מה דרוש למלחמה

 מה דרוש למלחמה

אין זה בודאי אלא מקרה, אבל מקרה סמלי מאד, שהמושב האחרון של הסוכנות היהודית התכנס בבית-חולים. אכן, חולה הוא המוסד מאד. והמחלה אינה חולפת כמחלתו הפיסית של היושב ראש. המחלה היא אורגאנית. ומרפא כמעט שאין לה.

רבים הם מקורות המחלה של הסוכנות היהודית. קודם כל-הזיקנה. הכוונה איננה לזיקנה בשנים. בפרספקטיבה היסטורית אין הסוכנות גוף זקן. אולם יש וגם על בן-אדם צעיר "קופצת זקנה" בגלל מאורע יוצא מן הכלל, אף על פי שהוא עצמו אינו עדיין בא בימים. זיקנה כזו קפצה על הסוכנות היהודית בשנים האחרונות. בעולם חלה מהפכה. על העם עברה ועוברת מהפכה אדירה. והסוכנות, בכל הפשטות - עבר זמנה. היא מבססת את מעמדה הבין-לאומי כביכול על מסמך, שהוא נטול ערך, מאחר שמי שחתם עליו הודיע ומוסיף להודיע, כי המסמך אינו בר-בצוע. שיתוף הפעולה ב"קידום הארץ" נפסק מזמן: ממשלת הכבוש דורשת מאת הסוכנות "שיתוף פעולה" ממין אחר, את אותו שיתוף הפעולה שהיא אצה להגשימו לפני שנתיים, והיום היא נרתעת ממנו מתוך חשש, שמא יישבר לחלוטין מעמדה הפנימי.

מצבה של הסוכנות הובלט לעיני כל על-ידי ההחלטות הצולעות של המושב בבית-החולים. החלטות אלו, שאפשר לכנותן בשפת הפרלמנט הצרפתי "כושים לבנים", נתקבלו בבטול על-ידי ההמונים ועל-ידי דוברי המפלגות השונות מ"שמאל" ומ"ימין". הן לא היתוו דרך. הן אישרו את "בילטמור" ואת החלוקה ואת "המנדט". יש בהן הכל ואין בהן מאומה. עוד הצהרה משובשת של מוסד מבולבל.

בעיקר גרם לבלבול זה אותו יום קיץ, בו ציוותה ההנהגה הרשמית לתקוע את תקיעת הנסיגה הגדולה. ביום ההוא נעשה על ידה, אף מנקודת ראות שלה, המשגה הפאטאלי המתנקם בה ללא רחם. היא הפסיקה את ה"מאבק" שלה לא מפני שהשיגה משהו, אלא מפני שקבלה מכה חוזרת ונבהלה. היא לא העריכה את המהפכה הנפשית, שחלה בקרב ההמונים גם על רקע המאבק המוגבל, שהתנהל בכוח הנשק. היא לא העריכה את המצב הבין-לאומי. היא השלתה את עצמה, שתשיג את החלוקה בעזרת תככים דיפלומטיים. היא נכשלה לאורך כל החזית, ועתה היא משלמת את המחיר במעמדה כלפי פנים וכלפי חוץ.

בדרך כלל אין תועלת במחקר, המתבסס על השאלה: מה היה, לו?... אך במקרה דנן כדאי להציג שאלה זו. כי רב הלקח הצפון בה. לו ההנהגה הרשמית לא היתה נבהלת אחרי ה-29 ביוני,-ולבהלה זו, כפי שראינו בימי המצב הצבאי, לא היה כל יסוד לו היא היתה ממשיכה במלחמה בצורה זו או אחרת, כפי שדובריה הבטיחו - היתה היום ההנהגה המוכרת של העם העברי הלוחם, ומעמדה הבין-לאומי היה מעמד בר-משקל בעיני גורמים מדיניים רבים. אך הבהלה, שתקפה את המנהיגים, אשר לא הכשירו את עצמם לסבל וליסורים, העבירתם על דעתם ודחפה אותם לנסיגה ההורסת, לאור המצב המדיני ועמדת ההמונים, את שארית השפעתם בקרב העם.

הלקח ליחיד ולצבור הוא ברור: מלחמה ובהלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. מי שיוצא למלחמה חייב להצטייד לא רק בכלי ברזל, כי אם גם בעצבי ברזל.