מה נשתנה ?

מה נשתנה?

שלוש היו המטרות העיקריות, שהציגו לעצמם ממציאי התחבולות בלונדון, בהקימם את ועדת-החקירה האנגלו-אמריקאית. הם ניסו, ראשית, לסנוור את עיני המנהיגות העברית; הם ניסו להחדיר בקרב חלקיה התבוסניים ציפיה חדשה לדיון חדש ול"דין" חדש, כדי לאפשר להם להתגבר על החוגים ה"קיצוניים". השוללים את הבמה הדמיונית ומחייבים מלחמה ממשית. מטרתם השניה של הבריטים, הקשורה בהכנסן של ארצות הברית לתוך ה"משחק", היתה להקהות את חודן של ההתקפות האמריקאיות על המדיניות הבריטית במזרח התיכון ובארץ ישראל ולסלק את התקוות אשר העם העברי תולה בתמיכת המעצמה האמריקאית האדירה. שלישית, הנרגנים הבריטיים עשו נסיון מחודש להביא את "הצדדים היריבים" - כלומר את היהודים ואת הערבים - להתדיינות פומבית, כדי ליצור רושם, או לחדש את הרושם, שסולק בחלקו ע"י מלחמתנו נגד השלטון הבריטי, כי הסכסוך היחידי בארץ ישראל הוא הסכסוך העברי-ערבי, ואילו השליטים הבריטיים, המותקפים, כביכול, משני הצדדים, אינם יכולים אלא לחפש "פשרה", המותנית, כמובן, כבכל מקום, בקיום שלטונם.

עדיין מוקדם לומר, האם התחבולה הצליחה בכל הנקודות. היתה לה, אמנם, השפעה על חוגים עבריים מסויימים, אך ההשפעה היתה חלקית בלבד. החוגים הללו נפלו במלכודת, או רצו ליפול בה, בהסתירם את כוונתם ע"י הסיסמה האווילית: "להפוך את המלכודת למנוף" - וגרמו לאיבוד זמן יקר ולהגבלה קטלנית של המלחמה. אולם, עובדה היא, שהמלחמה נמשכת גם בתקופת הדיונים של הוועדה המעורבת ויש יסוד להניח, כי היא תלך ותגבר. אות הוא, כי יד התבוסנים לא היתה על העליונה.

מה שנוגע לתפקידה של אמריקה במלחמת העם העברי, הכל יהיה תלוי בעמדתנו אם נרהיב עוז לנהל מלחמת שחרור גדולה, ואם נשכיל לשלבה באיסטרטגיה פוליטית נבונה, אין ספק, שזכה נזכה בתמיכת המעצמה, שקמה והיתה רק הודות לסילוקה של האפטרופסות הבריטית. רובו של העם האמריקאי תומך, מסיבות שונות, בשאיפת ההתנחלות העברית. תמיכה עממית זו, אם נדע לנצלה, יכולה להרוס את רשת האינטריגה הבריטית, הנרקמת מסביבנו בקבינטים של מחלקת המדינה האמריקאית.

בנקודה השלישית נחלו הבריטים כשלון. העובדה, שהמלחמה נגד השלטון הבריטי נמשכת גם בזמן החקירה המבויימת, מאפילה על הפטפוטים של עדים יהודיים, ערביים ואנגליים. "הטירור היהודי" עלה בפני הועדה המעורבת מבלי שאחד ה"טירוריסטים" יופיע בפניה. ואפילו ספירס - בן-בליעל במדי גנרל - היה נאלץ להודות, כי אין להשיג שלום בארץ על חשבון העם העברי ושאיפותיו.

באותו זמן נשמע קול נהי תמרורים מעל במה בריטית אחרת: הוועד הערבי העליון. מוסד זה, שהוקם ע"י הבריטים, פוזר על ידיהם והוקם מחדש במאמציהם, "הוקיע" את נתינת המיכסה של 1500 סרטיפיקטים כ"כניעה לטירור היהודי". אנחנו יודעים. כמובן, שאוי ואבוי ל"כניעה" כזו. אולם, מבחינת ניתוחנו חשוב לא תוכן ההודעה הערבית, כי אם מנגינתה. והמנגינה היא חדשה לגמרי. לא נשמעה כמותה במשך חצי יובל שנים. להיפך, המנהיגים היהודים הם שייללו תמיד על ה"כניעה לטירור ערבי". הם לא הבינו שלא זו בלבד שהבכי לא יעזור, אלא שהוא בדיוק מה שרצוי לשליטים השואפים להוכיח, מאז החליטו לבגוד בעמנו, כי שיבת-ציון ומלחמת ערב ירדו כרוכות יחד ואין ברירה אלא לשים קץ לראשונה, כדי למנוע את השניה. עתה נשמע, בפעם הראשונה בקורות הארץ, קול חדש: "כניעה לטירור יהודי", קול, המהווה מהפכה במושגים הפוליטיים על ארץ-ישראל.

לבנו הפצוע לא בנקל מתנחם. הפילוסופיה ההרסנית של "דיינו", היא מאתנו והלאה. אנחנו לא נוצרנו כדי לעשות "משהו" בשביל עמנו; אנחנו קמנו כדי להחזיר לו את כל מה שדרוש שיהיה לעם, עם בית משלו, עם תרבות משלו, עם צבא משלו, עם מדיניות משלו. ועל כן, אין הישגי-ביניים יכולים להשביענו או לשמחנו. ואף-על- פי-כן, אסור שנתעלם מן ההישג הפוליטי הזה. אסור, שלא נרשום לפנינו את השינוי העקרוני שחל במשך שנים ספורות של מלחמה ביחס לעשרים שנות ההתחמקות והעוורון.

על השינוי הזה חייב העם העברי תודה לחייליו האלמונים, אשר קבריהם פזורים בכל רחבי הארץ, ולאסיריו הפוליטיים הנמקים, מתוך יסורים וגאווה, בבתי כלא ובמחנות הריכוז הבריטיים, בארץ ובנכר. הם ואחיהם, הממשיכים במלחמה, הביאו, בדמם ובסבלם, את ההערכה החדשה על יחס הכוחות בארץ, והם שתובעים מכולנו, לימים באים:

דרכו עוז; הגבירו חיל; החישו קצב; הרחיבו היקף, ותיווכחו, כי לא הישג פוליטי-פסיכולוגי בלבד תשיגו במלחמתכם, כי אם את ההישג ההיסטורי:

ממשלה עברית במולדת חפשית.