מה היתה עושה תנועת החרות?

במשך שמונה שבועות האחרונים נסיתי להסביר לתושבי מדינה זו את מצבה של ישראל בעולם המדיני, הכלכלי והצבאי, כפי שהתפתח תחת המשטר שיש לנו כל הזכות לכנותו "המשטר הינאסי", בכל אופן, עלי להודות שאלה אשר האזינו לדעת תנועתנו עוררו שתי שאלות: ראשית, האם תנועת החרות תצליח יותר? ושנית, מהי תשובתך הפוזיטיבית לבעיות שיצגת היום לפנינו? והייתי נאלץ אז להודות כי בשתי שאלות אלו יש יותר מאשר מידה של רצון-רע או של אי-הבנה.

"האם אתם תצילחו יותר?" אם עונים על שאלה זו בכל הכנות בשלילה, אזי שום שינוי של ממשלה, ושום שינוי בקבוצה השלטת, לא היו אפשריים בעבר בכל מדינה שהיא ולא יהיו אפשריים בימינו אנו. תמציתה של הדמוקרטיה היא האפשרות לחילוף שליטים. אפילו אם מצליחים השליטים במעשיהם, הרי שתבונתם של העמים החופשיים מכתיבה להם את הצורך להחליפם מדי פעם, משום שיש מידה גדולה של אמת בכך שיש בכוח כדי להשחית את אלה שבידיהם נתון כוח הזה, ושלטון מוחלט מביא, בסופו של דבר, לידי שחיתות מוחלטת. ברם, אם השליטים אינם מצליחים במעשיהם אזי השינוי הוא בבחינה הכרח מוחלט. צחוק הגורל הוא שהיהודים מטיפים לדמוקרטיה בפני כל עמי העולם, אולם בקרבם עצמם מפתחים הם פילוסופית חיים שאינה אלא טוטאליטריות מוחלטת, ושואלים, ועלי לומר בגלוי, את השאלה הטפשית: התצליחו אתם יותר?

בכל הנוגע לתוכנית הפוזיטיבית שלנו, חושבני כי מכל ה"לא" הרבים שאמרנו, אפשר להסיק את ה"כן" הרבים. אם אתם אומרים שאיננו רוצים באפלה, אינכם נותנים בזאת תשובה שלילית. בכך אתם קובעים באופן פוזיטיבי שרוצים אתם באור. עם זאת, ברור הדבר שאם אומרים אתם כי אינני רוצה לנסוע לפורט אליזבת במכונית, חייב אני להוסיף הצהרה פוזיטיבית להצהרה שלילית זו ולהסביר אם לנסוע לשם ברכבת או במטוס. אני מאמין שמאז יצר ראש בית''ר את תנועתנו, אפשר היה לגלות את ההצהרות הפוזיטיביות בכל ההצהרות השוללות שלנו שניתנו באוזני העם היהודי בכל הנוגע לקוי המדיניות, לכשלונות ולטעויות ולעיתים לתפישות המוטעות של אלה שאחזו בהגה.

אולם, אם קיים עוד ספק כלשהו אנסה, בפני "משפחתי" שלי, לפרוש את תוכניתנו אנו ולהסביר מה נעשה אנחנו במקרה ונקבל את אימונו של העם כדי להקים ממשלה חדשה – ובהמשך דברי אסביר, מהי לדעתנו ממשלה חדשה – או במקרה אנחנו נהיה הרוח החיה בממשלה החדשה.

מה נעשה בחזית הפנים? ראשית, נעניק קונסטיטוציה לעמנו. פרשת הקונסטיטוציה בישראל מתחילה כשם שהתחילו כל ההתפתחויות, הן במדיניות והן בכלכלה: עם מעילה באימון, עם הבטחה שלא קויימה, הגורמת תמיד דימוראליזציה בקרב העם.

בכל המדינות שנוצרו בין שתי מלחמות העולם, בכל המדינות שבהן התקיימו מהפכות נגד המשטרים הרודנים, בכל המדינות האלה ניתנה "מאגנה כארטה" לבני עמים האלה, למען ידעו כי קיים חוק יסודי, או חוק עליון, שהוא עליון מעל לכל החוקים והמבטיח להם זכויות בלתי-מעורערות מסויימות.

עמנו הלך בשנת 1949 אל הקלפי כדי לבחור לא פרלמנט, אלא אסיפה מחוקקת. אמת, כל עוד יושבת אסיפה מכוננת על כנה, הרי שלא תוכל להימנע, כתוצאה מהחיים עצמם, מלקיים תפקידים של פרלמנט רגיל. ברם, יש להודות כי תפקידה הראשוני של אסיפה מחוקקת הוא להעניק קונסטיטוציה לעם. אולם מיד לאחר הבחירות, כאשר התכנסה האסיפה המחוקקת בירושלים, היא הוכרזה כפרלמנט רגיל, אפילו בשמו, ולא כל שכן בתוכנו ועם זאת הקואליציה הממשלתית בגלוי שלא תינתן כל קונסטיטוציה לעם.

במשך חמש שנים האחרונות – על אף שעשינו כמיטב יכולתנו, בתור מיעוט בפרלמנט, כדי להבהיר לרוב כי קונסטיטוציה הכרחית היא מכל נקודת השקפה שהיא – נימנעה קונסטיטוציה כזאת מהעם. אנו סבורים כי הקונסטיטוציה היא הכרח. אמת היא שהרוב חייב לשלוט. שתי האלטרנטיבות לשלטון של רוב הן, ראשית, תוהו ובוהו, ושנית, דיקטטורה.

שתי האלטרנטיבות האלו עלולות להביא לידי אסון למדינה וכל האנשים החופשיים יסלדו מפיהם. ברם, אמת היא שגם שלטון של רוב עלול להפוך לדיקטטורה. יש לנו דוגמאות בהיסטוריה, שבהן הוכח כי לא רק במשטר של מיעוט יכולה להתפתח רודנות, אלא אפילו במשטר של רוב. ומשום כך באה תבונתו של העם, שרכשה לה נסיון בכל מיני צורות של ממשל, ומכתיבה לו, לעמוד בפרץ ולחסום את הנטיות הדיקטטוריות המתפתחות במשטר של רוב.

מצב כזה אינו שורר במדינתנו. הכת השלטת יכולה לחוקק כל חוק הנראה לה – ולו גם דיקטטורי – מבלי שתהיה בידי העם כל הגנה נגד חוקים כאלה מנקודת מבטו של חוק העליון, מנקודת המבט של המוסר, או מנקודת מבטו של בית דין הצדק.

תהיה זו טעות לחשוב, ידידי, כי זוהי בעייה תיאורטית. למעשה כבר ביום הפכה בעייה זו למעשית ביותר במדינתנו, משום שיש לנו חוקים דיקטטוריים. מרביתם לא הוטלו עלינו על ידי ממשלתנו אנו, אלא נשארו לנו בירושה מממשלה קודמת, מממשלה קולוניאלית. "חוקי חרום המפורסמים, למשל, שהוקעו בזמנו על-ידי אחד מחברי הכת השלטת, שהיה אז שר המשפטים וכיום חבר הפרלמנט משם הכת השלטת. הוא קינה את החוקים הללו בפניהם של הבריטים "החוקים הדיקטטוריים ביותר בעולם שאפילו בגרמניה הנאצית אין כדוגמתם". וחוקים אלה קיימים עדיין במדינתנו, הם נוצלו לרעה וכבר גונו על ידי הרוב בפרלמנט.

