מה בין ד"ר קיסינג'ר לבין שרי ישראל
מה בין ד"ר קיסינג'ר לבין שרי ישראל
(מעריב, 22.3.1974)
א.
מזכיר המדינה של ארצות-הברית, במחילה מכבודו, עשה שטות. הוא זימן מאה גבירות, נשותיהם של חברי קונגרס, והרצה בפניהן על מדיניות בין-לאומית. באולם ההרצאה נוכחו מספר עיתונאים. ד"ר קיסינג'ר שם לב להן, לא להם. בדיעבד הסביר שר החוץ, המזהיר גם בחוש ההומור שלו, כי כאשר לפניו שילוב של נשים ועיתונות, הרי הוא בצרה. העיתונאים – ואולי אף הם היו ? – פרסמו מספר דברים מפולפלים, שיצאו מפיו באוזני שומעותיו.
אני מסתדר, אמר, טוב יותר עם אויביה של אמריקה מאשר עם ידידיה. לא טוב. אמנם, על חשבון השיתוף, או הניגוד, עם ידידים ואויבים, נרשמו בדיחות רבות, מימי קדם ועד זמננו. אבל אין ביטחון, אם שחוק כזה מועיל למשחק הדיפלומטי. ד"ר קיסינג'ר דבק במדיניות ההפשרה בין מעצמות הקומוניזם, ובין ארצות הברית, הקרויה, מימי דה-גול, באנגלית, כמו בצרפתית, דֶטנט. אבל, בעזרת נשים, הוא קורא למוסקבה ולפקין בשם אויבות. ביחסים בין-לאומיים נקראת אמת זו לא דיפלומטית, או אולי אנטי-דיפלומטית.
מצד שני, יצא מדבריו המתוחכמים של המרצה, כי קל לו יותר במוסקבה מאשר בפריז, בפקין מאשר בלונדון. הודעה כזו מעידה על חוסר סבלנות, לא על הערכה נכונה. ושוב, חכמה מפוקפקת היא לגלות חולשה, אפילו בניגוד לעובדות. משתי נקודות הקראות, היתה הבדיחה רצינית מדי.
ד"ר קיסינג'ר הוסיף להטיל פנינים לרגלי הנאספות. בין השאר, הוא הביע פקפוק ביחס ללגיטימיות של ממשלות אירופה המערבית, החל ממלחמת העולם הראשונה. זה עניין רגיש ביותר, גם ביחס עקיף לאויבים, גם בפנייה ישירה לבעלי ברית. כהיסטוריון, יודע מר קיסינג'ר היטב, כי דרכם של השליטים בפקין ובמוסקבה לא היתה סוגה בפתקי בוחרים דווקא... אבל ערעור על חוקיות השלטון הופנה לא לכתובת מזרחית אלא מערבית. אין פלא שהעיתונות החופשית, לא רק באירופה אלא גם באמריקה, הפסיקה לפתע לשבח ולהלל את שר החוץ האמריקני, שהוא, ללא ספק, בעל מוח מזהיר, אלא תקפה אותו במלים מפורשות וברמזים עוד יותר חריפים.
מה עשה ד"ר קיסינג'ר? הוא ירד למסיבת עיתונאים רגילה במשרד החוץ והביע צערו על דבריו. מעניין במיוחד הוא הסברו על הלגיטימיות של הממשלות באירופה המערבית. כוונתו, אמר, היתה לממשלות אשר נכנסו למלחמת העולם הראשונה. הוא ביקש להוכיח, כי ממשלות, המביאות על עמיהן אבידות רבות בנפש, מאבדות את אמונם, ובמובן זה אינן לגיטימיות. לסיכום הודיע ד"ר קיסינג'ר: "אני מצטער על הערותיי; הן לא תרמו לדו=-שיח האטלנטי". עד כאן, בוושינגטון.
ב.
הגברת גולדה מאיר באה לכנסת, כדי להציג ממשלה בראשותה, לאחר שהודיעה באופן מוחלט, סוף-סופי, כי היא מושכת ידיה ממלאכת ההרכבה. ברגע, בו קיבלה את החלטתה הנמרצת, היא אפילו הזכירה את הכרזותיה הקודמות, שלפיהן תסיים את כהונתה הממשלתית עם תום תקופת הכהונה של הכנסת השביעית, הקודמת. היתה זו תזכורת מיותרת, אך אופיינית. כולנו זכרנו את ההודעות הפסקניות ואת הראיונות החוזרים, בארץ ומחוצה לה, בהם הגברת מאיר שבה והכריזה והסבירה והבטיחה, כי לא תהיה מועמדת לראשות הממשלה. איש לא ביקש ממנה לנדור את הנדרים הללו; הם כולם היו מנדבת לבה, מיוזמתה, מרצונה החופשי לחלוטין. והשאלה היא לשם מה נמסרות הודעות אלו, אם אין כוונתן לקימן, או אם יש כוונה שלא לפעול לפיהן. כלל גדול הוא, כי למען תקינות החיים, ולא רק בזכות יופיים, חייב אדם לשמור מוצא שפתיו. ואם בין אדם לחברו כך, על אחת כמה וכמה בין מושל ובין עמו. מותר התרבות מן הפראות הוא, יסוד החברה המתוקנת. הגברת מאיר הרבתה להבטיח, ולא קיימה. ועל כוונתו של אדם אין ללמוד אלא ממעשהו.
