מה עושים הגויים

א.

צאו וראו, באיזו קלילות קופצים עסקנינו הסוכנותיים מקיצוניות אחת לשניה. זכורני, אחת הטענות העיקריות אשר הם היו מפנים נגדנו בימי מלחמת השחרור נגד השלטון הנוכרי, הייתה "מה תאמר דעת-הקהל בעולם", או בשינוי נוסח – "מה יאמרו הגויים". לשווא ניסינו אז להסביר לאופוזיציה הסוכנותית כי עמנו עומד במלחמה על הצלה מכליה, על יציאה מעבדות. ובמלחמה כזו, הקרויה בלשון פשטנית "מלחמה לחיים או למוות", אין לקבוע את הדרך על פי העצות הטובות של "וושינגטון פוסט", או על פי הטפת המוסר של ה"טיימס" בלונדון.

עוד ניסינו להסביר לאופוזיציה החבלנית של הימים ההם כי יש להבחין – מתוך עומק הראייה – בין דעת-הקהל האמיתית לבין דעתם של אלה המתיימרים לדבר בשמה, או המשתדלים להשפיע עליה. עצם החזיון של התנגדות עברית מזויינת לאימפריה אדירת כוח, עצם ההופעה של לוחמים יהודיים עשויים לבלי חת, היו מוכרחים – לפי הכרתנו – להשפיע על מיליוני אנשים ברחבי תבל לטובת העם הנעקד, המורד, הלוחם. לא עוד, אמרנו, יראו הגויים ביהודי את הקורבן הנצחי, הזועק לרחמים ומקבל בוז. בימי מלחמת העמים והשמדת היהודים, התרגל העולם – הקרוי נאור – לראות ביהודי "נידון" חסר ישע, יצור נרמס, לא-אדם. עם כזה, כל הגויים ינודו לו; לא יכבדוהו. הוא יקבל נדבה, לא מדינה. בכלל, הסברנו, אין חירות ניתנת; היא נלקחת. אין מקבלים אותה, אלא כובשים אותה. אבל העובדה כי לעם המושמדים ללא התנגדות קמו לוחמים שאינם יודעים – במלחמה היזומה על ידיהם – פחד מהו, תשפיע כמובן גם על דעת-הקהל, לטובה ולא לרעה, לתמיכה ולא לאיבה.

הסברותינו אלו לא הועילו. העסקנים הסוכנותיים הוסיפו לטעון לעומתנו כי מבצעי המחתרת מביאים נזק בדעת-הקהל, כדרכם במלכות המליצות, מצאו להם אימרה סימטרית כדי לבטא את התנגדותם העקרה למלחמת השחרור. "הטרוריסטים," אמרו, "מחזקים ידי אויבים ומרפים ידי ידידים". מדי זינוק חיל המחתרת להכות במשעבד, ואף להפעיל – בעקיפין – דעת-קהל אדירה לטובת עמנו, רעדו סעיפי הסוכנות וברכי יושביה. "מה יוגד בעמים," שאלו בחרדה, אמיתית או מעושה. "מה ייכתב בעיתונות? מה יאמר מדינאי נכרי זה, או מיניסטר אחר? בקיצור, מה יאמרו הגויים?" כך שאלו, ויחרדו מאוד מאוד.