ב-1951 נאסרו כמה עשרות בחורי-ישיבה בירושלים באשמת השתייכות לכת בלתי-חוקית בשם "ברית הקנאים" והובאו למחנה מעצר ליד חיפה –והדבר נעשה בהסתמך על "חוקי החירום" הללו. ולאחר מכן, בגלל התפתחות פוליטית-פנימית מסויימת – הקרע בקואליציה של מפא''י והדתיים – קם רוב בפרלמנט נגד חוקי החירום. הרוב החליט באופן רשמי להביע את דעתו בשם הכנסת, שחוקי החירום משנת 1945, שהם בתוקף בישראל, מנוגדים לעצם יסודותיה של מדינה דמוקרטית ויש, משום כך, לבערם. הוקמה גם ועשה מיחדת שמתפקידה היה להציע – בעתיד הקרוב – הצעת חוק לביטול חוקי החירום.

ההחלטה זו נתקבלה, כפי שכבר ציינתי, על ידי הרוב בפרלמנט, אלא שהיא מעולם לא הוצאה על הפועל. זוהי הוכחה נוספת לאופן בו מפרשים אנשי הרוב את המושג דימוקרטיה. אם יש להם רוב, אזי זוהי דימוקראטיה. אם הרוב הוא נגדם, אזי אין זה, בעיניהם אלה "רוב מקרי", שאסור או שאין צורך, להתחשב בו.

עובדה היא, שבניגוד לרצונו המוחלט של הפרלמנט, קיימים עדיין חוקי החירום במדינתנו, ונוסף להם ישנו חוק חירום מיחד, שנוצר על ידי הממשלה הזמנית הבלתי-נבחרת של שנת 1948.

וכבר השתמשו אף בחוק חירום זה – והשתמשו בו לרעה – ועלי להודות שהוא גרוע מחוקי החירום הבריטיים. משום שאם כי החוקים הבריטיים חיסלו את כל זכויות האזרח האלמנטאריות של אדם ואיפשרו לכל חייל ושוטר לאסור כל אדם בכל זמן שנראה לו, מבלי להזדקק לצו של שופט; ואם כי חוקים אלה איפשרו להביא אזרחים בפני בית משפט צבאי; ואם כי חוקים אלה איפשרו להחזיק אדם במחנה מעצר למשך זמן בלתי-מוגבל – הרי שבכל זאת לא היה מעצר עצמו מהווה הוכחה לאשמתו של העצור. הוא היה תמיד "חשוד". חוק החרום "שלנו" , לעומת זאת, קובע שאם מכריזה הממשלה אדם מסויים כאשם, אזי מהווה הצהרה זו הוכחה מספקת לבית דין בנוגע לאשמתו של העצור. בצורה זאת לא רק שהוא חשוד, אלא שהוא נדון על ידי הצהרה זו. השמתו "מוכחת" על ידי דו''ח סודי של המשטרה החשאית, ההופך להצהרה רשמית של הממשלה.

אם תינתן קונסטיטוציה לעמנו, יבוטלו חוקי חירום אלה – ראשית, כי תוצא מהחוק הקונסטיטוציוני, ושנית, כתוצאה מחוק הספציפי, שיתקבל על ידי רוב חדש בפרלמנט, שיהיה מבוסס על אותו חוק שנתקבל בפרלמנט ואשר עליו כבר דיברתי. אם תתקבל הקונסטיטוציה, אזי יזכה כל אזרח בזכויות ובחובות מסויימים שאותם לא יוכל לבטל אף רוב, או לפחות אף רוב רגיל. זהו בטחון מדיני. זהו מצב שבו יודע כל אזרח מה הן הזכויות ומה הן החובות. זהו מצב שבו החוק הוא העליון ולא הקאפריסה של השליט.

דבר זה הכרחי בנקודת מבט מוסרית. במשך תקופות ארוכות שלטו בנו זרים. במשך מאות בשנים ראינו בחוק תופעה מדכאת שבמקרים רבים הופעלה נגדנו. במדינתנו אנו חייבים אנו לחנך את עמנו ואת הנוער שלנו, לאחר 70 דורות של חוסר-מולדת ומדינה שהשליטים אינם שליטים, אלא משרתיו של העם ושאפשר להחליפם, שהעם חייב להיות חופשי להחליפם וכי לכל אדם ולכל אזרח יש זכויות מסויימות, ששום שליט אינו יכול לגזלם ממנו.

הבטחון המדיני הכרחי גם מנקודת מבט כלכלית, משום שהמשבר המסוכן ביותר והסכנה הגדולה ביותר, המרפים מעל ראשינו, הם משבר האימון. אם רצוננו ביציבות, אם רצוננו בבטחון פסיכולוגי, חייבים אנו להעניק, לא רק לאלה המתגוררים כבר בישראל, אלא גם לכל אותם האזרחים הפוטנציאליים את ההרגשה שאם הם באים למדינתנו, הם יהנו מזכויות אזרחיות וכי זכויות אלה לא תבוטלנה על ידי רוב מסויים הקיים במדינה, או על ידי רוב כלשהו שיצוץ לפתע פתאום.

חוק קונסטיטוציוני מהווה הכרח גם לצורך משיכת אנשים למדינתנו, במיוחד מארצות המערב, ולצורך זה שאנשים אלה יעלו לכאן עם כל רכושם.

משום כך סבורים אנו שאם נזכה באימון העם ונוכל ליצור ממשלה, או להוות הרוח החיה בממשלה החדשה, יהיה צעדנו הראשון להעניק קונסטיטוציה לעם, "מאגנה כארטה" שתבטיח זכויות אזרח ואת עליונותו של החוק, אם אפשרות לבית דין עליון לבדוק כל חוק, כדי לברר אם הוא קונסטיטוציוני ואם לאו. אנו נבטל "חוקי החרום", שבתוכנם הם בניגוד לחוק, בהיותם חוקים דיקטטוריים. ואנו משוכנעים כי חוק קונסטיטוציוני מצד אחד וביטול חוקי החירום מצד שני ,יהוו שירות גדול לעם, למדינה ולעתיד. אין זה צודק ואין זה הוגן לדבר גבוה גבוה בשם הדמוקרטיה ובשם החופש, בשם השוויון ובשם הצדק בפני העולם כולו, בעוד שאנו עצמנו איננו מהווים דוגמה לרעיונות יהודיים יסודיים אלה במדינתנו אנו. ואם מאמינים אנו, ואני יודע שמאמינים אנו, בתורה שלמדנו ושלימדנו ראשי בית''ר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" אזי חייבים אנו להנהיג רעיונות אלה בביתנו אנו תחילה. הרי אלה רעיונות הקבועים באמונה שאדם נוצר בצלם אלהים וכי המדינה נוצרה כדי לשרת את האזרח, כדי לשרת את היחיד, כדי לדאוג לשלומו ולבטחונו וכי המדינה אינה מטרה בפני עצמה.

מה תעשה תנועת החרות בתחומי החברה והכלכלה? ראשית רצוני לדון בבעיית החברה. ברצוני להסביר את עמדתנו מנקודת ההשקפה החברתית. סבורני כי מן הראוי הוא בתחום זה של מחשבותינו ופעולותינו למתוח קו מבדיל בין המושג תנועה לאומית לבין המושג תנועה מעמדית. המארקיסטים טוענים, כי תנועות לאומיות אינן קיימות וכי אין הן אלא מסווה לתנועות בורגניות, וכי כל מפלגה פוליטית מייצגת אינטרסים של מעמד חברתי מסויים. הם טוענים, כי יכולה להיות מפלגה המייצגת את הפועלים, את בעלי הקרקעות, את הסוחרים, את החרשתנים – אולם אין כל תנועות לאומיות, אנו סבורים כי זוהי תיאוריה מסולפת של המרקסיזם.