לשיא הגיעה קלילות זו, ביחס למוצא שפתיים, בשלב האחרון של הרכבת הממשלה, חסרת האמינות. הגברת מאיר הודיעה לא רק לחברי מפלגתה אלא גם לנשיא המדינה, כי היא מסתלקת מן התפקיד של הרכבת הממשלה והעמידה בראשה. שוב, איש לא ביקש ממנה להתחייב בכך. היא נדרה את הלאו המושלם שלה באוזני חבריה המופתעים, אחוזי התדהמה. כעבור 24 שעות לא נותר מן הנדר החגיגי אלא זכרו המריר.
בדיון הפרלמנטרי על הקמת הממשלה השבורה, נשאה הגברת מאיר שני נאומים, די ארוכים. באף אחד מהם, לא מצאה לנחוץ להשמיע מלים אנושיות, פשוטות כגון אלו: אני מצטערת על הערותיי, הן לא תרמו לדו-שיח הלאומי, בין הממשלה ובין הציבור. כלום. דבר לא קרה. הכל היה, או נראה, כשורה. אמרה ראש הממשלה שהיא לא תמלא עוד, בשום אופן ובשום תנאי, א התפקיד הממלכתי הקשה, והנה היא מקבלת על עצמה את עולו – אז מה? מה ערך, בישראל, להתחייבות ציבורית, פומבית, מושלמת חוזרת? בעומדם בפני תופעה כזו, רגילים הבריות לערוך השוואה עם קליפת השום. טעות. במקרה, שבו אנו דנים, אין אפילו שום קליפה. הגברת מאיר נהגה, כאילו נצטוויינו מקדם: מוצא שפתיך אל תשמור. אבל היא, כנראה, עדיין אינה מעריכה לאיזו דמורליזציה מוליך "המופת" שלה.
במקום, לפחות, להתנצל, בפני בית הנבחרים, על הפרת נדריה, הביאה הגברת מאיר דברים שלי, מלפני 19 ומלפני 10 שנים. בימים ההם הציגו מר בן-גוריון ומר אשכול, זיכרונם לברכה, את ממשלותיהם. אני שירתי באופוזיציה להן. תקפתי, אפוא, את מדיניות הממשלות ההן, את יסודות המשטר שהקימה מפא"י בארצנו. אינני זוכר אם אי פעם שבתי וקראתי את הדברים ההם. לאחר ששמעתים מפיה של הגברת מאיר, הנני מודיע, כי אינני מוכן למחוק אפילו מלה אחת מהם. חריפים היו הדברים, כנים. זכותי, למעלה מזה, חובתי היתה להשמיע אותם, בשם אופוזיציה פרלמנטרית, תקיפה, המאמינה בצדקתה. זו נשמת הדמוקרטיה וטעמה. ראש הממשלה הכשילה את עצמה בהעלותה דברים מדפים מצהיבים של פרוטוקולים ישנים. עלי להודות, כי התקפותיי על משטר מפא"י, אשר אין להכחיש את חריפותן, עדיין לא הניעוני להשוותו ל... טאמאני הול. את זאת עשתה, בשעתה, הגברת מאיר הנכבדה, ראש הממשלה שלה יום.
השם, בחלקו, הוא אינדיאני, אבל המושג, כפי שהוא נוצר באמריקה, במדינת ניו-יורק, חל דווקא על לבני עור. הגברת מאיר, אשר התבגרה ולמדה בארצות הברית, יודעת היטב, מה מסמל טאמאני הול. בקיצור, המדובר הוא בשחיתות ציבורית, בעומק שפלותה (אחד מחברי הכנסת דיבר פעם על "שיא השִפלוּת", אבל בביטויים רטוריים כאלה אינני מסוגל להשתמש) במכירת משרות, בשיחוד אנשים, בהפחדתם ועוד ועוד. להווי ידוע, כי באחד הימים ההם אמרה הגברת מאיר, תיבדל לחיים ארוכים, למר בן-גוריון, כי מפלגתם, מפא"י, היתה לטאמאני הול. מר בן-גוריון נחרד מאוד; הוא עצמו נתן פומבי לדברים האלה.