פרשת המרד והמחתרת באה לסיומה. בדיעבד הוכח לכל כי דרכנו הייתה נבונה לא רק לגבי בריטניה, אלא גם ביחס לדעת-הקהל בעולם. את גלי האהדה לעמנו, אשר המחתרת העברית עוררה בקרב עמים זרים – קרובים ורחוקים, גדולים כקטנים – עוד הספקתי וזכיתי לראות במו עיניי: בשנת 1948 בניו-יורק; בשנת 1949 בבואנוס-איירס, בריו-דה-ז'נרו ובמונטווידאו; בשנת 1950 בהוואנה ובקראקס ובבוגוטה ובמקסיקו; ואשתקד והשתא עדיין ראיתים ביוהנסבורג ובאמסטרדם. התברר כי אם נוצרה בימינו דעת-קהל חיובית לעמנו, הרי היא קמה בעיקר – אם לא רק – בזכות מבצעי הגבורה של המחתרת העברית וקרבות העוז של צבא ישראל. זה לא היה מקרה. ובוודאי, לא מקרה קל ערך, שנשיא ארצות-הברית מר הארי טרומן אמר לידידו מר יעקבסון: "לו הייתי בימי שלוט הבריטים בארץ-ישראל, הייתי מצטרף לטרוריסטים." מר יעקבסון הטוב פרסם את הדברים המפתיעים האלה, שנים רבות לאחר שהם הדהדו בין כותלי הבית הלבן. זה טבעי. הכל מסתבר בדיעבד. אמת וכזב צפים, באחד הימים – אם על פני מים זכים, ואם על פני שטח מזוהם.

אבל לא נוכל לשכוח כי אותם העסקנים, אשר אך לפני מספר שנים ישבו בדחילו ורחימו בחדר ההמתנה של מושל בריטי וחרדו לכל מילה של כל גוי, טוענים היום ללא-אכפתיות גמורה למה שייאמר על מדינתנו הקטנטונת. כך הם קופצים מקיצוניות של פיק ברכיים לקיצוניות של קרתנות מתרברבת. אבל אדם היודע את דרכם, את הפכפכנותם, לא יכול אלא לנוד להם, ל"מתינותם" ול"קיצוניותם" כאחת. בשתיהן אין מידה, אין תבונה.

ב.

עורכי-דין יודעים על שאלות, הקרויות בלשון המשפטית "מדריכות". בשפת אנוש פשוטה, הן נקראות "מטעות". "האם הפסקת לקחת שוחד?" "מתי פסקת מלהכות את אשתך?" אלו הן דוגמאות קיצוניות, מבדחות של שאלות מלכודת, אשר אין להשיב עליהן לא בלאו ולא בהן.

לסוג שאלות אלו שייכת הקושיה שהושמה לאחרונה בפני העם להטעותו: "מה יאמרו הגויים?" אומר בגלוי כי אפילו היה עמנו מתעניין בשאלה זו, היא לא הייתה לו לאי-כבוד. אמריקה היא מעצמה אדירה, אבל כל איש המבקר בארצות-הברית יודע כי בהיפגשו לראשונה עם תושב ניו-יורק או פילדלפיה, או בוסטון או סן-פרנסיסקו, הוא נתקל – מיד לאחר חילופי הברכות והדעות הראשונות – בשאלת התמימות המלבבת: "מה אתה חושב על אמריקה?" אין להניח כי האזרח האמריקאי, המתעניין במה יאמרו ה"גויים" על ארצו הגדולה, מצפה לתשובה פוגעת. להפך: הוא רוצה כי ישבחו את ארצו, ובשמעו את תהילתה יוצאת מפי זר, הנאה בלתי נסתרת משתפכת על פניו. זוהי תופעה אנושית מאוד, טבעית. מבחינה זו, אין הבדל בין אומה גדולה או קטנה, חזקה או חלשה. כל עם, ככל אדם, רוצה למצוא חן בעיני הבריות. אפשר היה גם לומר – אם לא בשינוי נוסח, הרי בשינוי מין – כי מבחינה זו, דומה אומה לאישה. שתיהן אוהבות לשמוע כי שובות הן ויפות, אפילו אם אין זה ככה.

וודאי, דרכה של אומה אינה יכולה להיקבע על ידי התשוקה למצוא חן, או על ידי הפחד מפני איבודו. הכלל הפשוט הזה צריך להיות ידוע – בייחוד אחרי ניסיון דורנו – לא רק למי שחושב את עצמו למדינאי, אלא גם לתינוקות דבית רבן; בדיוק כפי שידוע להם מאין בא אברהם אבינו.