אנו מאמינים בקיומן של תנועות לאומיות. אני סבור כי זוהי האמת, מאבקנו, למשל ההיה למען האינטרסים של הפועלים? – כן. ההיה למען האינטרסים של הסוחרים? – כן. היה אך ורק למען האינטרסים של הפועלים? – לא. הוא היה אף למען האינטרסים של החרשתנים. האם נערך מאבקנו אך ורק למען הפרדסנים? לא, כי הוא נערך למען האינטרסים של כלל הישוב. איזה קשר יש לירושלים עם בעיות מעמדיות?

אמת היסטורית היא, שישנן תנועות לאומיות בעולם. ברם, אין לנו צורך להרחיק נדוד בעולם כדי לגלות הוכחות לכך. את ההוכחה מוצאים אונו בתוכנו, ואנו מוצאים את ההוכחה הזאת גם היום. ומשום כך אומרים אנו, כי יש מכנה משותף לכל חלקי הציבור ולכל שכבות החברה בכל תחומי החיים - ביחוד בקרב עם, שטרם השיג את מטרתו הלאומית והמוקף עדיין אויבים. תנועה לאומית היא תנועה שאינה מייצגת מעמד, אלא מנסה, בכנות ובנאמנות, לגלות את המכנה המשותף לכל שכבות העם. אין זו דרך קלה בחיים. ישנם האומרים שאם ברצונך לייצג את כולם, אינך מייצג בסופו של דבר, שום איש, מכל נקודת השקפה חברתית שהיא. אולם ההסבר שלנו הוא, שיש בידינו תוכנית ומצע לצדק סוציאלי ואנו רוצים להביאה בפני העם ואף להגשימה, כשם שלמדונה כיהודים ומכתביו של זאב ז'בוטינסקי

אנו מאמינים, כי צדק סוציאלי אינו ענין של כמות, אלא של איכות. חילוקי דעות בתחומי הכלכלה והחברה בין יחידים לבין קבוצות בחברה שלנו אינה בבחינת טרגדיה, אם יש להן אופי כמותי. אולם, כמו בפיסיקה, עלייה או ירידה בטמפרטורה עלולה להפוך את הכמות למשהו הדומה לאיכות חדשה; מים הופכים לקרח, או קרח למים - וכך גם בתחום הכלכלה. כמויות עלולות להפוך לאיכויות. למשל, אם לאדם אחד יש בביתו זוג נעליים, ואילו לחברו יש חמישה זוגות, אזי יש כאן הבדל כמותי גדול. ברם, אם לאדם אחד יש זוג נעליים אחד, ואילו חברו מתהלך יחף ואין לו נעליים כלל אזי ההבדל חדל להיות כמותי והופך להיות הבדל איכותי. עיקרון זה שריר וקיים גם בנוגע למצרכי מזון לדיור, ואין צורך לחזור על דוגמאות.

אנו קובעים, כי בשלב הראשון להשגת צדק סוציאלי יש צורך לבער את ההבדלים האיכותיים בין אדם לאדם ובין שכבות החברה השונות. אלה הם חמשת ה"ממים" המפורסמים שניתנו לנו על ידי זאב ז'בוטינסקי: "מעון, מזון, מלבוש, מרפא, מורה". את אלה יש להעניק לחברה ולכל יחיד שבה, לכל מבוגר ולכל ילד. כיצד נוכל להשיג זאת? בבואכם לישראל תוכלו לגלות, כי בקרבה של מפלגה, המתיימרת ללחום למען צדק סוציאלי אפשר לגלות הבדלים איכותיים בין אנשים עם נעליים לבין אנשים יחפים; בין אנשים עם גג מעל ראשם, לבין אנשים הרעבים לפת לחם. זו אינה תוצאה ממדיניותם הכלכלית או מהשקפותיהם החברתיות התיאורטיות – כך רשאים אנו להודות לזכותו של היריב – אלא כתוצאה מהמשטר השורר בישראל. אנו קובעים, כי יש לשנות את המצב השורר בתחום הכלכלה שלנו.

כיצד אפשר לשנות את הדבר? בדורנו הוכח, כי אין להשיג זאת באמצעות השיטה הידועה לנו כקפיטליזם של המאה ה-19, שעה שניתן חופש מוחלט לשימוש בכוח האדם, האישה, הילד, למשל 14 עד 18 שעות ביום, מבלי לדאוג לשלמו של מי מהם, וכן אין להשיג זאת על ידי הסוציאליזם המרקסיסטי או על ידי הקומוניזם. אני עצמי ראיתי בעיני את הסוציאליזם המרקסיסטי בפעולה וראיתי כיצד הוא יוצר הבדלים איכותיים הן בקרב יחידים והן בקרב שכבות חברתיות שונות. על ההבדלים האלה כבר עמדתי בדוגמות מעשיות: אנשים עם נעליים לעומת יחפים; אנשים המתגוררים בבתים לעומת חסרי-גג מעל לראשם; ילדים שבעים לעומת ילדים רעבים – כל זאת ראיתי במו עיני. ה"שויון" המוחלט הזה, כביכול, אינו קיים כלל ובמקומו יש הבדלים איכותיים לא כמותיים, בכל מיני צורות ובכל מיני הסוואות שונות – וזה במדינה סוציאליסטית. וזכרו, שהבולשביקים עצמם טוענים שטרם השיגו קומוניזם מוחלט, וכי לעת-עתה הגשימו את הסוציאליזם וכי במדינתם הסוציאליסטית קיימים אותם ההבדלים האיכותיים ולא הכמותיים, ואותו הסיפור חזר ונישנה כמעט בכל הארצות הנמצאות תחת שלטונן של ממשלות הסוציאליסטיות, ודבר זה הוכח שוב גם תחת הממשלה הסוציאליסטית-מרקסיסטית של מדינתנו שלנו. ממשלה זו לא רק שחיסלה את ההבדלים האיכותיים, אלא אף העמיקה אותם בכל תחומי החיים בישראל.

ונשאלת השאלה: אם אין ביכולת הקפיטאליזם של המאה ה-19 ושל הסוציאליזם המרקסיסטי להשיג את המטרות הללו באיזה אופן אפשר יהיה להשיגן? הישגים סוציאליים תלויים לא רק בתיאוריות סוציאליות; הם תלויים בכלכלה, בעבודה קשה, בחריצות ובפריון-עבודה גבוה. וכל התנאים האלה תלויים בשיטה של יוזמה חופשית. ואם למסגרת זו, עם שפע להשקעות, עם פועלים טובים, ופריון עבודה גבוה – יושקעו מאמצים תמידיים על ידי ממשלה שקולה, שתדע לבער את הקצוות הקיצוניים, או יותר נכון, שתדע לקרב את הצדדים הקיצוניים על ידי חוקים חברתיים טובים, אזי תהיה לנו מחד-גיסא כלכלה פורחת, והגשמת השלבים הראשונים של הצדק הסוציאלי מאידך גיסא.

אין להסיק מכך שנוכל לשים שוויון מלא. יתכן ושוויון מלא בתחום הכלכלה בלתי-אפשרי הוא, ממש כשם שבלתי-אפשרי שוויון מלא בתחום ההשכלה. אולם צדק סוציאלי זה יהיה ככוכב המדריך אותנו בלילות אפלים, על פני ימים סוערים ועל פני יבשות עזובות; הוא יקרב אותנו למטרתנו, כשם שכוכב מקרב את הנודד למטרתו, ונגשים ללא ספק את ביטול ההבדלים האיכותיים, המהווים את אסונה של כל חברה ואשר אינם אלא א-צדק מוחלט, שאין לסבלו בשום פנים. מצב כזה יקרב את האגפים הקיצוניים. זוהי חובתה הראשונה של כל הממשלה יהודית, משום שהיא כתובה בספר הספרים, ומשום שזוהי שאיפתו של כל אדם שלמד משהו מתורת החיים. אנו יכולים להשיג זאת באמצעות שיטת היזמה החופשית, עם פריון עבודה גבוה ועם חוקים סוציאליים שקולים ומדודים. אנו יכולים להגשים את המטרה של חיסול ההבדלים האיכותיים, ואנו יכולים להביא לידי מצב של שמחת חיים ושל רצון לחיות מדינת ישראל, ולשמש בכך דוגמא לכל ארצות העולם.