מה ביקשה ראש הממשלה להוכיח, בהביאה את דבריי מלפני עשור או שתי עשרות שנים? המסקנה היא, כי הם אישרו את הערכתה על טאמאני הול; או, להיפך, כי הערכתה החמורה אישרה את דבריי. ברור, כי היתה זו הכשלה עצמית. ואם יתברר, כי אחד מיועצי הסתר של הגברת מאיר הביא לה את הציטטין, יש לקרוא לו בשם, שהוא דווקא מפורסם מאוד בתולדות ישראל: אחיתופל.
מה שברור הוא, כי בניסיונות כושלים של הסחת דעת, אי אפשר למחוק רושם של מעשים ומחדלים. הגברת מאיר אל נהגה כאשת מדינה אמינה, בתצהירה עשרות פעמים, כי לא תהיה עוד ראש ממשלה ובהכריזה, בשלב האחרון של מעשה המרכבה, כי אין עוד כל סיכוי לשכנע אותה, כי היא תרכיב את הממשלה ותעמוד בראשה – כדי לעשות את ההיפך. על קפיצה זו, מהתחייבות ללא סייג לביטולה המוחלט, הוסיפה ראש הממשלה את ההדלפה העצמית של סוד ממלכתי כמוס, כדי להשיג רוב כלשהו למתכונת הקודמת, הנודעת. אין, אפוא, פלא, כי אמינותה של הממשלה, בראשותה של הגברת מאיר, ירדה מתחת לאפס.
ובאין אמינות ייפרע שלטון.
ג.
מאי-הנסיגה-בלי-שלום, שנתקשרה, על פי המליצה הרשמית, בהפרדת כוחות, טוען שר הביטחון, כי פני מצרים לשלום. הוכחתיו על דבר הבל זה, במחילה גם מכבודו, אך ללא הועיל. לא נתקררה דעתו של מר דיין, עד שהכניס לדברי הכנסת פיסקה ארוכה מנאומו של שר השיכון המצרי על הבנייה הגדולה הצפויה למצרים. להבדיל, רבינוביץ המצרי נושא נאום, והנה ניתנה לנו הוכחה כי החל תור הזהב של שלום בין העמים.
גם מר דיין משתבח ב"פרגמטיזם" מדיני. אבל מה משמעותו, או ערכו, של זה, אם הוא תלוש מן המציאות. אפשר היה תמיד לשאול, מה תועלת תצמח לעם ישראל, אם אויבו הראשי יוצג כרודף שלום? ציורו הפִּיקסוֹאי, עם יונה צחורה ביד, מחזק את מעמדו בקרב העמים, בייחוד באמריקה. תוספת כוח לאויב היא החלשת עמך. כך אומר ההיגיון. אך מר דיין התעקש והוסיף לטעון, גם בדיון על הצגת הממשלה, כי חל מפנה במצרים ביחס לשלום.
ביקשתי את מר דיין – והיום הנני שב ומבקשו – לשאול את עצמו: מהו השלום אשר, לפי דבריו, סאדאת רוצה בו, בוחר בו, שואף אליו? הן זוהי השאלה המכרעת. בני דורנו למדו היטב, כי הדיבור על שלום הוא שכיח מאוד בקרב... מכיני תוקפנות. סאדאת הוכיח את זאת לא לפני ארבעים שנה אלא לפני שישה חודשים. כדי להוכיח לשר הביטחון את טעותו הנוספת, הבאתי לתשומת לבו דברים מהחלטת האיחוד הסוציאליסטי (במצרים) מפקודות היום של מפקד הצבא המצרי אשר בכולן מושמעת התביעה, לאחר הפרדת הכוחות, לנסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967 ו"להשבת זכויותיו הלגיטימיות הלאומיות, המלאות של העם הפלשתיני". על כך היה מר דיין משיב, כי נשמעים גם קולות אחרים במצרים. לאחרונה הגיע אליו קול משכנע: של שר השיכון.
השבוע, חובתי להפנות את תשומת לבו של שר הביטחון, השוגה באשליות מאוד-לא-פרגמטיות, לקולה האותנטי של מצרים, הלא הוא של אנואר סאדאת. שליטה של מצרים נתן שוב ראיון. לא הסתפקתי, למען הזהירות והבהירות, בקטעי הדברים, שפורסמו בעיתונינו. קראתי את השאלות והתשובות במקורן. עלי לציין, למען הדיוק, כי המלה שלום לא פסקה לצאת מפיו של סאדאת. אם אומר כי הוא השמיע אותה עשרות פעמים, לא אגזים. ובכן?
