מה נשתנה היום הזה

 מה נשתנה היום הזה  

(מעריב, 11.1.1974)

א.

מאז ליל ספירת הקולות, שמענו וקראנו דברי פרשנות, שלפיהם לא נשתנה דבר בבהירות לכנסת השמינית. דעה זו הובעה, בלמדנות מעמיקה, על ידי כל המסקרים. הקשבתי, עיינתי, תמהתי. אנשים מבוגרים, רציניים, משכילים, נהגו כאילו היו ילדים קטנים, רוגזים המתעקשים לשוב ולומר: לא רוצה, לא רוצה.

עם פרסום התוצאות הרשמיות של הבחירות, אבקש את כל הבגירים בארצנו הקטנה להתבונן בעובדות. בכנסת השביעית, היוצאת, היו למערך 57 ולליכוד 31 מנדטים. ההפרש: 26 מנדטים. בכנסת השמינית יהיו למערך 51 מנדטים ולליכוד 39. ההבדל: 12 מנדטים. אחד מסופרי "דבר" הודיע, או הודה, כי כאשר שמע מפי, בטלוויזיה, לאחר ליל הספירה, שהצלחנו להוריד למחצה את ההבדל בייצוג הפרלמנטרי בין המערך ובין הליכוד, "נעשה לו קר בחוט השדרה". צר לי על נטייתו של המחבר להצטננות, בייחוד במקום כה רגיש, מבחינת ריכוז העצבים, כחוט השדרה, אבל אין בכוחי לשנות את המציאות. מסתבר, כי אפילו יותר משחצינו את המרחק בין שתי הרשימות העיקריות. עת הפציע השחר ב-1 בינואר 1974, הנחתי, כי יש לנו 38 מנדטים ולמערך 51. לא טעיתי ביחס לעבודה-מפ"ם. אבל הליכוד, על פי הספירה הסופית, קיבל 39 מנדטים. מנדט בכנסת, הלא דבר הוא.

כל הלילה ההוא, וכל השבוע הזה, טענו מומחינו הנכבדים, כי הבוחרים אמרו לאו לאלטרנטיבה. הא כיצד? בפרלמנט הבריטי של היום יש הבדל בין מפלגת השלטון לבין האופוזיציה של למעלה משישים מושבים. איש לא יכחיש, כי בבית הנבחרים של הממלכה המאוחדת האופוזיציה הראשית היא האלטרנטיבה לממשלה המכהנת. באופן יחסי, זהו המצב בכנסת ישראל, שנוצר בעקבות הבחירות האחרונות. הפרלמנט הבריטי מונה למעלה מ-600 חברים; הכנסת, בהיבחרה, היא של 120 חברים. גם 12 כפול 5 = 60.

אבל בלי השוואות, יכול כל בר-דעת לראות, כי דווקא בבחירות אלו אמר הציבור הן אדיר, מהדהד, לאלטרנטיבה בישראל. בקשר עם מושג זה, שהוא כה חיוני לדמוקרטיה תקינה, ראויה לשמה, תמיד הבחנו בין המהות לבין הכמות. מבחינת התוכן הרעיוני, החברתי, והמשקי, תמיד היינו אלטרנטיבה למפא"י או למע"י, או למערך עבודה-מפ"ם. אבל תמיד הודינו, כי מבחינה מספרית, לא השגנו, במבחנים הציבוריים הקודמים, את הייצוג שייראה כאלטרנטיבי. הפרש של עשרות מנדטים בין שני הכוחות הציבוריים העיקריים הוא רב מדי, מכדי שהאזרח יוכל לומר: בקרוב ניתן יהיה להחליף את אלה באלה. אבל בבחירות האחרונות, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, צומצם הפרש זה במידה ניכרת. אולי אף מכרעת. השתא קמה לנו אלטרנטיבה, לא רק מהותית אלא גם מספרית, ייצוגית.