כעת אני מגיע לבעייה הכלכלית. ניסיתי להסביר תוך מסעי במדינה זו (דרום אפריקה) את עיקר הבעייה הכלכלית שלנו היא נעוצה במפעלים המונופוליסטיים של ה"הסתדרות". מפעלים מונופוליסטיים אלה, המערערים את הכלכלה שלנו, בהיותם אבני נגף בדרך התפתחותה – ואין דבר זה בבחינת סוד. ציטטתי את מר מורגנטאו, שאמר כי ה"הסתדרות" חייבת לנער ידיה מהעסקים הפרטיים, כדי שאפשר יהיה להשקיע הון בישראל. וב"פורבערטס", העתון הסוציאליסטי – האירי היוצא בארה"ב, החלו להופיע מכתבים עם שאלות "בלתי נעימות": מדוע חייבים אנו לתמוך ב"הסתדרות", שהיא לא רק הגוף העשיר ביותר בישראל, אלא גם האיגוד המקצועי העשיר ביותר בעולם? מדוע חייבים אנו לשלוח להם כסף, בשעה שיש להם כסף די הותר?

אין זה יותר בבחינת סוד שהם שואפים להשתלט על המפעלים היסודיים של מדינת ישראל, וכי הם מפריעים – וגם ימשיכו להפריע – להתפתחותה הבריאה של הכלכלה הישראלית.

אחד מחברי הכנסת, מסיעת המפלגה השלטת, אמר לאחד מחברינו:

"אתם תווכחו כי אנו בישראל נגשים את הסוציאליזם בצורה שונה לחלוטין משהוגשם הדבר בכל מדינה אחרת בעולם. על פני העולם כולו היו שפיכת דמים, מתרסים, מלחמות וקרבות. במקרה שלנו לא יקרו דברים כאלה, ובכל זאת נגשים את הסוציאליזם עוד בימינו. כיצד? עם המפעלים שלנו המפוזרים כבר על פני כל המדינה. בעזרתם נוכל לקנות באופן שיטתי ובשקט את כל המפעלים האחרים ולהעבירם לרשותנו. אתם תתעוררו בבוקר אחד ותגלו, כי חיים אתם במשטר של כלכלה סוציאליסטית מוחלטת".

זו היתה התכנית. היא נכשלה, משום שזו היתה תכנית בלתי מחושבת, ומשום שמדינת ישראל חיה על השקעות ובלעדיהן היא תתמוטט, אולם התוכנית נשארה בכל זאת בעינה, והם עושים כמיטב יכולתם – או כרעה יכולתם – כדי להגשימה. כל העובדות האלה אינן רק עובדות – כן כבר עובדות ידועות.

ברם, מתעוררת השאלה מה נעשה אנחנו בתחום הספציפי הזה של הכלכלה במקרה שנקבל את אמון העם, אם בצורת רוב, או בצורת קואליציה חדשה, או על ידי פרלמנט חדש. התשובה לדעתי הנה פשוטה ומעשית ביותר. אנחנו לא נבטל את האיגודים המקצועיים זכרו: בישראל יש יותר מאשר איגוד מקצועי אחד, ישנו האיגוד המקצועי הנקרא "הסתדרות" שהיא למעשה ארגון של פועלים. וישנה ה"הסתדרות הלאומית", שהיא ארגון של הפועלים הלאומיים וישנה גם ההסתדרות של הפועל המזרחי, וישנה גם הסתדרות של פועלי אגודת ישראל. אמנם, ההסתדרות הגדולה ביותר היא ה"הסתדרות הכללית", ברם, ישנן עוד הסתדרויות, ואין אנו אומרים שצריך להיות רק איגוד מקצועי אחד, ומאמינים אנו כי אף בשטח זה אין ליצור מונופולין. ישנם איגודים מקצועיים שונים בכל מדינה. בעוד שאיגוד מקצועי מונופוליסטי מהווה סכנה בפני עצמו. משום כך לא נבטל כל איגודים מקצועיים.

אנו סבורים – ואף אומרים בגלוי – כי איגוד מקצועי הוא בבחינת צורך הכרחי בחיים המודרניים, וכן סבורים אנו כי התופעה הנקראת בארה"ב "מיקוח קולקטיבי" אף הוא בבחינת צורך הכרחי, הן מנקודת השקפה סוציאלית – משום שהרמת רמת חייו של האדם יש בה מהצדק; ומנקודת השקפה כלכלית – משום שהכלכלה עצמה תובעת את ריבוי מספרם של הצרכנים, במידה שאפשר יהיה לפתח את התפוקה. אם אין צרכנים, אין תפוקה ואין פריון עבודה, ואם אין פריון עבודה – אין כל אפשרות להעלות את רמת החיים. וברור שהמטרות הסוציאלית והכלכלית משולבות זו בזו. משום כך אומרים אנו, כי איגודים מקצועיים ונציגי הפועלים לשם מיקוח וקולקטיבי, בבחינת צורך הכרחי הם.

אחד השקרים שהם הפיצו על פני המדינה הוא, שאם ננהל אנו את ענייני המדינה, יהיה צעדנו הראשון פיזור האיגודים המקצועיים, וכי נבטל כל ייצוג של הפועלים, וכי נחזיר את עמנו לשנת 1845 – השנה שבה פירסמו מרקס ואנגלס את כתביהם המפורסמים על מצבו של המעמד הפועלים, אנו לא נבטל את האיגודים המקצועיים, אולם נמתח קו מבדיל בין איגוד מקצועי לבין בעלות של בתי החרושת, בין נציגות של פועלים לבין המעבידים. זאת נשיג על ידי חוק אנטי - מונופוליסטי ואני טרוסטי.

כעת קיימת אצלנו המסגרת הבאה: ישנה ה"הסתדרות", שהיא איגוד מקצועי, וישנה חברת-העובדים, שהיא חברת מניות, חברה קאפיטאליסטית פשוטה. כאשר דנים אתם בשתי הבעיות הללו, נא להבדיל בין "הסתדרות" העובדים, שהיא ארגון של הפועלים, לבין חברת-העובדים, שהיא חברה רגילה. ה"הסתדרות" היא האיגוד המקצועי, ואילו חברת העובדים היא מפעל קאפיטאליסטי. עם המניות. בעליה המניות הינם מספר מועט של אנשים והם-הם המפקחים על כל בתי החרושת האלה ועל כל המפעלים המונופוליסטיים האלה, המפוזרים על פני כל המדינה. אין הם שמים את הרווחים בכיסיהם לעולם לא נטען דבר שאינו נכון ביחס ליריבינו, אולם אין הם מעיקים את הרווחים לפועלים. ומשום כך, אם יבוא אליכם אחד הסוציאליסטים או הפרו-סוציאליסטים ויאמר לכם שהשם "משק הפועלים" אמיתי הוא, אמרו לו כי הוא מנסה ליצור אשלייה. ובאמרי "אשלייה", אני משתמש בשפתי אני ולא בשפתם. אילו רציתי לדבר בשפתם שלהם, לא הייתי אומר אשלייה", אלא משהו אחר; משום שזה אינו נכון.

