור על כל זה שוב. בלא "אוואנטוריזם" לא תוכל להתקיים שום תנועה לאומית, וגם התנועה הלאומית העברית בכלל זה; בפעילותי הפובליציסטית עוד אעזור לעיתים קרובות להחדרתם ולהעמקתם של מצבי רוח המתאימים לכך- פעמים אלחץ על הבורג המאיץ, פעמים על הבלם, הכל לפי הצורך. אני מוכן לחזור על המחמאה: אנשים, שאינם פוחדים לסבול למעל עניין טוב, הם במובן זה המורים שלנו. אבל עלי להזהיר גם את המורים האלה, גם את תלמידיהם, ובכלל- הרבה ידידים צעירים: עד כאן, וחסל, ולא עוד. אם יש לחשוב את ראובן או את שמעון למורה על פי כושר ההקרבה העצמית, הרי אין להסיק מכאן, שהכירו בו בתורת מורה מבחינת התכנית והאידיאולוגיה. להיפך: את האידיאולוגיה של ה"סאנקילוטיזם" וכו' אני דוחה בתוקף ובצורה נחרצת: אין היא ראוייה לכלום; ואם לפעמים יש צורך גם ב"אוואנטוריזם", הרי מכאן בהחלט אין להסיק, שה"אוואנטוריזם" הוא הכל או העיקר. לא מיניה ולא מקצתה. לא הכל ולא העיקר.

עלי לתת לידידי הצעירים עצה פילוסופית אחת: אל תשתמשו ב"מוניזם" בקמעונות. אסור לשאת מושגים נעלים ונשגבים לשווא, כשם שאסור לשאת את שם אלוהים לשווא. כאשר לפני דור או לפני דורות אחדים, רצופים, עומד יעוד היסטורי הבולע-כל- יצירת מדינה,- הרי אנו דורשים מדורות אלה: השליכו את כל החלומות האחרים, שרתו רק אידיאל אחד. זהו 'מוניזם' היסטורי, מוניזם התקופה והמטרה. אבל אין ולא יתכן שיהיה 'מוניזם' של כיס, מוניזם של אמצעים ושיטות, מוניזם לשבוע או לשנה וחצי. "רק מרד, כל השאר לא נחוץ!"- הרי זה פשוט שוב מיודענו הישן, האימפרסיוניזם הקרתני, העצבני וקצר הראות.

פעולתה של תנועת הצה"ר צריכה להתרחב, והיא תתרחב, בכיוונים שונים ומגוונים; ועליה ללבוש, והיא אכן תלבש, צורות שונות. פעמים- מסחריות, פעמים- דיפלומטיות, פעמים "אוואנטוריסטיות", פעמים נימוסיות, פעמים רעשניות, פעמים חדורות רוח שלום, פעמים חדורות רוח מלחמה; פעמים- בקצה אחד של השדה- צורות של שלום, ואילו בקצהו האחר של השדה- צורות שאינן כלל וכלל צורות של שלום: הכל לפי מה שיידרש וכל אימת שיידרש. על שום "מוניזם" של אמצעים ושיטות אי אפשר לדבר ולא ידובר. להיפך: התנועה תהא זקוקה תמיד לפעלתנים הממלאים תפקידים שונים, כלי נגינה שונים בשביל תכלילים שונים. יתירה מזו: לא תמיד יש בכוח המוסדות הרוויזיוניסטיים לבצע את תפקידי הצה"ר ובית"ר. יש תפקידים רבים, הנובעים באורח הגיוני מתכניותיה של המפלגה המדינית, אך הגשמתם אינה עניינה של המפלגה המדינית: ישנם המון תפקידים כאלה- לאו דווקא- בעלי אופי של "מרד", אלא גם מסחריים, תרבותיים וכו'. לשם תפקידים כאלה נוצרים, כרגיל, גופים מיוחדים, אוטונומיים לגמרי, או חלקית. מובן, שאת כל זה יש צורך בדרך זו או אחרת לאחד, ולא קל להגשים זאת; אך היום איני מדבר על הדרך שבה צריך להגשים את האחדות במלוא היקפה הרב, אלא כל כך, שאין מנוס מן הריבוי, וכי לנוסח "יקוב הדין את ההר"- אין לנו מקום.

אוואנטוריזם? ישנם רגעים, שבהם הוא עשוי להביא תועלת. מרד, מחתרת? גם כן. אבל אין לה לבית"ר ולא יתכן שתהיה לה נטייה כלשהי לא לאוואנטוריזם, לא למרד, לא לאנטי-אוואנטוריזם, לא לאנטי-מרד. בית"ר, כפי שעלתה במחשבה, הינה בית-ספר, שלוש "דרגות", שבו ילמד הנוער לשלוט באגרופו, במקלו ובאמצעי הגנה בדרך כלל; לעמוד עמידת גוף מתוח ולצעוד כהלכה; לעבוד; לטפח את יפי הצורה והטקס; לבוז לכל צורות הרשלנות והאי סדר, ככל שנקרא להם- סאנקילוטיזם או גיטו; לכבד את האישה, שיבה, את התפילה (אפילו זרה), את הדמוקרטיה- ועוד ערכים רבים שכבר עבר זמנם, אבל הם בני אל-מוות. בית ספר כזה תהיה בית"ר, דווקא בית ספר ודווקא כזה, או שהיא לא תהיה בכלל; שום ביקורת אינה צפויה כאן, וכל ויכוחים על נושא זה הם מיותרים.

התפרסם בחזית העם 5 באוגוסט 1932