ניטול את המספרים עצמם. המערך קיבל 621,183 קולות. הליכוד – 473,309. ההפרש הוא של 150,000. למען יוכל הליכוד, במבחן הציבורי הבא, להקדים את המערך ולהיקרא, כחוק וכנוהג, להרכיב ממשלה, דרוש מעבר של כ-76 אלף קולות ממחנה למחנה. האם זה ניתן? התשובה אינה מוטלת בספק. מקורה הוא הניסיון. בבחירות האחרונות בלבד עברו מן המערך לליכוד כמאה אלף בוחרים. גם בבחירות הקודמות, בשנת 1969, עברו מן המערך אלינו רבבות בוחרים. משום כך, הפסידה המפלגה השלטת, בשתי מערכות ציבוריות בלבד – 12 מנדטים. קו הירידה שלה הוא לא רק בולט בעוביו אלא גם נמשך. ברור, אפוא, כי הבוחר הישראלי אמר לאו חזק לתסביך הבעלות של המערך, והן מכריע לאלטרנטיבה מהותית וייצוגית בכנסת ישראל.

ב.

כיצד קרה הדבר? למערך יש עדיין חזקה, כמעט מונופוליסטית, בשני מיגזרים: באוכלוסייה הערבית ובקיבוצים. האזרחים הערבים נתנו למערך, במישרין, שני מנדטים לכנסת. באיחוד הקבוצות והקיבוצים (מפא"י), בקיבוץ המאוחד (אחדות העבודה) ובקיבוץ הארצי (מפ"ם), מוסיפים חבריהם להצביע ב- 90-95 אחוז בעד מפלגות המערך. הם כ-4 אחוזים של האוכלוסייה, כלומר הם מספקים למערך כ-5 מנדטים. זה יתרונם ההתחלתי של יריבינו עלינו. לא קטן הוא.

הניתן הדבר לתיקון, מבחינתנו?

בקרב האוכלוסייה הערבית, זכינו, בבחירות לכנסת השמינית, להתקדמות רצינית. הפעם קיבלנו ממנה, במישרין, 9,160 קולות, בעוד רשימת בדואים, הקשורה עם הליכוד, בהסכם עודפים, קיבלה כ-3,500 קולות. רשימה זו לא עברה את אחוז החסימה. איננו יכולים לומר, כי כל תומכיה היו מצביעים, במישרין בעד הליכוד; על יסוד המגעים, שבהם גם אני נטלתי חלק, מותר להניח, כי רובם היו תומכים גם ברשימת הליכוד עצמה. יוצא, כי קיבלנו מאת האזרחים הערביים, הדרוזים, הבדואים, המוסלמים והנוצרים, מספר קולות כדי מנדט אחד בכנסת. הגידול הוא רב, פי ארבעה ויותר, ממה שהישגנו בבחירות של שנת 1969. בהתמודדות הבאה יכול, אפוא, הליכוד לצפות לתמיכה בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, כדי מנדט שלם, או אולי שני מנדטים. המונופולין של המערך, שהושג באמצעים שונים במיגזר זה, הולך ונחלש.

באשר לקיבוצים, מוטב לנו להניח, כי, עד ייתם הדור, לא יחולו בהם שינויים רבים, מבחינת "הרגלי" ההצבעה. אמנם, גם בהתיישבות הקיבוצית קיבלנו קולות בודדים (נקווה שהפעם לא תיפתח חקירה נגד "החוטאים") אבל הקולקטיביות הרעיונית תוסיף לפעול בהם. אף על פי כן, נוצרה גם בהתיישבות מעין תמורה ליתרונם של יריבינו, או להפסד שלנו. כוונתי למושבים. לדוגמה: בתנועת המושבים קיבל הליכוד 21 אחוז בבחירות האחרונות ו-17.5 אחוזים ב-1969. במושבי הפועל המזרחי קיבלנו בבחירות הקודמות. 7.9 אחוזים ואילו בבחירות אלו הכפלנו את תמיכתנו והישגנו 15.3. אפילו במושבי העובד הציוני (ל"ע) גדלנו מאוד וקיבלנו 16.1 אחוזים השוואה ל-4.0 אחוזים בבחירות הקודמות, לפני ארבע שנים. אם נטייה זו תימשך במושבים לסוגיהם, תקום לנו, אולי כבר בבחירות הבאות, תמורה מאזנת, לגבי הקיבוצים, בקרב עובדי האדמה. הסיכוי נראה להיות טוב.