מפעלי ה"הסתדרות" אינם מפעלים של הפועלים. מפעלים אלה אינם שייכים לפועלים אלא לאנשים מעטים בלבד, מנקודת השקפתו של החוק הפועל אינו מפיק כל תועלת מהמפעלים משום שהיחס בין פועל לבין מעבידו במפעל כמו "סולל בונה", דומה ליחסים שבין פועל בכל מפעל פרטי אחר לבין מנהלו. גם פה גם שם מבוססת העבודה על משרות, והמשכורת שווה בשני המקרים הפועלים אינם שותפים בעבודה עצמה ואף לא ברווחים מהמפעלים של ה"הסתדרות". הרווחים מרוכזים במפעלים אלה וזהו הסוד הגדול, המסביר כיצד הם מגדילים את בעלותם על המפעלים כל הזמן, וכיצד הם בונים את הארמונות שלהם המפורסמים – לשימצה. הרווחים האלה מצטברים והלכים ומאחר שאין עודף הרווחים משתלם בצורת דיבידנדות, הרי שחייבים הם למצוא מוצא בצורה אחרת. המוצא הוא הגדלת המפעלים והשתלטות על מפעלים אחרים על פני כל המדינה.

אם הם אומרים, כי זהו בנין הארץ, הרי שמבחינה חיצונים הצדק עמם, משום שכל בית-חרושת חדש הריהו תוספת לאלה הקיימים ברם, מנקודת השקפתה של הכלכלה זהו הפסד בלתי-פוסק. הם מרכזים בידיהם רווחים כל מיליונים ובכסף זה הם מתכוננים לקנות את כל המדינה. אולם כשם שאי אפשר לקנות מדינה, כך אי אפשר לחסל מדינה.

התוכניות לקנות מדינה בכסף נכשלה – היא היתה חייבת להיכשל – והיא נכשלה, אם כי הם לא יודו בכך וזה על אף העובדה שהם הביאו עלינו משבר כלכלי, הנראה לנו כבלתי ניתן לריפוי, משום כך חייבים אנו לנקוט דרך חוקית, כדי להפריד בין האיגודים המקצועיים לבן חברות העובדים, כביכול, ולפרק את המונופול של חברת העובדים. פירוק אין פירושו הרס המפעלים עצמם אלא ביטול המונופולין. זו אינה תופעה חדשה בעולם. כבר קיים חוק נגד קארטלים ונגד טרוסטים באמריקה, ומדי פעם מפעילים את החוק הזה באמריקה הקפיטליסטית, כדי להגן על היזמה החופית; וכדי להגן על האפשרות של הכלכלה של התחרות חופשית, מפרקת ארה"ב טרוסטים וקארטלים, שהם בבחינת נגע סרטן בשיטת היזמה החופשית והכלכלה המושתתת על תחרות חופשית

במדינתנו זהו הכרח אבסולוטי, כמו שהאמריקנים אומרים, ליצור מפעלים קטנים מהמונופול הענק, שיולאם על ידי הממשלה או שיחולק בין הפועלים עצמם. הניחו להם את המפעלים הקטנים, אולם יש לאסור את קיומו של גוף מונופוליסטי ענק של חרת העובדים, שליה מפקחת קבוצה קטנה של אנשים, שמרביתם חברי ממשלה וחברי מועצת מפא"י.

אופייני הוא למצב הפאראדוכסלי השורר בארץ, שהמפלגה הסוציאליסטית-מרקסיסטית מתנגד ל"הלאמה". בכל פעם שמישהו שואל אותם: מדוע אינכם מעבירים חוק, שלפיו יועברו באופן רשמי לידי המדינה כל מפעליכם הגדולים? – הם אומרים אז, כי שהו חוק אנטי-פועלי. מדוע החוק הוא אנטי-פועלי? פאראדוכסלי הוא שהמרקסיסטים שלנו הם נגד "הלאמה", ואם כי יש לנו מעמד שולט סוציאליסטי, אין לנו בכל זאת "כלכלה מולאמת". יש לנו במקום זאת "כלכלה מפלגתית". הם מאמינים אמנם בלחץ כלכלי לשם השגת מטרתם, אולם אינם מעיזים להוציא זאת לפועל, משום שיודעים הם יפה שבמקרה של שינוי בממשלה, תשלוט אז הממשלה החדשה במפלים, במקרה והם יוציאו עתה את ההלאמה לפועל. ברם, אם המפעלים ימשיכו להתנהל תחת פיקוחה של המפלגה בלבד מבלי להיות מולאמים, יודעים הם כי תהיה הממשלה אשר תהיה, איש לא יוכל להוציא מידיהם את חברת "העובדים", והם ימשיכו להחזיק במונופולין זה באין מפריע.

למען כלכלתנו ועתידה, חייבים אנו להדגיש כי רווחיו והשקעותיו של האזרח הפרטי לא ילקחו ממנו. ברם, המונופולים הללו של ההסתדרות אינם תוצאה של רווחים פרטיים או של השקעות מצד אלה השולטים במונופולים אלה. למעשה, מונופולים אלה הוקמו בכספו של העם היהודי כולו ולאחר שהוקמו הפכו למכשיר הרסני המאיים על עתידה הכלכלי של המדינה ובתור שכאלה יש לשנות את המבנה שלהם ואת כל צורת פעולתם. זה יהווה בתנאים הקיימם שנוי מפכני ללא ספק. מפעלים הסתדרותיים אלה, שהשליטה בהם מרוכזת בידי חברת העובדים הם ענין של התפתחות היסטורית ונחשבים לחלק מהחיים המדיניים והכלכליים שלנו. אין כל ספק, כי הם מהווים סכנה לחופש הפוליטי שלנו, כפי שכבר הסברתי לא פעם, בעזרת דוגמאות מעשיות שונות – בעיר בכפר ובמעברות.

אלה שאת השינוי הזה יש להוציא לפועל אם רצוננו בכלכלה חופשית, בכלכלה מתפתחת; אם רצוננו לזכות בהזדמנות לבנות כלכלה עצמאית, שאינה תלויה בנדבות; אם רצוננו בצדק סוציאלי, אם רצוננו לחסל את ההבדלים האיכותיים ואם רצוננו לקרב זה לזה את האגפים הקיצוניים שבחברתנו. שינוי זה, בדרך החוק, חייב להיות מוצא לפועל, אלא שבמקרה ונביא את ההצעה הזאת בפני העם חייבם אנו לענות על שתי שאלות: ראשית, היהא הדבר לטובת האינטרסים של הפועלים או נגד האינטרסים שלהם?

ישנם בישראל עשרות ומאות אלפי אזרחים המתפרנסים מעמל כפיהם, ומעמל מוחם ובימינו יקשה להסביר לאנשים אלה, שאנשים שהם נגד המרקסיזם הסוציאליסטי, לא רק שאינם בהכרח גם נגד הפועלים, אלא שהם אף מעוניינים לעזור לפעלים לא רק בהבטחת רמת חייהם, אלא גם בהרמת רמת חים זו.

זהו תפקיד קשה, משום שמזה שני דורות כמעט ניסתה התעמולה לזהות את המרקסיזם הסוציאליסטי עם האינטרסים של הפועל. בינתיים קיימת אשלייה גדולה בחלק גדול של העולם ואילו יכול היה לדבר אותו קהל פועלים, המקיים שתיקה מאונס בחלק המזרחי של העולם אין ספק שגם הם היו מחווים את דעתם נגד זיהוי הצדק הסוציאלי עם המרקסיזם הסוציאליסטי.

במקרה שלנו, צריכים אנו לזכור תמיד כי אנו עם בעל נטיות קיצוניות, אנו מהפכנים מאוד ואף שמרנים מאוד. ואם התרגלו אנשים במשך 30 שנה ויותר לרעיון שהסוציאליזם המרקסיסטי פירושו התקדמות בשביל הפועלים וכי כל דבר אחר מנוגד לאינטרסים של הפועלים, ויקשה לשכנע אותם כי האמת הפוכה היא לחלוטין. ברם, זאת עלינו לעשות אם כי הדבר יגזול זמן רב.

