מה אשם?

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ט אדר ב' התשי"ז, 22 במרץ 1957
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
ממשל - בחירות, דמוקרטיה. משפט - היועץ המשפטי לממשלה, עליונות המשפט, צדק. מפלגות - הציונים הכלליים, מפא"י, מפלגת חירות. זכויות אדם - זכויות הנאשם, שב"כ, תקנות לשעת חירום. השקפות חיים - פשיזם. מורשת ישראל - שואה
במאמר זה מתייחס בגין לרצח קסטנר שהורשע ע"י בית המשפט כמי ששיתף פעולה עם הנאצים . בגין תקף בחריפות את הרוצחים ןטען כי הרצח פוגע ביסודות המקודשים ביותר של צדק ומשפט.בגין טען כי הממשלה טעתה כאשר לנוכח הרצח הפעילה את הפקודה למניעת טרור כי זהו חוק פאשיסטי וטוטליטרי. בגין קבע כי על ביהמ"ש לקבוע מי האשמים ברצח קסטנר.בגין מעלה השערות שונות מי רצח את קסטנר ? ייתכן יריבים פוליטיים, ייתכן אחד השירותים החשאים של המדינה משום שקסטנר ידע יותר מדי . בגין טען עוד כי השרותים החשאיים במדינה מהווים סכנה לשלום הציבור וחרותו וכי הם לא שרותים ממלכתיים כפי שאמורים להיות אלא הם עסוקים בעקוב אחרי אלה המתנגדים למפא"י. בגין טען כי אם זה נכון שקסטנר נרצח ע"י קבוצה חשאית אז האשמים בהתארגנות קבוצה כזו היא שלטון מפא"י אשר בשלטונה הטוטליטארי שוללת זכויות דמוקרטיות רבות בהן זכותה של "חרות" להרכיב ממשלה .
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

א.

כלל גדול הוא במוסר ובמשפט, במוסר משפטי ובמשפט המוסרי, כי אין אדם אחראי אלא למעשיו. או, במילים אחרות, אין הוא אחראי למעשי חברו. שונאי ישראל בכל הדורות, לא אבו להכיר בכלל זה ביחס לשנוא נפשם. כרוח רפאים היתה מהלכת בקרבם האגדה על ה"סולידריות היהודית", הפועלת, כביכול, בדרכים נסתרות ומסתוריות, השונה מרגש אחדות-הגורל של כל עם. לא הסולידריות היהודית יצרה את שנאת ישראל; שנאת ישראל היא אמו יולדתו של מיתוס הסולידריות. בדרך ההאשה הקבוצתית הגיע צורר מימי קדם למסרנת המלכודת לפיה עשרה חכמים וגדולים בדורו של רבי עקיבא נושאים באחריות אישית עבור מכירת יוסף בן יעקב אבינו. צוררים אחרים הלכו, בתקופות שונות, בדרכו.

שוחרי הצדק, לא רק בישראל אלא גם בגויים, התקוממו נגד אותו עיוות-דין יסודי, ראשוני, הקשור בהטלת אשמה, אמיתית או מדומה, של איש בזולתו. מן המפורסמות היתה האימרה בתפוצות הגולה: נוצרי כי יגנוב, או ירגל, כותבים העתונים ואומרים הבריות "גנב גנב", "מרגל ריגל", אך אם יהודי נאשם בגניבה או בריגול מיד עוברת הזעקה: "יהודי גנב", "יהודי בגד".

[לא ברור, יתכן להרתנו - ד.ב] נדבקה תועבה זו גם באחינו בני ישראל. אבותיהם והם סבלו ממנה; אך הם קבלוה. מכאיב? מאד. מדהים? לא. תורת הנפש יודעת להסביר היטב תופעה חולנית זו. עובדא היא, כי בדור האחרון יש מחנה שלם, אף שליט בישראל, הנוהג בפנים, כפי שהוא לא רצה שינהגו בו מבחוץ. מאורע מזעזע כי יתרחש בישראל, מיד חש אותו מחנה לקבוע "מי אשם"; אם קביעה זו לא הוכחה, אין דבר; אם היא בבחינת עלילת כזב, לא איכפת. אך בכך לא סגי. ה"מחנה" אינו מסתפק בשאלה, מי אשם; הוא מיד מוסיף לשאול... ומלבד העושים, מי עוד אשם? והתשובה תמיד מוכנה מראש: כל מי שמתנגד לנו, ומסכן את שלטוננו, הוא האשם. עלילת הדם ממש ירדה לדמם.

