מה למדנו מזאב ז'בוטינסקי

ל"ו שנים להסתלקותו

מוח משולב, המתפנה לשטחי יצירה שונים, המצטיין לא באחד מהם, אלא בכולם, הוא חיזיון נדיר בתולדות אנוש, אריסטו, הרמב"ם, דה וינצ'י – ולפני כולם, ומעל כולם, באדיר במגלי עולמות ובמחוקקי חוקיהם, משה – הלא הם השמות המעטים, בכל הדורות, המוכיחים את קיומו של חיזיון זה ואת נדירותן.

מוח משולב היה לזאב זבוטינסקי. הוא היה משורר ובלשן, מדינאי וסוציולוג, סופר נואם, לוחם ומורד. נוסיף לשאול, מה למדו בני דורנו מזאב ז'בוטינסקי, ומה ילמדו ממנו הדורות הבאים, כפי שהוא עצמו שב ושאל, במאמרים ונאומים, מה למדנו מהרצל.

המשורר

על יחסי הגומלין בין השירה לבין התקופה, ניתן לומר מה שהוגד על ידי חוקרים על השפעה הדדית של האישיות והתקופה. כידוע, טוענים במטריאליסטים, כי התקופה יוצרת את האדם, ואילו האידיאליסטים מאמינים, כי האדם יוצר את התקופה. חוכמת החיין וניסיונם מצווים לסכם, כי בין האדם ובין התקופה קיימת הפשעת גומלין. הנה אחת הדוגמאות הבולטות בהיסטוריה. אלמלא המהפכה והתהפוכות, הפלישה, המפלה וההתעוררות, לא היה נודע שמו של קצין בחיל התותחנים, בעל שם איטלקי מוזר, אלא בחוג חבריו ופקודיו. מאידך גיסא, אלמלא אותו חיזיון אישי, שאין לו שיעור, ושמו נפוליאון בונפרטה, לא היה מתרחש מה שאירע בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 בין מדריד למוסקבה.

השפעת הגומלין כזאת ישנה בין השירה, או הספרות בכללותה, לבין התקופה, יש והתקופה יוצרת את השירה, יש ואחת משפיעה על רעותה. אך שירתו, ויצירתו הספרותית של זאב ז'בוטינסקי קדמה לתקופה, יצרה תקופה. הוא שר על כוח עברי. לפני שנולד, על מרד, לפני שנעשה, על צבא עברי, בעוד נשקו עדיין היה חלום, או קבור: על מדינה עברית, בעוד רבים עדיין לעגו להזכרת שמה, על הדר, בעוד הנימוס, או חוסר הנימוס, של הגיטו, שלט בישראל.

מהדר הלשון

הוא היה אומר: אני קולט שפה מן האויר. ועוד היה אומר: עלי לעמול קשות כדי ללמוד לשון. היש סתירה בין שתי הודעות אלו? יש ואין. זאב ז'בוטינסקי היה קולט שפה חדשה כאילו מן האויר. אולם, בקולטו את הברותיה, היה עמל עמל רב ומדוקדק, כדי להעמיק חקר במקורותיה, כדי לדעת אותה על בוריה, כדי לפתוח בפני עצמו, ובפני תלמידיו, עולם חדש, אשר כל לשון נלמדת מסוגלת לפתוח בפני עצמו, ובפני תלמידיו, עולם חדש, אשר כל לשון מסוגלת לפתוח בפני מי שמתדפק עליו. אפס, במחצית חיו השניה הקדיש את כל כשרונו הבלשני האדיר, בעיקר לתפקיד אחד, לשפורה, לייפוייה ולהאדרתה של השפה העברית, בביטוי ובמבטא, בהגיג ובהיגוי. יכולני להעיד, כאחד מתלמידיו, שזכו לצקת מים על ידיו, כי זאב ז'בוטינסקי היה עומד כולו <לא ברור>, בדחילו וברחימו, בפני החיזיון, המיוחד במינו, ששמו שפת עבר. הוא היה מוכן, כל יום וכל שעה, להרכין ראשו, להתפעל ולהתרגש משפת הקיצור והעומק, שפת הצמצום והעושר, שפת האמונה והתפילה, שפת התהילה והתוכחה, שפת השילוב של המוצא ושל הצליל, שפת האזינו וחזון אחרית הימים, שפת איכה ושיר השירים, שפת החיים והתחייה – שפת התנ"ך.