זוהי הנקודה העיקרית בבעיה ויכול אני לומר לכם שבמשך השנים האחרונות לא הגיע אפילו אדם אחד מבין הפועלים למסקנה, שהגיעה העת לשים קץ לזיהוי זה של הסוציאליזם המארקסיסטי, או של הסוציאליזם המפא"יי או של הסוציאליזם המפ"מי עם האינטרסים של הפועלים. נטיה כזאת טרם מצא לה נקודת מוצא או ביטוי בבחירות. יתכן, בכל אופן, שדבר כזה יקרה בעתיד הלא רחוק. משוכנע אני כי באחד הימים יקרה כבבר הזה. חייבים אנו להתייחס בסבלנות לעמנו. על כל פנים, זוהי תשובתנו: אדם שהינו נגד הסוציאליזם המרקסיסטי אינו נגד הפועלים. ולא עוד אלא שהיה רוצה לעזור לפועלים בהרמת רמת חייהם ובקירוב האגפים הקיצוניים של החברה – העשירים והעניים – וזה לזה.

השאלה האחרת היא: האם נזכה באמונו של העם ונוכל להעביר את החוק שיפרק את המונופולים למפעלים קטנים. מה יקרה אז? או במילים אחרות: אם ננסה להוציא חוק זה לפועל, עלול לפרוץ מאבק, יתכן ותהיה חבלה משום שביום – אם יבוא יום כזה באחד מן הימים – יחליט העם להפיל את הממשלה הקיימת ולהצביע בעד ממשלה אחרת, יהיו הם שליטים עדיין בחלק גדול של הכלכלה שלנו. הם עלולים לנסות להרעיב את הממשלה החדשה. הם עלולים לארגן שביתות לשם חבלה בכלכלתנו. הם עלולים אפילו להוציא לפועל מה שנקרא "פוטש". הם עלולים לצאת לרחוב ולפתוח במלחמה פנימית וכו'.

לשאלה מדאיגה זו יש בפי תשובה קצרה ביותר: "סמכו עלינו". מעולם לא רצינו ולעולם לא נרצה להשתמש בכח מכל סוג שהוא כדי לעלות לשלטון. אם ישנם חוקים רודניים, עלולות לפרוץ התנגשויות ואז נקח על עצמנו את האחריות להתנגשויות אלה ונקבל על עצמנו את הדין, לפי דברו של החוק. התנגשויות אירעו בעבר והן תקרינה גם בעתיד, משום שמתוך יאוש, עם אבדן תמיכתו של העם, ובעיקר מבחינה מוסרית, עלולים הם להקדים רפואה למכה על ידי חקיקת חוקים רודניים למפרע ולחזק בכך את שלטונם משום שכפי שהסברתי כבר, יכול הרוב בפרלמנט שלנו לחוקק כל חוק בעולם שיעלה על רוחו.

ברם, אם תהיינה התנגשויות ובמיוחד אם תהיינה התנגשויות, אנו אומרים בגלוי לאלה העלולים להיות מאוכזבים חילופי הממשלה ביום הבחירות: מנקודת השקפתו ישנה רק דרך אחת לחילופי ממשל בישראל והיא דרך ההצבעה בבחירות ולעולם לא ננקוט אמצעי אחר למען החלף את הממשלה.

כן, אמת הדבר שהדמוקרטיה בישראל מסולפת היא. אמת הדבר שקיים לחץ כלכלי על העם ואם כי ההצבעה מתנהלת באורח סודי, הרי שבכל אופן הבחירות עצמן נקבעות עוד לפני יום ההצבעה. למעשה, חודשים רבים לפני יום ההצבעה, והם משתמשים בלחץ כלכלי. ולחץ כלכלי פירושו סיללוף הבחירה החופשית.

אדם התלוי בשליטו למען השג את פת לחמו, אינו יכול להחליט באופן חופשי. זהו הקושי ויתכן שמבחינה מוסרית אפשר היה לומר: אם כך הוא הדבר, הרי שאפשר לפרש את הלחץ הכלכלי ככוח בלתי חוקי ואם מישהו משתמש בכוח בלתי חוקי נגד, רשאי אתה להשיב לו באותו הנשק. ברם, הבעייה הזאת אינה תיאורטית. היא, למעשה, בעיית קיומנו. לדעתנו מהווה כל מלחמה פנימית מזויינת סכנת מות למדינה ולעם, המוקף אויבים המאיימים עליו במה שנקרא "סיבוב שני". הנקודה האחרת היא עתידו של העם. אם נתחיל בשיטות כאלה, הרי שלא יהיה קץ לדבר, איננו רוצים ב"נאגיביזם" שני בישראל. אנו רוצים כי עמנו יתקדם ללא זעזועים כאלה לקראת צורת חיים שבה תהיה קיימת בחירה חופשית כן, יודעים אנו כי אין זה תפקיד קל, אולם אנו, הלוחמים, שהשתמשנו בשיטות הכוח נגד המשעבדים, החלטנו למען עתידו של העם, למען הדורות הבאים למען הנוער, שלא להשתמש בשיטות אלה אפילו אפילו נגד ממשלה הרסנית, המרוכבת מיהודים במדינתנו שלנו.

יודע אני כי זהו הישג מוסרי גדול של תנועתנו. ברם, יודע אני כי חייבם אנו לשלם מחיר גבוה בעד הישג מוסרי זה. יתכן והעם משלם כעת אף הוא את המחיר, אולם כדאי לשלם כל מחיר פרט לאבדן העצמאות.

זוהי המעמסה המוטלת על שכמינו, אולם אם יתן העם את אמונו בנו ביום מן הימים וכאשר נוכל, על סמך בחירותו של העם, ליצור ממשלה או להוות את הרוח החיה שבה והם ינסו להפיל ממשלה כזאת בדרכים בלתי חוקיות או בדרך הכוח, אזי נדע כבר כיצד לטפל בהם. ברם, אני מאמין כי הם לא יעשו כדבר הזה, משום שיודעים הם כי במרה והם ינקטו פעם אמצעים כאלה, הרי שלעולם כבר לא ישלטו בישראל. וישנו עדיין וישנו עדיין בקרבנו אותו דור היודע מלחמה מהי ואם ינסו הם להפיל בכוח ובדרכים בלתי חוקיות ממשלה שנבחרה באורח חוקי על יד העם, הרי שהם לא ישלטו יותר בישראל והם ידעו על כך למפרע.

משום כך פונה אני בקריאה אל כל ידידנו: אל תהיו מודאגים באשר לגורלנו במקרה ונהיה כה "חסרי מזל" עד כדי עליה לשלטון. מוטב כי תשתדלו ליצור בישראל את התנאים שיאפשרו לנו ליצור ממשלה. לא תהיה מלחמה פנימית בישראל וממשלה חוקית, שתיבחר על ידי העם, לא תופל מכסא שלטונה – והם יכנעו בפני החלטתו של העם. כבר ראינו דוגמאות לכך במדינות אחרות, שעמדו בפני בעיה דומה. הקומוניסטים מהווים כח עצום בצרפת. הם ניסו, בעזרת שביתות כלליות, להפיל את הממשלה הצרפתית. הם נכשלו. כדבר הזה קרה גם באיטליה. באנגליה היתה הלאמה בשלוט הלייבור ופעולה הפוכה – בטול ההלאמה - בשלוט ממשלת צ'רצ'יל. שום ממשלה לא הופלה בכח. באשר לכוחות המזוינים שלנו, יכולנו לומר בלב שקט כי כולם כאחד, ללא יוצא מן הכלל, יהיו נאמנים לכל ממשלה שתיבחר באורח חופשי על ידי העם.