מאז חזרתי ארצה, קראתי, בקשר עם התנקשות מחפירה, רמזים שקופים מזכוכית הם הופיעו הן בעתונה העברי של מפא"י והן בבטאונה האנגלי. הם הזקרו מרשימות המאמרים בעתונים מסויימים אחרים. על רמזי רמזים אלה אינני רוצה להגיב, בשם כל ידידי, אלא בשתיקה. אבל רציתי, שמחבריהם ידעו, כי לשתיקתנו יש פרוש אחד ולא שניים: בוז. אפס, חובתי האזרחית היא להוסיף על שתיקה זו אזהרה שקטה. רבותי, התלמידים הנכבדים של האוכראנה הצארית ושל הנ.ק.וו.ד. הבריאתי, מוטב שתוותרו על נסיונותיכם, למען מטרותיכם האפלות, להצית את אש הפרובוקציה בישראל. קחו בחשבון, לטובתכם אתם, את העובדא הפשוטה, אך רבת המשמעות, אולי המכרעת, כי אנו חיים בשנת תשי"ז, בשנת אלף תשע מאות חמישים ושבע על פי ספירתם. בנתם? ואם תציתו, או תנסו להצית, את האש הזרה, תכווינה אצבעותיכם שלכם. אולם, בינתיים, קשה לי להשתחרר מן המועקה לאמור: אוי לה לאומה, שתועבות משנאיה נדבקות בה.

ב.

אחר דיון גלוי, שנמשך חדשים רבים קבע בית משפט בלתי תלוי בישראל, כי ד"ר קסטנר שיתף פעולה עם מרצחי עמנו וסייע להם במסע ההשמדה. כל עוד פסק דין זה לא בוטל, הוא עומד, גם אם הוא תלוי. אבל דווקא משום שד"ר קסטנר עמד בפני המשפט – גם אם על פי יזמתה האווילית של התביעה הממלכתית – וניסה, על ידי בית הדין, לטהר את עצמו, היו חייו חייבים להיות חסינים חסינות שאין מוחלטת ממנה. כל אדם, ויהיה אפילו הפושע הנפשע ביותר, זכאי להגן על צמו, לטעון, כי מעשה מסויים לא נעשה על ידו ולנסות להוכיח את צדקתו. אף אם הוא עודנו זכאי לשאוף לטיהור שמו, או להוכחת חפותו. קל וחומר, אדם, ויהיה אשר יהיה, שהורשע באינסטנציה ראשונה בלבד. לפיכך, חובה לומר ללא היסוס וללא סייג, כי, מי שהרים ידו על ד"ר קסטנר, המורשע, והמערער על הרשעתו, התנקש לא באיש מסויים, אלא בעקרון החשוב לכל איש, שוחר אמת וצדק. הפוגע באיש, שגורלו נמצא, ולו מבחינה מוסרית בלבד, בידי בית הדין, פוגע ביסודות המקודשים ביותר של צדק ומשפט, עליהם בנה ישראל את גדולתו הרוחנית מיום היותו לגוי. מי שאינו מבין את זאת, אינו מבין מאום. ו"מאומיות"- המותר לתרגם כך המונח ניהיליזם?- דרכה סלולה: תהומה.