ובכן, מהו ההסדר, אשר כל אחד יוכל לחיות עמו, שואל הכתב האמריקני, אשר שמו הולך לפניו, לאו דווקא כמשנאו של סאדאת. והנה התשובה השלמה של רודף השלום מן הפירמידות:
"זה ברור לגמרי, פינוי השטחים שנכבשו בשנת 1967, יחד עם הפתרון של הבעיה הפלשתינית שיהיה מבוסס על הזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הפלשתינים. זה יהיה הסיום הסופי למצב הלוחמה שהרעיל את האזור במשך 26 השנים האחרונות, משמע שתקופה חדשה של שלום תהיה אפשרית".
אין אני צריך לשאול את שר הביטחון, אם הוא מקבל שלום כזה. יש יסוד להניח, כי גם שר השיכון (של ישראל) לא יאמץ את החזון הזה. אבל עליו, על מר דיין, לדעת ולשנן לעצמו, כי זהו "השלום" שאליו שואף הרודן המצרי ופירושו, לכל הדעות בישראל, החרבתה של מדינת היהודים. הנזק המדיני, הנגרם בינתיים, הוא בכך, כי אם נוכח שאיפה גלויה זו של מצרים, שב ומודיע שר הביטחון שלנו כי פניה לשלום, או כוונותיה שלום, עלוים הבריות בעולם, ובעיקר הלשכות הדיפלומטיות, לשאול, מהו הממשי בהודעת הממשלה הישראלית החוזרת, התקיפה המפורסמת, כי לעולם לא תשוב לקווי ה-4 ביוני 1967. על כגון דא, ייאמר בלשון ימינו: פרגמטיסטים, היזהרו בדבריכם!
ד.
נשים לב, מקרוב, לניסוחיו של סאדאת. הם בוודאי אינם מקריים. אם ישראל תיסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ותיפתר הבעיה של העם הפלשתיני, על פי זכויותיו הלאומיות הלגיטימיות יבוא סיום, אפילו סופי (final end) למצב הלוחמה באזור. במלים אחרות, אפילו אז לא ייזכר ולא ייחתם חוזה שלום.
ביוני 1967, מיד לאחר תום הקרבות של מלחמת ששת הימים, הצעדתי לממשלה, כי, לכל הדעות, בלי חוזה שלום לא נסכים לשום שינוי טריטוריאלי במצב שנוצר עם הפסקת האש. הממשלה קיבלה הצעה זו פה אחד. מאז היתה ההחלטה ההיא של הממשלה לנחלת הרוב המכריע בכנסת, למדיניות לאומית במלוא משמעות המושג. כל המפלגות הציוניות התייצבו מאחוריה. חבר הכנסת אריה אליאב מציין בגאווה, כי הוא הזדהה עמה ונתן לכך גם ביטוי בספרו "ארץ הצבי". ארצות הברית סמכה ידה על הכלל המדיני הזה גם ביולי 1970, כאשר הנשיא ניכסון התחייב באיגרת מיוחדת לראש המשלה, כי לא יופעל שום לחץ על ישראל "שתוציא חייל ישראלי אחד משטחים כבושים בלי הסכם שלום".
את הכלל הזה שברה הממשלה במו ידיה, בהבטיחה ובבצעה, את הנסיגה העמוקה בלי שום הסכם שלום; ונהפוך הוא, בהשאירה ביודעין את מצב הלוחמה על כנו. שר הביטחון וחבריו עוד ניסו לעמוד, לפחות, על סיום אותו מצב לוחמה, כתנאי להפרדת הכוחות. אך הם במהרה ויתרו גם על תנאי זה. לאן הגענו בעקבות השבירה העצמי ת הזאת? המראיין שאל את סדאת, כמה זמן הוא נותן לעצמו עד לשלב הנוסף של נסיגה ישראלית בתוך סיני. השליט המצרי השיב בניחותא: "הייתי מקווה, מחר בבוקר, אך מאחר שהנני אדם ריאליסטי, ברור לי, כי זה ידרוש זמן-מה. קרוב לוודאי מספר חודשים". המדובר הוא בנסיגה ישראלית נוספת, בלי חוזה שלום, אף בלי סיום מצב הלוחמה. ומתי, לפי סאדאת, יבוא הקץ למצב הלוחמה “End of Belligerency” בלי חוזה שלום? רק לאחר הנסיגה הטוטלית אל קווי ה-4 ביוני 1967, אשר עליהם החיל שר החוץ באחת מהודעותיו הדרמטיות את אימת אושוויץ, מלווה בפתרונה של הבעיה הפלשתינית, אשר עליו אין עוד להוסיף. כך מידרדרת מדיניות לאומית תחת ממשלה חסרת אמינות.
...מה, אפוא, בין שרי ישראל לבין ד"ר קיסינג'ר? הם אפילו אינם מבקשים סליחה.