ודאי רק עם ישראל יכול היה להחיות את השפה העברית. אולם רק את השפה העברית אפשר היה כך להחיות. ושפה – כך האמין זאב ז'בוטינסקי – היא כגן. כפי שאתה מטפל בגנך ומשקהו, מסלקהו, מנקהו מקוצים, כך עליך לטפח את שפת עמך, בייחוד זו הנצחית. המחודשת. משום כך הוא לא רק קבע בנדר, לאמור, השפה העברית תהא שפתי ושפת בני, אלא הוא דרש מאיתנו לזכור תמיד, כי לא לשון רגילה שגורה בפינו אלא שפתו של נעים זמירות ישראל.

במדינתנו כולם דוברים עברית, היא מחודשת, היא מתחדשת. לעיתים היא אפילו חדישה. לא פעם אחת בלבד הננו מתייחסים בחיוך סלחני, או אף בהנאה בשומענו את ילדינו אומרים: "היה אכסידנט, כארטרפיק, רשם רפורט" אולם לא זו היא שפת העבר החיה. זכור העברי, אל תקצץ ואל תקוצץ. אם בימים עברו, על אדמת נכר, או במולדת, הצו היה : למד את שפתך, הרי, בימים אלה, תחת שמשה של חירות ישראל, הצו הוא :כבד את שפתך. זכור כי בפיך השפה המופלאה,שפת התנ"ך.

המדינאי

היש מדינאי? או האם המדיניות היא שדה פתוח, וכל מי שתאבה נפשו יכול לבוא להתגדר ולהכריז: מדינאי אני. מוזר לעיתים לראות את חוסר ההבנה לגבי חכמה ואומנות מיוחדות אלו,הקשורות במדיניות כאילו יכולות להיות נחלת הכול. אנו מכירים בסגולתו המיוחדת של אדם, הנוטל לידיו כלי קטן ומוציא ממנו צלילים אנושיים, שמימיים, המעלים אותך לעולם האידיאות של יופי, שממנו, על פי תורתו של הוגה הדעות הקדמוני, כאילו ניתקה הנשמה ואליו היא חוזרת בראותה, או בשומעה, את היופי בהתגלמותו. הכנר יכול לעשות זאת: אתה, עם אותן האצבעות ועם אותן העיניים, עם אותו כלי, אינך יכול לעשות דבר. אנחנו מכירים בכושרו המיוחד של אדם, הנוטל מכחול לידו ומצייר תמונה, אשר בפני יופיה ירכינו ראשיהם אנשים, אף אחרי דורות רבים. רואים אנו את יחוד כושר היצירה של אשם הנוטל אבן ופטיש ובעזרתם מגלם, בצורה מוחשית הדר ויופי. עלינו ללמוד ולדעת, כי כפי שיש כנר, צייר, פסל – ולא רבים הם באנושות – כן יש מדינאי, על פי תחושתו ועל פי כושרו, שאינם נחלת הכול.

אך במה יוכר המדינאי: וכיצד יוכר? כדי להשיב לשאלות אלו, יש להוסיף, או להקדים ולשאול: במה יוכר הכנר? לא מיד ידע האדם, כי לפניו המאסטרו. שנים חולפות, הכשרון עולה, ההוכחות ניתנות, המנגינה נשמעת, הלבבות נכבשים. ובבוא היום קמים אנשים ואומרים : עתה ידענו, זהו המאסטרו.

וכך במדיניות. לא מייד יוכר המדינאי. אולם, אם בימי הרת עולם קם אדם ומכריז, כי אנגליה תפתח בחזית במזרח הקרוב, בעוד רבי המדיניות הבריטית, ובראשם מי שנחשב גיבור לאומי, המצביא קיטשנר, אומרים את ההיפך, וכעבור זמן קצר נפתחת החזית במזרח הקרוב – לומדים בני אדם, שהמדינאי עלה, הוא ראה נכוחה.