מי אשם בהתנקשות המחפירה בד"ר קסטנר? התשובה היא פשוטה: אלה שהחליטו עליה וביצעו אותה. מי הם? את זאת יקבע בית המשפט; ורק הוא. המשטרה אסרה מספר חשודים דובריה טוענים כי שניים או שלושה מהם הודו בביצוע ההתנקשות או בהשתתפות בה. האם זה מספיק, כדי שהציבור או העתונות או שניהם יטענו, כי אלה הם האשמים? לו היינו הולכים בדרך זו היינו מעתיקים למדינת היהודים את תורת המשפט של סטאלין ווישינסקי. אפילו ברוסיה הטוטליטרית של כרושצ'וב ובולגנין נשמעים אחר מות סטאלין, קולות, לפיהם ווישינסקי, תליינו המלומד של רב הטבחים, ביטל, באורח פלילי, את הכלל הגדול של המשפט, לאמור, אדם נחשב לחף מפשע, כל עוד לא הוכחה אשמתו. חשודי המשטרה, בין אם לא הודו ובין אם הודו, אינם עדיין אשמים. כל מי שהיה בידי הבולשת של בריה, זוכר את התשובה האולימפית של עושי דברו לכל טענות קרבנותיהם: הנ.ק.וו.ד. לעולם אינו טועה: "אנחנו" איננו אוסרים אנשים חפים אשם, ונגמר. אך מוטב שתודה.. הנלך בדרך זו במדינתנו? ילמדו נא אזרחי ישראל, מכל המחנות את הכללים הפשוטים במשפט צדק במדינה חפשית: חשוד עוד איננו נאשם; נאשם עוד איננו אשם; ואף נידון עוד איננו מורשע באוח סופי, כל עוד ענינו לא הוברר בכל שלבי הדיון המשפטי. ואם המשטרה טוענת, כי אסיר, הנמצא בידיה, "הודה", הרי גם ההודאה איננה הוכחה., כי היא עצמה זקוקה להוכחה בפני בית המשפט. ואם קצין משטרה מנסה, בגלוי או בעקיפין, לשכנע את הציבור, כי אדם, שנחשד, נאסר ונחקר, הנו אשם, מעל לכל צל של פקפוק הרי אותו קצין הוא בור או פטפטן, או רשע, או הכל ביחד – במדים.

ג.

בית-המשפט יקבע, מי הם האשמים ברצח קסטנר. בינתיים, חובה עלינו לרשום כי הממשלה סטתה כבר מדרך המשפט. נגד מספר עצורים הפעילה הממשלה את הפקודה הקרוייה "פקודה למניעת טירור". זהו "חוק" פאשיסי במלוא מובנו של שם התואר הזה ובמלוא מובנן של המרכאות הכפולות. הוא "עולה" במהותו הטוטליטרית, המבטלת את יסודות המשפט, על חוקי החרום הבריטיים, בהם ניסה השלטון הנכרי, לשווא, למחוץ את המחתרת העברית, הלוחמת, המשחררת, ועל החוקים ההם דשנת 1945 אמר היועץ המשפט לשעבר, כי כאלה לא נחקקו אפילו בגרמניה הנאצית... ובכן?

הייתי ממליץ בפני הממשלה, שתמהר לשוב לדרך המשפט. על דרך העמדת אזרחים, לא חיילים, בפני בית-דין צבאי; על דרך העברת חובת ההוכחה מן הקטיגור לנאשם; על דרך הטלת מעצרים, או הארכתם, לא בידי שופט שלום בלתי-תלוי, אלא בידי תובע צבאי, תלוי מאד – על דרך טוטליטרית, מרושעת זו לא תהא תפארתה. לא פעם אחת נכשלה הממשלה במעשי משפח מגונים אלה; אל תחזור עליהם; ויפה שעה אחת קודם.

עד לבירור המשפטי, המיהמן, הסדיר, הגלוי, אנו יכולים להניח, ביחס לאשמים ברצח קסטנר שתי הנחות כלליות בלבד. האפשרות הראשונה היא, כי ההתנקשות בוצעה על ידי אנשים, שהחליטו עליה, אם מותר לומר כך, על פי דעתם, ובידעתם הם. האפשרות השניה היא כי ההתנקשות בוצעה בהשפעתו, או בידיעתו, של אחד השרותים החשאיים במדינה.