מה נעשה בתחום מדיניות החוץ? כדי להסביר את תוכניותינו במדיניות החוץ חייבים אנו לנסות ולנתח תחילה את עקרונות מדיניות החוץ של הממשלה הנכחית. בשנות 1948-49 ואפילו בשנת 1950, הם קבעו את מדיניות החוץ הבאה: נויטראליות – אנו נויטראלים.

זו היתה אחת האידיאות הטפשיות ביותר שעליהן הכריזו אי פעם מדינאים או פוליטקנים הרואים את עצמם כמדינאים. וזה משום שנויטראליות אפשרית רק לגבי מדינה, שאין לה אויבים או שהיא רוצה ליצור רושם שאין לה אויבים.

משום כך, כאשר הצהירה שוייצריה כי היא נויטראלית, אפשר היה להסיק מכך שאין לה אויבים. גם בלגיה הצהירה שאין לה אויבים. במקרה הראשון, אם כי הדבר לא היה נכון, הרי שהכל עבר בשלום במשך שתי מלחמות עולם. במקרה השני, של בלגיה, לא עמדה הניטראליות במבחן אפילו במלחמה אחת.

במקרה שלנו אין כל יסוד שהוא להצהרה של נוטראליות, משום שעלינו להודות כי ישנם אויבים למדינתנו וכי מדינה שיש לה אויבים חייבת לחפש בעלות ברית לעצמה. ואם יש לה למדינה בעלות ברית, אזי אינה יכולה להיות "נויטראלית".

אולם ראו את טפשותה של מדיניות החוץ שלהם, המכריזה על ה"נויטראליות" של מדינת ישראל במזרח התיכון וברחבי העולם כולו.

קוי המדיניות החרים שלהם היו "אוריינטציה על האומות המאוחדות" – אוריינטציה מוזרה לכל הדעות. היינו חייבים להסביר להם את האלף-בית של ארגון בינלאומי, שהתאמת מדי פעם בפעם. והיינו נאלצים להסביר להם כי ארגון בינלאומי איננו בית דין צדק בינלאומי; היינו צריכים להסביר להם כי האו"ם וחבר הלאומים אינם אלא מכשירים בידי אינטרסים שונים של מעצמות שונות או של גושי עמים. ואם אומרים אתם שיש לכם אוריינטציה על האומות המאוחדות, אזי או שינכם אומרים בכך מאומה או שאתם אומרים משהו מסוכן ביותר, משום שבכך מודים אתם למפרע כי תשמעו לכל החלטה שתתקבל על ידי קבוצה מסויימת של עמים, המהווה את הרוב באו"ם, או במועצת הבטחון או בעצת הכללית, בהיותנו "קליינטים" של האו"ם. כיצד יכולים אנו לומר למפרע כי נשמע לכל החלטה של מוסד בינלאומי זה, שאיננו על מדינתיים, שאיננו בית דין צדק, אלא רק ריכוז של אינטרסים בינלאומיים ברורים וחד משמעיים?

ובכל אופן הם אמרו "אוריינטציה על האומות המאוחדות". נויטראליות זו ואוריינטציה זו, יחד עם מדיניות התחינה לשלום הביאו עלינו את הגדידות הבילאומית שבה אנו חיים עתה, את הגיוני מפי האו"ם, המוסד עליו מכוונים הם את האוריינטציה שלהם וכן הביאה עלינו מדיניות זו את הסכנה של הלחץ לשם סחיטת וויתורים טריטוריאליים מצדנו.

ומה אומרים אנו, אנשי חרות? מה מציעים אנו לעמנו בתחום מדיניות החוץ? כבר הבענו את דעתנו נגד נויטראליות ונגד אוריינטציה על האו"ם.

אנו תובעים: אוריינטציה של מטרה הלאומית של העם.

מעולם לא היו לנו אשליות מדיניות, ומשום כך אמרנו גם בעבר מה שאומרים אנו כיום: כי מדינות ערב, בתנאים הנוכחיים, לא יחתמו על חוזה שלום ולא יעשו שלום עם מדינת ישראל.

זוהי נקודת המוצא לכל ניתוח של מצבנו הבינלאומי.

אם אומרים אתם כי הערבים יחתמו אתכם על חוזה שלום, אזי בכך אומרים אתם כי אלה שלא יחתמו אתכם על חוזה שלום, רוצים במלחמה ובשפיכות דמים. אם אומרים אתם כי הערבים יחתמו אתנו על חוזה שלום אזי אומרים אתם בכך כי ישנה אפשרות שברגע שיושג השלום, יהיו יחסים כלכליים בין ישראל ומדינות המזרח התיכון העלולים לשנות את מצבנו הכלכלי, משום שאז נוכל שווק את מוצרינו התעשייתיים בשווקי המזרח התיכון ולקבל תוצרת חקלאית תמורתן. ברם, אם אומרים אתם ששלום כזה אינו אפשרי, אזי יש לכם השקפה שונה מנקודת השקפה של עתידכם.

כיום, סבור אני, ברור כבר כי הצהרותינו והדיאגנוזה שלנו התאמתו במלואן. ראש הממשלה הקודם נאלץ היה להודות לפני זמן קצר שאין שלום וכי ישנה מלחמה בישראל – כפי שאנו קוראנו לה: "מלחמת גרילה", או "מלחמה זעירה". ומר אבא אבן אמר בתל אביב כי חייבים אנו להיות מוכנים לחיות במשך חמש השנים הבאות במצב של "לא שלום". אינני יודע מנין לקח מר אבן את המספר הזה. סבורני כי מספר זה אינו אלא מספר ריטורי. זה עלול להיות חמש, או עשר או חמש עשרה. יתכן וזו תהיה תקופה בלתי מוגבלת. אנו קובעים מבחינה מדינית כי בתנאים הטריטוריאליים הקיימים לא תחתום אתנו חוזה שלום אף מדינה ערבית את. זוהי נקודת המוצא. דבר זה הוכח לגבי חמש השנים האחרונות ודבריו של מר אבן נותנים לכך חיזוק למשך עשר השנים הבאות. מצב זה יהיה קיים ללא סוף אם לא יבוא שינוי במדיניות החוץ ואם לא יגיע רגע מסויים, שעליו עוד אדבר להלן. ברם, עובדה היא שבעיית השלום ומהלחמה משולבת עם מטרתנו הלאומית ואם מדיניותנו הבינלאומית. אם מטרתנו הלאומית היא סטאטית – זוהי מדינת ישראל וכך היא תהיה לאולם ועד – אזי תסתפקו במדינה שפירושה מלחמה תמידית ומלחמה טוטאלית, עם היוזמה בידי האויב. זוהי המציאות וזוהי האמת. אמת מרה; אולם למה ליצור אשליות? משום כך אמרנו שהאוריינטציה שלנו היא על מטרתנו הלאומית ועל שלום.

אין זו שאלה של שימוש מידי בצבא במלחמה טוטאלית. בראש וראשונה זו שאלה של מדיניות. אנו חייבים להשיג שלום ואנו נשיג שלום זה שעה שנכפה אותו על מדינות ערב. זוהי האמת ורק האמת. מדינות ערב לא יחתמו על חוזה שלום ואף גורם מן החוץ לא יאלצן לעשות זאת.