אולם, בבקשי שוב סליחה מכל חוטי השדרה, הנוטים להתקרר, עלי לציין כי במדינה של ימינו, המתועשת, לא הכפר אלא העיר קובעת את תוצאותיהן של בחירות. זה טיבה של ההתפתחות בקרב כל העמים; אין מנוס ממנה. בחום בלב, עלי, אפוא, לציין, כי בערי ישראל חלה ב-31 בדצמבר 1973, תזוזה, שאפשר לכנותה, מבלי להשתמש במלים דרמטיות, רבת-משמעות.

בירושלים העיר, גבר הליכוד על המערך. בשנת 1969 קיבלנו 31,013 קולות, ואילו המערך השיג 33,388 קולות. השנה קיבל המערך 26,910 ואילו הליכוד השיג 37,417 קולות. בתל-אביב התקרבנו למערך במידה "מסוכנת". לפני ארבע שנים היו למערך בעיר זו 93,463 ולליכוד 73,256 קולות. ב-1973 קיבל המערך 77,318 והליכוד 71,629. במקום הפרש של עשרים אלף, הבדל של ששת אלפים בלבד. זהו החישוב העירוני, בלי קולותיהם של החיילים, תושבי תל אביב. ביודענו, כי בצבא גבר הליכוד על המערך, יש יסוד להניח, כי בעיר תל אביב השתווינו עם המערך, או אולי אפילו עלינו עליו.

מעניינים במיוחד הם המספרים בחיפה, בגלל שִמעהּ כ"אדומה". בשנת 1969 קיבלנו בעיר יפה זו 32,707 קולות ואילו למערך ניתנו בה 61,137 קולות. בשנת 1973 זכה המערך, באיזור חיה, לכ-80 אלף קולות, והליכוד לכ-50 אלף. ההפרש עודנו רציני, אך אף הוא קטן בהרבה.

כדי להחכים, נדרים. באר-שבע: לפני ארבע שנים קיבלנו 7,336 קולות, המערך השיג מספר כפול מזה – 14,428. השנה זו קיבל 12,427 קולות ואילו הליכוד עלה ל-9,350. גם בעיר ואם זו בישראל חצינו את ההבדל בינינו. מיוחדת היא העיר בני-ברק. נתבונן בתוצאות בין 196-1973. אז היו לנו 6,906 קולות ואילו למערך 9,046. הפעם, קיבלנו 8,498, והמערך ירד ל-7,446 קולות. ומה על שכנתה, גבעתיים, אף היא עם אופי מיוחד מאז הקמתה?

ב-1969 היו לנו בה 7,562 ולמערך 13,573; בשנה זו קיבלנו, 8,579, והמערך – 12,228. לנו עלייה, למערך ירידה, בינינו התקרבות (מספרית). אם נמצאנו באיזור זה, נציץ ברמת-גן המתפתחת. בשנת 1969, 22,202 לליכוד, 29,050 למערך; בשנת 1973 23,722 לנו, 24,455 למערך. ההבדל של כ-7,000 קולות הצטמק לשבע מאות בקירוב.

הריני מבקש סליחה על ריבוי המספרים. אך הם נחוצים היו להוכחת התיזה: בעיר, המערך יורד והליכוד עולה. כמובן, יש גם יוצאים מן הכלל. תוך עיון ברשימה, ראיתי, כי מעטים הם. הכלל הוא: תזוזה רצינית במרכזי האוכלוסין העיקריים, מן המערך אל הליכוד. וכאמור, העיר קובעת.