אבל האמת, הגלויה לכל מי שאינו תועה, או אינו רוצה להטעות, היא כי העם בישראל אינו שואל בימים אלה "מה יאמרו הגויים". הוא אף אינו שואל – מחוץ לשעת ההתייחדות בתפילת הדורות הקודמים – "למה יאמרו הגויים איה אלוהיהם". העם יודע כי הגויים למדו, דווקא ביחס אליו, שיש אלוהים; והוא ראהו בעיניו, ולא שכח את בריתו וידע. כך, בדרך לא נודעת בעמים, הובאה השארית של שארית הפליטה לארץ אבות, וכך היא נגאלה מידי משעבדים אדירים ואויבים חזקים.

אין העם שואל מה ולמה יאמרו הגויים; אך הוא שואל מה עושים – ומה יעשו – הגויים. בשאלה הזאת ישנה חרדה. רק מוכה תסביכים יהפוך אותה בהבל פיו לבהלה שאינה קיימת, שאין רואים כלל בקרב העם צל של אות של סימן ממנה. אבל החרדה ישנה. והיא מוצדקת. כי לעמנו יש ניסיון עם הגויים, לא פחות מכפי שיש להם ניסיון איתו. ועמנו למד כי הגויים, היודעים מדיניות קצת יותר מן העסקנים הסוכנותיים, אמנם לא יזלזלו לעולם באמירה; אבל הם, בדרך כלל, מלווים אותה במעשה. אם לא מיד, הרי כעבור זמן.

ג.

מה עושים הגויים? אני שואל במפורש, לא מה אומרים, אלא מה עושים הגויים. כדי להשיב לשאלה זו, יש לחלק את העמים לשני סוגים, לקרובים ולרחוקים.

מה עושים הראשונים? הגוי המצרי סגר עלינו את מפרץ אילת. ספינה עברית לא תעבור בו. כמה כסף, במטבע חוץ שאספקתו הנדבנית יורדת והולכת, עולה לנו הסגר זה – יודעים אלה השוכרים ספינות שוויצריות או שוודיות כדי להביא מלט מחיפה לאילת. זהו ההפסד המוגבל, הבולט, הרשום בפנקס. נוסף עליו ישנו הפסד מתמיד, עצום, שאינו רשום בשום ספר חשבונות ואינו נראה לעין. מחמת ההסגר המצרי, לא הוקם הנמל באילת; משום שלא הוקם נמלנו הדרומי, נמנע – במידה מכרעת – פיתוח הנגב. רבי הפיתוח מחפשים במדבר יהלומים; ספק אם הם ישנם שם. אבל דגים בים סוף ישנם. איש אינו צריך "לגלותם"; יש לדוגם. באין דייג עברי בים סוף העשיר בדגה, עלינו להביא דגים מנורווגיה. כל כך למה? כי הגוי המצרי אינו נותן לנו, בניגוד לחוק הבין-לאומי, לצאת אלי ים. והיהודים מה הם עושים? הם אינם עושים מה שהם רוצים, צריכים וזכאים לעשות, אלא מה שאומר להם – או אוסר עליהם לעשות – הגוי המצרי.

אבל הכסף לא יענה הכל. בהסגר הדרומי ישנה גם בעיה מדינית חשובה. ידוע כי ריבונותה של אומה השוכנת אלי ים, אינה נמדדת בשלושת או בששת המילין, המוכרים בחוק הבין-לאומי, של מימי החופין; ואף לא במאתיים המילין להם טוענות – בלי הסכמת המעצמות – צ'ילה, פרו ואקוודור. ריבונותה של אומה אשר גלי ים הם תחת רגליה, נבחנת בזכותה ובאפשרותה הבלתי מופרעות להגיע לחוף האחר של ימה. ומה קרה עם ים סוף? היש להוסיף לקרוא לו ים סוּף, או אולי יש להתחיל לקרוא לו, בעברית ישראלית חדישה, "ים סוֹף" [בחולם]?