הקוראת והקורא ישימו נא מיד לב, כי בהעלותי את ההשערה השניה, אינני משתמש במונח "משטרה", אף אינני אומר ה"שרות החשאי", אלא אחד השרותים החשאיים. משטרת ישראל יש בה, כמו בכל מוסד ממלכתי, או אנושי, אור וצל גם יחד. אין לומר, כי המשטרה שלנו היא כולה חכמה, או זוהר, או טוהר. פסקי-הדין הידועים לציבור הרחב, יוכיחו. אולם בדרך כלל ממלאת המשטרה את תפקידה בנאמנות. השוטרים בישראל, משכורתם אינה גבוהה ועבודתם אינה קלה. ברובם המכריע הם בני נאמים לאומה. וכך צריך לראותם כל אזרח בישראל.

יש גם שרותים חשאיים בישראל, שתפקידם הוא להגן על המדינה מפני מרגלים, מתנכלים וסוכנים זרים. שרותים אלה, שום מדינה בימינו אינה יכולה בלעדיהם; על אחת כמה וכמה, מדינה מוקפת אוייבים. תפקידם הוא חיוני. עבודתם, בדרך כלל, היא נאמנה. לעתים, היא נעשית בתנאים קשים. יש לדעת להעריכה.

אולם בין השרותים החשאיים למיניהם מתקיים, על חשבון משלם המסים הישראלי, שרות אחד, שהוא סכנה ממשית לציבור, לשלומו ולחרותו. הוא יותר חשאי מכל השרותים החשאיים בעולם. איש אינו יודע, או אינו צריך לדעת, את שם מפקדו; איש אינו יודע – חברי ועדות הבטחון והכספים של הכנסת אינם יוצא מן הכלל – מה תקציבו ומנין הוא בא. הוא כולו אופל, ודרכיו מופקרות.

אמנם, כל אזרחי ישראל מקיימים בכספם את השרות הזה, אבל לא זו בלבד שאין לראות שרות ממלכתי, אלא אין הוא אפילו שרות של הממשלה. בהיות הציונים הכלליים בקואליציה עם מפא"י התאוננו שירהם, כי אנשי השרות הזה עוקבים ובולשים אחריהם – אחרי חברי הממשלה עצמה! יש לי יסוד להניח, כי השרות הזה בולש גם אחרי השרים מטעם מפ"ם או אחדות העבודה ואחרים. בקיצור, זהו שרות חשאי של מפא"י, שלה בלבד, שהיא מקיימת אותו, מהיותה המפלגה השלטת למעשה, על חשבון המדינה, בכספי האומה כולה. בתוקף נסיוננו, מימים עבר, הריני יכול לומר, במלוא הכרת אחריותי, כי אנשי השרות החשאי הזה מסוגלים לעשות כל מעשה נבלה, ללא כל מעצור נפשי, ללא נקיפת מצפון, שאיננו.

ד.

היודע מישהו מן השרות החשאי הזה על ההתנקשות, העומדת להיות מבוצעת נגד ד"ר קסטנר, או על הקבוצה החשודה בה? בהציגי את השאלה הזאת, אינני רוצה כלל להסתמך על גורמים צדדיים, או על השערות בעלמא, קסטנר נורה, אומרים אנשים, "בדיוק" בזמן, בו מעמדה של המפלגה השלטת התערער, והיה מוכרח להתערער, מחמת מעשה טרוף הדעת של הממשלה, שציוותה, בניגוד לכל התחייבויותיה הגיגיות, לנטוש את עזה העברית. ובכן?... לא רבותי, אין זו אלא השערה בעלמא. מאן דהוא במפא"י יכול להיות שבע רצון, שדווקא בימים אלה נרצח קסטנר; מישהו במפלגה השלטת יכול לנסות, בעקבות ההתנקשות הזאת, להסיח את דעת הקהל משואת מדיניותה (אגב, הוא לא יצליח). אבל הרגשות והנסיונות האלה יכולים להיות פרי מחשבה בדיעבד ולא לכתחילה.

ההשערה השניה היא, כי ד"ר קסטנר ידע יותר מדי בשביל "מישהו" ועמד "לגלות". אף זו איננה אלא השערה בעלמא אולי הוא ידע יותר מכפי שנתגלה במשפטו, או לא, אין הוכחה. אול הוא עמד לגלות רזין ואולי לא. מי יודע? אין הוכחות.