ג.

מעיקרה היתה זו מערת בחירות שקטה ונאה. טלוויזיה, רדיו,מודעות בעיתונות, אסיפות. היו גם קריאות ביניים, שכוונתן להפריע. התנסיתי בהן. לא נורא. עמים, עם ניסיוןממלכתיבלתי מופסק במשך דורות יודעים בתקופתנו תופעות הרבה יותר שליליות בבחירות, לרבות אלימות. אצלנו ברוך השם, לא יכירן מקומן. העם הזה הוכיח, כי כשיר דמוקרטיה הוא. כל הכבוד לעם הזה.

אבל היו מספר תופעות חמורות, של כיעור דוחה, גם בבחירות אלו. חיילים, בניהם של לוחמים, ספרו לאבותיהם, כי באו ליחידותיהם "מסבירים" (במדי צבאנו!) והזהירום לאמור: "אם תצביעו בעד הליכוד, תשבו פה בחזיתות, שנים רבות".

פולי רוקיות מבזה זו תובעת חקירה. עם כינון הכנסת הדחשה, על ועדותיה, נתעניין בסוגיה רצינית זו.

אולם, על אף ההסתה, זכה הליכוד במקום הראשון בתמיכת חיילינו. שוב עצמנו מאוד. לפני ארבע שנים קיבלו מפלגות הליכוד כ-35 אחוזים בצבא, בתוכם כ-31 אחוזים לגח"ל. אז קיבל המערך, אם זכרוני אינו מטעני, כ-52 אחוזים. היה, אפוא, הפרש לטובת יריבינו של 17 אחוזים. לא זו בלבד שהשתא מחקנו את ההבדל הזה כליל, אלא אף עלינו על המערך בקירוב בשני אחוזים. לא אכחד, כי הצבעה זו של חיילי ישראל עוררה רגשות עמוקים בלב. הם, הנושאים על שכמם את העול, הביעו אמונם בליכוד ובעקרונותיו אשר סופקו להם, לעיון, כשבועיים לפני יום הבחירות. "המסבירים" הסיתו, אך החיילים הצביעו: למעלה מ-40 אחוזים בעד הליכוד. היה זה יום טוב בחיינו, שהם מספר הימים הטובים לא היה רב מדי. מדוע כה טוב היה היום, בו קראנו, כיצד הצביעו החיילים – אותיר לקורא, היודע את תולדות המדינה, לנחש.

מלבד ההסתה הפוליטרוקית בצבא, נהגה הממשלה בכיעור של כזב מדיני וביודעין. דובריה טענו, כי הם יביאו לנו, מז'נבה, הסכם שלום עם מדינות ערב, על פי מדיניות המערך. החיזיון הנורא הוא בכך, כי השרים והמושלים והתועמלנים   י ד ע ו ,  כי שקר בפיהם. מדיניותה המוצהרת של מפלגת העבודה היא: לא לזוז משארם א-שייח', מחבל עזה, מרמת הגולן, מירושלים, מנהר הירדן. הם קראו את החלטת הפסגה באלג'יריה. הם שמעו את נאומיהם של פהמי ושל א-ריפעי בז'נבה. הוברר להם, אם הוכחה נוספת היתה דרושה, כי שליטי ערב שבים ומכריזים שלעולם לא יעשו שום הסכם עם ישראל, אם לא ניסוג לקו ה-4 ביוני 1967, אם לא נמסור את ירושלים המזרחית, אם לא "נשיב הזכויות הלאומיות המלאות של העם הפלשתיני", כלומר, אם לא נסכים לחיסולה, בשלבים, של מדינת היהודים, ואף על פי כן, הטעו ביודעין את העם ואמרו לו: אנחנו נישאר בירושלים כולה, ברמת הגולן, בעזה, ובשארם א-שייח' ונביא לכם הסכם עם הערבים: אולי יש תקדים להטעיה רשמית זו. לא נמצאהו במדינות דמוקרטיות. על אחרות מוטב לא לדבר, כדי להימנע מהשוואה המחייבת להרתיע כל יהודי לגבי כל רעהו, או יריבו.