אם זכרוני אינו מטעני, שמענו משהו על יבשה וים בשייח'-מוניס. שם נאמר כי מורי ישראל לכתיבת הארץ, אינם יודעים לא את הארץ ולא את כתיבתה. הם, כידוע, מלמדים את ילדינו שגבולה המערבי של מדינת ישראל הוא חוף הים התיכון. "זוהי תורה אנטי-גיאוגרפית", נקבע בשייח'-מוניס. "גבולה המערבי של ישראל," הוסבר למורים ולתלמידים, "הוא בחופי יוון וספרד." וודאי, הרחבת גבולות שכזו ראויה למצמקם כפי שהוא ראוי לה. אם נלך על פי שיטתו, אפשר לומר כי גבולה של ישראל הוא מעבר לעמודי הרקלס, בחופי אמריקה; או מעבר לתעלת פנמה, בחופי יפן. אז אין גבול לישראל, או יש לה גבול אין-סופי. אבל נכון הוא, ואף זוהי תורה הידועה לתינוקות דבית רבן, כי הים הפתוח הוא "טריטוריה" משותפת לכל העמים. ואם כן הדבר, האם לא יהיה נכון לומר שבגבולה הדרומי של ישראל חל שינוי טריטוריאלי? הגוי המצרי שם לאל את ריבונות ישראל בימה הדרומי; המעשה הוא, או דיבור?

אותו גוי סגר בפנינו את תעלת סואץ. בגלל ההסגר על חמרים, אשר הוא קבעם כ"אסטרטגיים", אנו מפסידים – על פי עדות רשמית – אחד-עשר מיליון דולר, רק על הבאת נפט ממרחקים. זהו ההפסד הרשום; ההפסדים שאינם כתובים מגיעים לסכומי מטבע קשה עוד יותר גדולים. ההסגר הזה, שעלה לנו במשך שש שנים בעשרות מיליוני דולרים, לא נפרץ, לא הוסר; הוא הודק השתא. "בת גלים" הנשכחת! אייך השדודה? כפי הנראה, מחזיקים אותה המצרים בנמל טאופיק בעזרת הדיבור; ואילו אנחנו, שאיננו חוששים כלל מה יאמרו הגויים, הבאנוה לחיפה במעשה, למעשה.

המצרים העלו שני יהודים נאמנים לגרדום, והביאו שני אחים אחרים להתאבדות; מה אפשר, או מותר, עוד להוסיף על "אמירה" גויית זו?

הגוי הסורי שבה חמישה חיילים עבריים. בישראל היו דייגים סוריים. ממשלת ישראל, שאינה יודעת נסיגה וכניעה מה הן, טענה במשך חודשים רבים כי דמשק חייבת לשחרר את שבויינו ללא תנאי, ורק לאחר שחרורם יוחזרו לארצם הדייגים העצורים. קרה אחרת: הדייגים כבר שטים; ארבעת חיילינו עדיין יושבים. יש אומרים כי עתה יש תקווה לשחרורם הקרוב, אחרי חודשים רבים של עינויי מאסר. אבל למה יחזרו רק ארבעה? הן נשבו חמישה. הגויים "אמרו", ואורי אילן חזר מת.

כל הגויים שמסביבנו שופכים זה שנים את דמנו. על כך אין להוסיף עוד מילה. את זאת אמרנו, הכל אמרנו.

הגויים מסביבנו רוכשים בעלי-ברית. גם בימים עברו הייתה קניית בעל ברית מעשה, ולא דיבור; בימינו אנו על אחת כמה וכמה. אמריקה האדירה מבקשת בעלי-ברית. רוסיה רבת הכוח אינה רוצה להיות בודדת. אנו מדינה קטנה, מוקפת אויבים הגוזרים על הכל. אין לנו בעל-ברית במזרח התיכון. היה לנו: לפחות בכוח, הוא אבד לנו. אויבינו רכשוהו. טורקיה צועדת, שלובת זרוע עמם, נגדנו. אף זוהי "אמירה" גויית, חסרת כל ערך מעשי. תארו לעצמכם, קוראיי הנכבדים, כי טורקיה חותמת ברית, לא עם עיראק, אלא אם ישראל. כלום לא היינו מכריזים באיצטדיון על ניצחון כביר? אבל קרה להפך. ומהו ההפך מניצחון? אמירה.