אם בימי מלחמת עולם, כל העסקנים טוענים וזועקים לניטראליות, ואילו אדם אחד מתייצב מולם ומכריז, כי ארורה ואסורה הנוייטראליות, כי יש לפעול לקום נגד טורקיה אשר אם שלטונה בארץ ישראל לא יחוסל, לא תהא אחרית לתקוותנו. וימים חולפים, שנים עוברות, והכל, בדיעבד, מודים, כי הבל היתה ההתקשרות, יודעים בני אדם : המדינאי דיבר.

אם בשלוט נציב עליון בריטי ממוצא יהודי, אומרים הכול כי הוא בבחינת עזרא של ימינו, נסיך בלתי משוח, נושא תקוות העם, ואילו אדם קם מכריז, כי משטרו של הרבט סמואל הוא ראשית הניסיון לחסל את הציונות, וכעבור שנים מספר הכול רואים כי כך, ולא אחרת היה – שוב ידוע, כי המדינאי השמיע את דברו.

אם בימים בהם עסקנים מקללים את רעיון המדינה היהודית, דוחים אותו, אוסרים אותו, כופרים ונלחמים בו – קם אדם ומודיע, כי המדינה היהודית היא צו הצדק העליון, היא תקום, בימינו תקום, וחולפות שנים ואחריתו שואלים הכל : איכה יכולנו בלי מדינה יהודית, הרי ברור, כי כינור הפלאים של המדינאי הוצאי את מנגינת האמונה בתקומה הלאומית.

אם בתקופה, בה לא היה לנו לא נשק, לא צבא, ולא כוח ועל מצחו של נודד נצחי היתה רשומה מלת האימים הפקר, קם אדם ואומר ומצוה : לימדו לירות, ומוסיף ומודיע כי הצבא העברי יקום, בו תוחלתו. בלעדיו אין תקומה ולא יהיה קיום, ואחרי שנים קמים כל ה"פציפיסטים", כל ה"אנטי מיליטריסטים", ובהתפעלות של תמימות שואלים, איך היינו יכולים בלי צבא עברי – משתמע, כי חכם המדיניות, הרואה את הנולד, הוא שדיבר.

כזה היה זאב ז'בוטינסקי המדינאי. ונזכור, כי בסערה ניכר רב החובל. בנגינתו המאסטרו, והמדינאי ניכר באבחנתו, בראיית הנולד.

זאב ז'בוטינסקי הותיר לנו תורת צדק שלמה. הוא האמין בשוויון האדם. באחד ממכתביו, הוא מדגיש, כי בשבילו העקרון של השוויון הוא בבחינת אידיאה פיקס. ואף לילד לא יפנה, בשפה אירופאית, בה קיימת האבחנה הידועה, בלשון "אתה", אך אמונתו בשוויון לא היה לה קשר עם הוולגריזציה של השוויוניות, שאין בה לא צדק ולא קידמה, אלא להיפך, יש בה עוול המסיג לאחור. הוא האמין בשוויון מתוך עליה או העלאה. זה הצדק. זו הקידמה, ועוד הוא האמין, בכל חום לבו, כי צדק ושוויון בלי חרות, אינם אלא סיסמאות שווא בידי מורדי האור, חרות וצדק יישקו. זו היתה אמונתו החברתית של זאב ז'בוטינסקי. והוא שאב אותה מן המעיינות המתגברים, מן המקורות הנצחיים, של תורת ישראל, של תורת הנביאים. ומי צדק ? הן כל האיומים של ימינו מוטלים כאלילים מנתצים לנגד עינינו, ואילו תורת הצדק של נביאי ישראל מזהירה בזוהרה הנצחי.

צדק חברתי יסודו וראשיתו לא באפס אמצעים אלא במינימום של אמצעי קיום לכל אדם באשר אדם הנהו. וכך נאמר בסעיפים 25 ו-26 להצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם, מדצמבר 1948 :

Everyone has the right to a standard living adequate for the health and well-being of himself and of his family, including food, clothing, housing and medical care... Everyone has the right to education.

עתה נתרגם את האנגלית הבין לאומית לעברית האימרתית שטבע זאב ז'בוטינסקי, בחמש עשרה שנה לפני ניסוחה של הצהרה כלל אנושית זו :

מזון: food

מלבוש: clothing

מעון: Housing

מרפא: Medical care

מורה: Education

הנה כי כן, אלה הם חמשת המ"מים המפורסמים של זאב ז'בוטינסקי שהוא הנחילם לנו, וכפי שנתברר, לעמי תבל.