שאלה המוצגת בראש הפרק, יש יסוד אחר. השרות החשאי הנידון, הוא עצמו הניחו, "המשטרה" (זכרו: אין זו המשטרה) הודיעה, כי בקבוצת החשודים היה לה – למען הדיוק המהותי, מוטב היה לומר : לו -מודיע נסתר, ו... ומה? ל"משטרה" היה מודיע, והיא לא עשתה דבר, כדי לפרק את קבוצת הסתר, וכדי למנוע את ביצוע "תוכניותיה"? מה עשה אותו "מודיע" באיזה "מעמד" הוא היה בקבוצת הסתר? מה עשו שולחיו עם הדינים והחשבונות שלו, אם היו? במקרה הטוב יותר, אנו עומדים בפני הזנחה פושעת; במקרה הגרוע ביותר, אנו ניצבים בפני פרובוקציה, שאין שפלה ממנה.

על בית המשפט הבלתי-תלוי יהיה להשיב על השאלה "מי אשם". אני רוצה לקוות, כי השופטים, אשר ככל אזרחי המדינה, קראו על המודיע האלמוני של ה"משטרה", יתבעו מאת המשטרה להביא בפניהם אותו ואת שולחיו. אין כמובן לקבוע מראש שום דבר. בית-המשפט יקבע. אולם לפי הכרתי, דרושה חקירת הצד הזה, הלוטה באפלה, של הפרשה, לעצם עשיית הצדק.

הקוראים שמו, בוודאי, לב לכך, כי בבואי לבחון את האפשרות השניה, לא הטלתי אשמה לא במשטרה, לא בשרותיה החשאיים של המדינה, לא במפא"י ואף לא ב"אותו" שרות חשאי כולו. את שאלת השערה צמצמתי למישהו מן השרות החשאי, המיוחד מאד במינו. לאחר שהמשטרה הודתה, כי היה לה מודיע-חרש בקבוצת סתר, רשאי הציבור לדעת, האם מישהו מן ה"השרות" המסתתר מאחורי מדי המשטרה, לא השפיע, או לא ידע, על העומד להתרחש. אם ידע או ידעו חובה לתבוע אותם לדין. אם אשמתו או אשמתם, הזנחה פושעת, או משהו יותר גרוע מזה, חייב הוא, או חייבים הם ליתן את הדין. אבל אחרים אם במשטרה ואם ב"שרותם" ואם במפלגתפ\ אחמפ אשצלפ דעךחף סני, לחברך לא תעביד. אנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי לא נסטה מן הכלל המהולל של הלל ימין או שמאל. מפא"י, בתור מפלג, ורבבות חבריה, אינם אשמים בכך, שאחד מחברי מפא"י בכפר-סבא החזיק, מתחת לכפות התרנגולות, נשק. התלמדו רומזי הרמזים?

ה.

התשובה לשאלה "מי אשם" שייכת לבית המשפט, ולו בלבד. אבל דווקא בקשר עם הרמזים הפרובקטיביים של בטאוני המפלגה השלטת, המבוהלת והיורדת, אפשר וצריך להציג בגלוי את השאלה, "מה אשם"? ניסוחה הוא, במידה מסויימת, פרדוכסלי; משמעותה, בכל זאת, ברורה לחלוטין.

אם קיימת, או הוקמה, קבוצת-סתר במדינת ישראל, "מה" אשם בהקמתה? מהי האווירה בה קבוצות כאלה קמות, אם הן אינן מוקמות בהשראת ה"שרות" הנודע? לפני שאשיב במישרין לשאלות אלו, אספר מעשה שהיה.

בקבוצה של אנשי מפא"י התנהל, לפני זמן מה, מעין וויכוח חופשי על תנועת החרות.
אמר אחד מהם, כפי שקבל:

  • זוהי תנועה פאשיסטית. אמר שני:
  • אתה טועה. הם אינם פאשיסטים. הייתי נוכח בועידתם האחרונה. התבוננתי בהם. אני מוכרח לומר לך, כי זו היתה הועידה הדמוקרטית ביותר שהתקיימה בתקופה האחרונה בישראל. אין מה לדבר, כי הועידה שלהם היתה הרבה יותר דמוקרטית מועידת המפלגה (שלנו). אבל גם ביחס לועידות של מפלגות אחרות היתה ועידת "חרות" דמוקרית ביותר. יש אצלם וויכוח חפשי. ויש אצלם בחירות חפשיות. אודה שגם אני הופתעתי. אבל זה ככה.