הגויים הקרובים, אויבינו, מתחזקים והולכים בנשק קטלני, בציוד חדיש ובמספר חיילים מאומנים. יתרון הכוח המזויין, שהיה בידינו מאז 1948, עובר בשיטתיות לידיהם. (אגב, בעיתונות נמסר כי אמרתי ברמת-גן שלא יעברו חודשים רבים ויתרון הכוח יישמט מידינו, ואז יכריזו עלינו האויבים מלחמת-השמדה. הכתבים לא דקו פורתא. אמרתי כי לא יעברו עשרות חודשים, ויחסי הכוחות ישתנו לטובת אויבינו. באשר ל"מלחמת-השמדה", לא אני השתמשתי במושג זה אלא שר-הביטחון לשעבר, ואת דברו אמרתי בשם אומרו.) אבל כמובן, אין כל חשיבות ליחידת הזמן בה נאמד את התקופה הגורלית של שינוי יחס הכוח המזוין בינינו ובין אויבינו; אפשר לחשב אותה בחודשים, או בשנים או אפילו בימים. הזמן הוא החשוב. וביטול יתרוננו, המונע התקפה חזיתית וכל-חזיתית, הוא הקובע.

אם זכרוני אינו מכזיבני, אמר – לפני מספר חודשים – הספץ של מפא"י לענייני ביטחון כי היום יכול צבא ישראל להכות את כל צבאות ערב; אבל מה יהיה בעוד חמש או עשר שנים, אין הוא יודע. איך לא יחרד העם לשמע הודעה "מוסמכת" שכזו? חמש שנים, בתולדות אומה, הן כהרף עין. הן תחלופנה חיש מהר. והנה אומרים לו לעם הזה, המוקף משמידים בכוח, כי אין שום ביטחון שצבאו, סלעו ומצודתו, יוכל בעוד שישים חודש בלבד לגבור על אויבינו, אם יאסרו עלינו את "מלחמת-ההשמדה". הערכה בטחונית שכזו עלולה להחדיר בלב העם לא חרדה רצויה, אלא יאוש שחור. אנחנו, המזהירים את העם השכם והערב כי הממשלה הזאת, בעלת שני ראשים וחסרת הראש, מובילתו לשואת דמים – לא נישא יאוש. אנו מאמינים כי צבאנו תמיד יגבר על אויבינו. אבל באיזה מחיר תושג ההתגברות, אם יתרון הכוח יהיה בידיהם, והם יצאו נגדנו מבסיסי התוקפנות שלהם, בבת אחת בכל החזיתות הפרוצות?

אחר כל המעשים האלה של אויבינו, נקרא האזרח העברי לשאול שאלה, אשר לא עלה כלל על דעתו לשאול אותה: "מה אומרים, או מה יאמרו, הגויים?" ואם אין הוא שואל, לא יועיל לו; התשובה תינתן לו, והיא ניצחת: "אין זה חשוב, מה יאמרו הגויים; לך הביתה, ותישן במיטתך בשלווה." במילים אחרונות אלו הרגיע את עמו, שעמד מול אויב תקפן ומזוין, הוד מעלתו נוויל צ'מברליין.

ד.

הגיע תור השאלה, מה עושים הגויים הרחוקים. הבריטים מוסרים – או נאלצים למסור – לידי אויבינו בסיסים צבאיים אדירים, אם במצרים אם בעיראק, באזור סואץ ובאגם אל-חבאניה. הבריטים אנוסים על פי הדיבור. אנו עוסקים, כידוע, באמירות גויות בלתי-חשובות לעם היהודי. הבריטים גם נותנים לאויבינו טנקים מסוג צנטוריון ואווירוני דחף רבים. אף זה אינו אלא רחש לחש. איך אמר המלט? "מילים, מילים, מילים."