הנואם

ציצרו, אחד מגדולי הנואמים, לא רק בימי קדם, אלא בכל הדורות, חיבר ספר קטן על אומנות הדיבור. הוא מסביר, אולי במידה של סובייקטיביות, כי אומנות הדיבור, אין דומה לה. רבים הם, לפי דבריו, אמני הפיסול, האדריכלות, הספרות, או השירה. אולם מה מעטים שמותיהם של הנואמים האמיתיים בכל התקופות? האמת היא כי אומנות הדיבור כלל אינה ניתנת ללימוד. ודאי כל האומניות האחרות, זמרה או נגינה, ציור או פיסול, מותנים קודם כל בכשרון טבעי, אולם בשטחים אלה ניתן ללמוד, אם לא הכל, הרי הרבה מאוד, ובלעדי הלימוד אף הכשרון לא יועיל. לא כן באומנות הדיבור. בשטח זה למעשה אי אפשר ללמוד דבר. עובדה היא כי כל בתי הספר לרטוריקה מימי קדם ועד עצם היום הזה, לא הוציאו אפילו נואם אחד ששמו ילך לפניו. המעטים ששמותיהם חרותים על לוחות הזיכרון של עמיהם, לימדו את עצמם להשמיע דברם.

ואיזהו הנואם? האם מי שקולו רם לשונו מהירה, שפתו חלקלקות, ובשרוולו מספרים בפיו שלהבת הכובה עם צאתה? לא. זהו הנואם, היודע לשלב את ההיגיון עם הרגש, את השכל עם הלב, אשר ממנו, מליבו וממוחו, נמשך חוט, או אלחוט. אל ליבותיהם ומוחותיהם של שומעיו. וברגעים מסוימים, כל השומעים נעשים שלמות אחת, והנואם נעשה חלק ממנה, כזה היה הנואם זאב ז'בוטינסקי. כך ראינוהו, ושמענוהו. כך הרגשנוהו. ישבנו למטה, הוא עמד למעלה, ולפתע היינו מרגישים.כל אחד לחוד וכולנו יחד, שאנו נישאים אל על,אל עולם אחר, שכולו אמונה, אחוה, אהבה, מסירות, תקווה. – שכולו יופי וטוב. נואם כמוהו לא קם, ספק אם יקום. אך ללמוד צריך, אף אפשר.

הלוחם והמורד

אמר דקארט: אני חושב, משמע אני קיים. אך יש תקופות, בהן נקרא האיש לומר: אני לוחם – אני קיים. זאב ז'בוטינסקי הוכיח את קיומו בחוט המשולש : במחשבה, בסבל, המלחמה.

הוא היה לוחם. ומהות מלחמת חיו התבטאה בקריאתו להיות תמיד מוכן להתחיל מחדש. באחד ממכתביו המופלאים, הוא מזכיר את אשר קרה את המגלה הגדול ניוטון. אחרי עשרות בשנים של עמל המחשבה, החודרת והיוצרת, העלה ניוטון על הכתב את הגיגיו. החיבור היה כמעט מושלם. אך החכם הגאון עזב לרגע את חדר עבודתו, על שולחנו ליד ניירותיו, השאיר נר דולק. קפץ חתול, הפך את הנר, ויהי כל החיבור, פרי עמל חיים, לאפר. ואז מדגיש זאב ז'בוטינסקי במכתבו, עמד ניוטון בפני עולמו שחרב ואמר משפט אחד: אתחיל מחדש. והתחיל. והמשיך. וחידש.

סיפור מציאותי דומה קיים בפרשת חיו של הוגה הדעות והיסטוריון גדול, הלא הוא תומס קרלייל. הוא כתב את אחד הספרים המיוחדים בהיסטוריה ובפילוסופיה של ההיסטוריה, הלא הוא ספר "המהפכה הצרפתית" פרצה דליקה ואש אחזה בספר. לא נותר ממנו אלא אפר. עמל של שנים נחרב כליל. ומה אמר תומס קרלייל ? כניוטון הודיע כי יתחיל מחדש. קרלייל עצמו הביע בדיעבד סברה, כי החיבור השני על המהפכה הצרפתית, אף עולה על קודמו הנשרף.