כאשר נוויל צ'מברליין חזר מגודסברג, נופף בפיסת הנייר הנודעת וציטט בכוונה את ד'יזרעאלי: "אין זו הפעם הראשונה שמגרמניה בא שלום עם כבוד", אולי היו ספקות בלב, אך הוא עדיין סבר כי ההסכם החתום יכובד. "תמימות" כזו אינה מנת חלקם של דוברי המערך – אין להם אפילו הסכם לאחר מינכן. באומרם, כי הם יביאוהו, על יסוד תורתם שבעל פה הכתובה, הם הטעו את הבוחרים בידיעה מלאה, בכוונה לא טובה. אך גם זדון זה לא עמד להם. רבבות מתומכיהם לשעבר הביעו אמונם בליכוד, עקרונותיו ושליחיו.

ד.

מי נתן לנו את מרבית כוחנו? הווה אומר, המאמינים והעניים. אפשר גם לומר, כי העניים-המאמינים העלונו. "מנדט" כזה מטיל אחריות רבה; אבל הוא גם מחמם את הלב. גאוותנו על שולחינו.

מה העלה את כוחנו? אביא את הדברים כסדרם. על פי הערכתי:

ארץ-ישראל. זה הגורם המכריע בעלייתנו, בעיר, במושב, בצבא. תועמלני המערך לא העריכו מה עמוק הוא עניין זה, אמנם כן, של נחלת אבותינו בלב העם, אשר לדורותיו, התגעגע על ארץ ישראל, התפלל עליה ולמענה, סבל ולא שכח אותה, חי ומת למענה, ודבק בה בכל תהפוכות העתים. אדם, כשר החוץ דהיום, חיבר שני כרכים עבים, לאחד קרא "עמי", לשני "ארצי", אך בז'נבה, בשער העמים, לא מצא צורך או יכולת לומר בפשטות, כי ארצו, ארץ ישראל, שייכת בזכות, לעמו, העם היהודי. נהפוך הוא. הוא אומר לתושבי ניו-יורק, כי לא ייתכן שום הסכם עם מצרים, אם לא נמסור שטחי ארץ ישראל לחוסיין. כך הוא מעניק למצרים "מעמד" ביחס לארץ ישראל אשר מעולם לא היה. אבל לעומת מר אבן, חיים בארצנו רבבות ומאות אלפים של בני עמו, עניים, מאמינים, או מאמינים ועניים, אשר בשבילם ארץ ישראל היא אהבתם, מורשת אבותיהם המקודשת להם, חדוות חייהם, משאת נפשם. הם אמרו לאו למחלקי הארץ; הן לליכוד, נושא דבר שלמותה.

הזכות למולדת ולביטחון לאומי. הצלחנו, במידה רבה, להחדיר את הכרת האמת, כי כל חלוקה מחדש של ארץ ישראל המערבית, היתה מעמידה את כל ערי ישראל בטווח האש של האויב, השואף להכחידנו, היתה מסכנת את חיי האבות והאמהות והילדים ואת עצם קיומה של מדינת היהודים. אכן, הזכות לארץ ישראל והזכות לביטחון ולשלום, אין להפריד ביניהן; חד הן.

הקריאה, להקמת ממשלת ליכוד לאומי.

המחדל, וד"ל.

הצורך, לומר מראש ללוחצים למיניהם, כי פה לא תהיה מינכן שנייה.

ההכרה להודיע למערך, כי עליו להיגמל מן התסביך הקשה של "בעלות" על המדינה, אשר למען הקמתה וקיומה כה רבים הקריבו כה הרבה.

כל הגורמים האלה פעלו, בנפרד ובמשותף, כדי להביא לירידתו הנוספת של המערך ולהישגו החשוב, להתקדמותו הרבה של הליכוד.

הבוחרים עשו מעשה רב.