הגוי הרחוק ששמו אמריקה נותן לעיראק נשק חינם ללא כסף; אם המצרים והסורים רק יסכימו לקבל, תתן אמריקה גם להם נשק לרוב. ישראל ביקשה נשק; לא קיבלה. שתי אמירות גויות, שאין להן – כידוע למומחינו הביטחוניים – כל חשיבות ממשית.

אך בדיבורים ריקים אלה לא סגי. וושינגטון ציוותה עלינו להפסיק, בהתאם לפסק-הדין של השופט העליון בניקה, את עבודת הפיתוח החשובה בערוץ-הירדן. לכתחילה אמרנו בכל האיצטדיונים כי "שום ארגון בין-לאומי לא יכתיב לנו איך לפתח את ארצנו", בנוסח החדיש: "הגויים אומרים, והיהודים עושים; אבל מה הם עושים? מה שאומרים להם הגויים." באוקטובר 1953 הודיעה הממשלה, שאינה יודעת כניעה מהי, כי היא מפסיקה את העבודות בערוץ-הירדן "לזמן דיונה הדחוף של מועצת-הביטחון" בתלונת סוריה. בינואר 1954 נסתיים הדיון ה"דחוף" הזה. הממשלה מיהרה להודיע, למחרת היום, כי תלונת סוריה נכשלה. ובכן? אנו עומדים במאי 1955, וההשבתה הכפוייה בערוץ-הירדן עדיין נמשכת. מה חשוב מה אומרים הגויים?

הגויים בוושינגטון מקציבים מאה מיליון דולר לביצוע התכנית שלהם ביחס למים שלנו. איך שהוא בטוחים הגויים הללו, שאינם יודעים אלא לדבר, כי גיבורי ממשלת ישראל יקבלו, בסופו של דבר, את התוכנית האמריקאית למתן מימינו לאויבינו. דיבור ריק. מים סתם.

הגויים הרחוקים במועצת-הביטחון גינו אותנו בנאומיהם, לפני שקיבלו את החלטתם על פשיטת הפגע-וברח לעזה. מה ערך, בעיני גיבורינו, לאימרות הגנאי הגויות? אך עובדה היא כי אחרי עזה, ערכו לנו אויבינו פוגרומים בפטיש וליד נחל עוז, מיקשו את מכוניותינו, הרגו בחיילינו ושפכו את דמם של למעלה ממאה יהודים. בכל זאת, לא חדרנו עוד לקיני המרצחים, כאמור בשפה המשרדית. עשינו קצת הבלגה, גם בדרום וגם בהרי יהודה. למה? כי הגויים, הפטפטנים הללו, אמרו לנו לא עוד להרים יד ב"תגמול"; ואנו פחדנו, מה יאמרו אם נרימנה. אבל מה חשוב מה אומרים הגויים? העיקר הוא מעשה היהודים. והבלגה, כידוע, אף היא מעשה.

אחר האמירות הגויות האלו, שהיו למעשים יהודיים, שווא לשון השחץ של רבי ההתרפסות. זו אף זו אופיינית לעבדים בנפש. ועסקנינו הסוכנותיים, שקיבלו את החרות, מעולם לא היו – ספק אם יהיו – בני חורין, היודעים לא להשתחוות ולא להשתחץ…

ומשום כך רבה החרדה לימים הבאים, בהם המעצמות תפעלנה, לאחר תקיפה של הכשרת דעת-הקהל, את לחצן להחזרת "פליטים" ולנסיגה נוספת של ישראל. דרכם של עסקני הסוכנות, שהיו לשרים, רצופה מעשי אכזריות כלפי פנים ומעשי כניעה כלפי חוץ. הניסיון העשיר והמר מורנו לדעת כי – על אף להגם – הם שוב עלולים ללכת לעקידה הקרויה בלשון החדישה "מינכן", אם בינתיים העם לא יצווה להם – ללכת.