וכאת קיים מצב של מלחמה ואנו אמרנו: שעה שהם הורגים בנו, אזי מעשי תגמול הנם הכרחיים ובלתי נמנעים, אלא שאין בכך משום פתרון לבעייה. ישנן התקפות והתקפות נגדיות, ולאחר ההתקפות הנגדיות באות התקפות חדשות – כפי שאמרנו לפני ואחרי קיביה. ודברנו הוכח שוב אחרי קיביה – שהיה מעשה התגמול הרציני ביותר שזכה לפרסומת הרבה ביותר, אם כי לא היה זה מעשה התגמול היחידי שבוצע על ידי ישראל. מיד לאחר קיבייה התחוללה שפיכת דמים נוספת. ואין זו שפיכת הדמים האחרונה. משום כך אומרים אנו כי בראש וראשונה זוהי בעייה של מדיניות, ומדיניותנו צירכה לפעל בכיוון של השגת בעלות ברית למדינת ישראל.

תופעה מוזרה האי שמדינת ישראל, המוקפה אויבים, היא המדינה היחידה בעולם או כמעט היחידה בעולם, שאין לה בעלת ברית.

אנו חברים באו"ם. אנו חתומים על אמנת האו"ם – אולם אין לנו בעלת ברית.

היכולנו לסמוך על אמנת האו"ם בשנת 1948? הבאה האו"ם לעזרתנו שעה שהתקיפו אותנו? לא האו"ם לא עזרו לנו במאומה. בעלות ברית עזרו לנו, בעלות ברית עם אינטרסים משותפים, בעלות ברית לרגע, לששה שבועות של מלחמה – עולם בכל זאת בעלות ברית. כך היה המצב כשנולדה המדינה. כעת אין לנו בעלות ברית, עולם יכולים אנו להשיג בעלות ברית.

הבה ואסביר מה פירושה של בעלת ברית בשבילנו. כמובן, טוב מאוד שיש בעלת ברית שעמה יכולים אנו לחתום חוזה של ברית; כפי שקראו לכך במאה ה-19: חוזה להגנה – התקפה. יתכן ונוכל גם אנו להשיג בעלות ברית כאלה, אולם במאה העשרים, בימינו אלה, מתייחסים בציניות רבה לפיסות נייר אלה הנקראות חוזים ואין רואים בהם יותר מאשר פיסות נייר, שאין כל צורך ותועלת בהן. אנו מצטערים על שרואים בחוזים פיסות נייר גרידא. אנו היינו מכרים לראותם כהתחייבויות מכובדות שיש לכבדן תמיד. ברם, זוהיא המציאות של החיים הבינלאומיים. ומשום כך אין צורך חיוני בברית חתומה. דרך משותפת חשובה יותר. ואם רוצות שתי מדינות ללכת בדרך משותפת, אפילו רק בחלק מן הדרך, הרי זו כבר ברית. זהו תמרון פוליטי, אולם מדינה חייבת לדעת כיצד לתמרן במדיניות שלה. קברניט של מדינה חייב לדעת כיצד לתמרן במימיה הסוערים של המדיניות הבינלאומית.

כמובן, יש לנו השקפה ברורה מאוד על מצבנו הכללי בעולם. בכל הנוע לקומוניזם, אנו בעד החופש; ובכל הנוגע למדיניות ההתפשטות של המשטר הסובייטי, אנו בעד המערב ובעד מניעת התפשטותו של משטר זה, הדוגל בחיסול החירויות של האזרח.

אנו אנטי-קומוניסטים כשם שאנו אנטי-פאשיסטים. אנו מנוגדים לכל משטר טוטליטארי. אנו אנשי החופש. אנו מאמינים, כפי שכבר אמתי, שהיחיד הוא המטרה של המדינה. משום כך ברור מקומנו בעולם מנקודת מבטן של הבעיות המתעוררות בין החופש והעבדות, בין הקומוניזם והדמוקרטיה.

ברם, כשנוגעים הדברים במדינתנו שלנו ובעמנו שלנו, חייבים אנו לדעת שהעולם אינו כל כך פשוט: מערב ומזרח, קומוניזם ודמוקרטיה רוסיה ואמריקה. העולם מסובך הרבה יותר.

יגוסלביה הוכיחה שאפילו בגוש המזרחי קיימים פילוגים וחילוקי דעות. המאסרים מדי פעם בפעם של המנהיגים החשובים במדינות הגרורות של אירופה המזרחית, מוכיחים כי על אף העובדה שבגוש המזרחי שולטת אוטוקרטיה מרכזית מוחלטת הרי שגם באיזור זה קיימים אינטרסים שונים בכלכלה ובמדיניות, לא כל שכן בחלק המערבי העולם.

אין זה נכון שהאינטרסים של ארצות הברית ואנגליה במזרח התיכון זהים, אך ורק משום ששתי המעצמות הללו אינן רוצות לראות את ברית המועצות במזרח התיכון. עובדה היא כי האינטרסים שלהן במזרח התיכון מנוגדים לחלוטין ודבר זה נוגע גם לצרפת. עיתון כמו "הארץ" שאינו ידידותי כלפינו אשר היה תמיד בלתי ידידותי כלפי הארגון, נאלץ היה להודות במאמר ראשי לפני שנתיים, שהארגון ידע כיצד לנהל מבחינה פוליטית את ניגודי האינטרסים של ארצות הברית ובריטניה הגדולה במזרח התיכון. עתון זה לא רצה להודות בכך בעיצומה של מלחמתנו. הם הודו בכך, כרגיל, לאחר המעשה.

ברם, אם כך הוא המצב, הרי שחייבים אנו להסיק מסקנות מסויימות. יכולים אתם לגלות את ניגוד האינטרסים הזה בכל מאורע פוליטי: במזרח הרחוק ובמזרח התיכון, בקשר לצרפת בצפון אפריקה, בקשר עם בריטניה בשאלת תעלת סואץ. כפי שהנכם רואים ישנו שטח פעולה נרחב לתמרונים במדיניות החוץ ויכולים אנו להשיג בעלות ברית לשם חיזוק והשגת מטרתנו הלאומית.

לא תהיינה לנו בעלות ברית כל עוד אנו מתחננים לשלום בפני מדינות ערב וכל עוד מתחננים אנו בפני האמריקנים, האנגלים והצרפתים לאלץ את הערבים לעשות אתנו שלום. ואז אומרות המעצמות הגדולות: "אם רוצים אתם בשלום, אזי עליכם לתת משהו לערבים. איננו יכולים ללכת אליהם בידים ריקות". מבחינה פסיכולוגית אין להימנע ממצב כזה. ברם, מבחינה פוליטית, אין מצב זה בלתי נמנע. יכולים אנו ללא כל ספק להשיג בעלות ברית לשם הגשמת מטרתנו הלאומית.

בטוחני כי הממשלה שניצור, או שנשמש בה ברוח החיים, תמצא בעלת ברית אמיתית בצרפת. אין זו הצהרה תיאורטית. הניתוח ברור כשמש. אם נבטל – ואני משוכנע שנבטל – את ההסכם המחפיר עם גרמניה (ואין זה נכון לומר שבלעדי הסכם זה אין קיום למדינה, כי גם במקרה והם יפסיקו לשלם, והכל מנבאים לכך, תצטרך המדינה להמשיך להתקיים); אם נארגן מסע תעמולה ברחבי העולם כדי להפסיק את התפשטות היצוא הגרמני ומסע תעמולה נגד זיונה מחדש של גרמניה – גם במקרה וזה יהיה עובדה; אם נלחם נגד שימוש בכוחות הפרוסיים המזויינים בפתרון בעיות עולמיות, אם במזרח ואם במערב (באיזור הסאאר למשל), אזי נצא בעלת ברית אמיתית בצרפת. המצב אינו פחות ברור במזרח התיכון, כי הליגה הערבית הנה אויבת של צרפת ואף של ישראל. ואני מדגיש שוב: זו אינה הצהרה תיאורטית. על סמך עובדות וחילופי השקפות רבים אפשר לקבוע בודאות שאפשרית ברית-אמת בין שתי המדינות.