כך נהג ז'בוטינסקי. מעולם לא הכיר בכשלון, ואמר : הרי הוא פתח לנצחון. מעולם לא נפלה רוחו בירידה והצהיר: הריהי סימן עליה. זו היא נפשו של לוחם.

גדולתו של זאב ז'בוטינסקי, הלוחם. לא היתה בעינינו זקוקה לשום הוכחה... היריבים בגידופיהם ובזלזוליהם – לא שמנו אפילו לב אליהם. אנו ידענו את הגדולה. אנו נשמנו אותה במחיצתו. אבל נדמה לי, כי עוד גדל הלוחם בגדולתו שעה שנלחם על אותו דבר מופשט וממשי, עמוק ועליון, מודבר ועולה, נצחי ובלתי מנוצח : צדק. לעיתים, כל שאיפת הצדק האנושית מתרכזת סביב אדם אחד, אם שמו יהא דרייפוס, בייליס, או סטאבסקי.

אמר ג'פרסון:

" סבור אני, כי מרד קטן, מפעם לפעם, היא דבר טוב ונחוץ בעולם המדיני, דוגמת הסערות בעולם החומר.. אילן החרות יש לדשנו לפעמים בדמם של פטריוטים ועריצים" .

לא זה היה מרד, אשר את רעיונו נשא זאב ז'בוטינסקי. לא למרד "קטן" הנחוץ, כאילו באורח עקרוני, לאילן החרות למען לא ייבש, היתה כוונתו.הוא חזה ותבע מרד הצלה וגאולה.

מרד אינו מרידה. במרידה אתה הולך וחוצה את הרוביקון –אף עם קיסר, במרד אתה קם ועולה על הסלע – אף עם אספרטקוס. מרידה היא לשלטון על העם, מרד הוא לחרותה של האומה.

מרד אינו אינו מלחמה. מלחמה מתכננים, מרד פורץ. במלחמה כופים את השרות, במרד מתנדבים למלחמה.

מרד אינו הגנה. הגנה היא פעולה שראשיתה השלמה, מרד הוא פעולה שכולו יזמה.

נושא החזון

כזה היה המרד, המציל, הגואל משנה הגורל, אותו נשא זאב ז'בוטינסקי בחזונו ובשירו ובדוגמת חייו. מעל לכל היה זבוטינסקי נושא חזון המדינה העברית בדורנו. אחרי הרצל לא היה ואין כמוהו לנשיאת חזון הגאולה, מול המתכחשים והמשכיחים. אמנם עד כעבור שנתיים לאחר שיגור מכתבו של שר החוץ הבריטי אל הלורד רוטשילד, מכתב שנודע שמו כהצהרת בלפור, עדיין דיברו מנהיגי ישראל על מדינה יהודית שתקום. אולם האמת היא כי בימים ההם דיברו כך רבי הקיסרות הבריטית, חובקת זרועות עולם, עטורת הניצחון ואדירת הכוח. כאשר השליט החזק אומר הן, לא נדרש אומץ לב ואינה דרושה תבונת השכל, כדי לומר אחריו הן ההד. כעבור מספר שנים החליט השליט לומר לאו, לא תקום מדינה יהודית בארץ ישראל. זאת היתה שעת המיפנה הגורלית, כל מנהיגי ישראל והציונות השיבו גם ללאו הזה כהן. זאב ז'בוטינסקי בלבד, הוא ולא אחר הרים את נסו של הרצל המושפל והשיב ללאו הנכרי בלאו היהודי, או במילים אחרות הוא שלל את הלאו הזר וחייב את הן –ההד של ההיסטוריה היהודית אלמלא כן לא היתה קמה ולא היתה יכולה לקום, מדינתנו בימינו.

יכולים אנו לומר. כי הנה הנס הנשיא, והנה התקומה הלאומית, הנה נס הצבא העברי, והנה נס שיבת ציון – ובכל הניסים האלה, הנגלים והטמירים, טיפה מטיפות דם ליבו של זאב ז'בוטינסקי. בלעדיו, בלעדי חזונו, מחשבתו, סיבלו ומלחמתו, לא היתה קמה מדינת ישראל. לפיכך חייבים בני כל הדורות, להכיר תודה למי שהוציאם מעבדות לחירות.