אמר שלישי:

  • כך או אחרת, דבר אחד אינני מבין. לנו אומרים, כי המדינה שלנו היא דמוקרטית כי עלינו לשמור על הדמוקרטיה וכ"ו, אבל מצד שני אומרים לנו, כי אנחנו לעולם לא נרשה ש"חרות" תגיע לשלטון, מה זאת אומרת? אם חרות תקבל מספיק קולות, כדי להקים ממשלה ואנחנו לא נרשה לה להקים ממשלה, אז איזו דמוקרטיה היא זאת?

אל תחשבו, קוראת וקורא יקרים, כי כדרך הכותבים בדיתי את הטרילוג למען הקלת ההסבר. השיחה הזאת היתה; את אשר קבלתי ספרתי.

"מה" אשם בהקמת קבוצות-סתר? הנה ה"אשם": הציניות הטוטליטרית, הראויה לפאשיסטים או לקומוניסטים, או סתם אוטוקרטים, בה מדברים מחזיקי רסן השלטון על האפשרות של המרתם באחרים. כמובן גם דברי ציניות יכולים להיות פטפוטי סרק, הבאים לכסות על מבוכה בלב. הם "לא יתנו"? תנועת החרות "לעולם" לא תגיע לשלטון? הבל ורעות רוח. בכל השקט הקריר של אזרח, שעמד בניסיונות לא מעטים ולאו דווקא קלים בחייו, הריני אומר ליריבים וידידים: כאשר העם, בבחירות כלליות, יתן לנו מידה מספקת של אמון, כדי להרכיב ממשלה, נרכיבנה, ואיש לא ימנע את הרכבתה .והמעבר ממשלת מפא"י לממשלה בראשותה של תנועת החרות יהיה דווקא שלוו ושקט – מעבר לדוגמא יהיה. והממשלה החדשה הנבחרת תשרת עד אשר, בבחירות אחרות, יצווה לה העם ללכת לאופוזיציה.

ציניות זו לא השפיעה עלינו. באותה מידת ההכרה בה האמנתי, בימי שלוט הבריטי, כי אין לשחרר את האומה, לא בבחירות לקונגרס הציוני, לא בנאומים, לא בהעפלה ולא בהקמת ישובים, אלא – עם כל החשיבות של הדברים האלה – בנשק ביד, במלחמה מתמדת מן המחתרת, כן אני מאמין בהחלטיות האמונה, כי במדינתנו שלנו, יש דרך אחת ויחידה לחילופי שלטון ולשנוי משטר והיא, בקיצור, "פתק הבוחר". אני חוזר ואומר ומדגיש: לא זו בלבד, שזאת היא דרך נאה, ראוייה לעם תרבותי גדול, העומד שוב ברשות עצמו, דרך המקובלת אצל המתוקנים בעמים, המונעת מלחמות אזרחים, חוזרות ונשנות, שאין נוראות מהן, אלא שזוהי הדרך הממשית היחידה להורדת ממשלת מפא"י. על דרך זו החלטנו לעלות אנחנו, אנשי המחתרת העברית הלוחמת, עוד במחצית השנה לפני קום המדינה. נלך בה. לא נסטה הימנה. ובה גם ננצח. יהיו היריבים, או המלגלגים, או הסקפטיקונים אשר יהיו. באחד הימים – אולי הוא קרוב יותר מכפי שרבים מצפים – נשראת את עמנו בממשלתו החפשית, כפי ששרתנוהו בפוזיציה המחתרתית ובאופוזיציה הגלוייה: בנאמנות, ביושר, במסירות, באומץ הלב ובתבונת השכל. בעזרת השם, עוד נעשה דברים רבים ומעשים טובים למען עמנו וארצנו.