מהי מדינה – ומולדת מהי?
מהי מדינה – ומולדת מהי?
(מעריב, 1.10.1976)
א.
לפני ראש השנה קיבלתי מכתב מתלמידה של כיתה י"ב בית ספר תיכון. העלמה הודיעה לי, כי בעקבות דיונים על הבעיה הישראלית-ערבית עולה השאלה: "מהי למעשה מולדת או מדינה".
לאחר השיבותי למכתב, הוספתי לחשוב על תוכנו. מילא, מדינה. זהו מושג משפטי מובהק. למדנו, כי דרושים שלושה גורמים למען תקוים מדינה, הלוא הם עם, שטח, ריבונות. כיברת ארץ שבה אומה מקיימת את ריבונותה, זוהי הגדרה סבירה, מספקת, של המושג מדינה. טוב הדבר שצעירינו, אפילו עדיין לא למדו הגדרות אלו, מתעניינים בהן, ושואלים עליהן.
אבל מולדת? כלום אין זה מושג מובן מאליו? האם נשלח את בנינו, או בנותינו, אל המילון למען יקראו, כי מולדת פירושה ארץ אבות? מתי שאלנו, אנחנו, חולמי ציון ושביה, מהי מולדת? ידענו, כי מדינה לא היתה לנו במשך 1878 שנים, אבל מולדת תמיד היתה לנו. אהבנוה גם ממרחקים, התגעגענו עליה, התפללנו למען ירדו גשמים על אדמתה בעתם. כמובן, שאפשר לומר גם לתלמידה הטובה, לחברותיה וחבריה, כי מולדת זו ארץ, שבה אתם נולדתם, או שבה נולדו אבותיכם, או אבותיהם. פשוטים ועמוקים היו, על נושא זה, דבריו של ש"י עגנון. ב אשמתו של טיטוס, אמר, עמדה עריסתי בבוצ'אץ', אבל נולדתי בירושלים. כולנו נולדנו בירושלים.
מהי מולדת? ואם מהי? אפשר גם בשביל מושג זה לבקש, אף למצוא, "הגדרה". אֵ ם היא אשה שילדה אותך. אך כלום בהעלותך את הנוסח "המדעי" הזה הינך מבטא את כל האהבה והדאגה המסירות והקדושה, הרוך, הנחמה והסוד הצפונים ביצירה האלוהית הזאת: אם? לא מניה ולא מקצתיה. לכן, אין איש שואל, וכל איש יודע, מהי אם. היא אֵם.
וכך מולדת. אפשר למצוא, אך אין צורך לחפש הגדרה למושג זה. ארץ שבה אומה מתגבשת ומקיימת תרבותה. ארץ אבות. שני הניסוחים נכונים; נאה גם שילובם. ואף על פי כן, עדיין לא ביטאת בהגדרות הללו את כל הקשור במושג אנושי, טבעי, מיוחד זה, מבחינת הערבים היפים שבהם דבק האדם הטוב. מולדת. והכל ברור. מה יש להוסיף, כדי להבין? היא המולדת.
פעם נעשה אצלנו ניסיון להוסיף. לא נותר ממנו אלא זכרו החולף, או טעמו המר. בכנסת הראשונה, בימי סטלין ההם, אמר דוברה של מפ"ם, כי ברית המועצות היא " מולדתנו השנייה". ביקשתיו אז לזכור, כי דווקא בעברית אין מולדת יודעת מספר רבים. אין אתה יכול לומר "מולדות"; התנסה לומר: מולדותינו? אחת היא המולדת, יחידה, כן, כאֵם.
בחושבי על השאלה השנייה של התלמידה מכיתה י"ב, נזכרתי, בלא משים, בעלם בגילה ובילד עברי אחר. היה זה לפני שנים רבות. אשרק'ה טרטנר, תלמיד הגימנסיה בחיפה. יצא, כפי שאמרנו בימים ההם, להדביק כרוזים של מחתרת לוחמת. שוטר בריטי ירה בו. הנער הפצוע לא הובא לבית החולים; הוא הושלך לכלא האפל בעכו. סבל, שאין לתארו, היה מנת חלקו. רגלו נקטעה. גם הניתוח לא הצילו עוד. נשמתו יצאה בייסורים, בקדושה ובטהרה.
בירחון "בעיות", של ברית שלום דווקא, מצאנו אז סיפור, אשר עד היום לא שכחתיו. "מורה קראה לפני ילדי כיתתה, בני עדות המזרח לרוב, את הסיפור "שלוש מתנות" של פרץ. כידוע, מחפשת שם הנשמה שלושה דברים טובים, "דברים יפים יוצאים מן הכלל", כדי להביאם לגן עדן. המורה הציעה לילדים לחזור בכתב על הסיפור ולחשוב – כל אחד על המתנות שהוא היה מביא השמימה. אחד הילדים שם בפיה של הנשמה את המלים האלו: "חייל מהארגון הצבאי הלאומי שלחם בעד מולדתו, ושוטר אכזרי ירה בו ופצע אותו בירך. באה המשטרה ולקחה אותו לתא ולא שמה לב. הפצוע הוציא את כותנתו וניגב את הדם ואת המוגלה ואחר כך בא הרופא ואמר שיש לחתוך את הרגל. וחתכו לו את הרגל, אחרי ייסורים רבים יצאה נשמתו. אז אני לקחתי חלק מן הכתונת הרטובה מדם ומוגלה והעליתי אותה השמימה".
מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז. קולו של ילד... הוא ידע על מה נלחם, סבל ומסר נפשו יקירנו אשר טרטנר: "בעד מולדתו". כולנו ידענו. מדינה עדיין לא היתה לנו נלחמנו על הקמתה. אבל מולדת היתה לנו. היא כבושה היתה. נלחמנו על שחרורה. לפני "המתנה הרביעית" אשר בה בחר תינוק דבית רבן, ואחריה, דרך כל המלחמות, לרבות זו שבאה עלינו בתימהון לב, במחדל מחריד, ביום הכיפורים שלפני שלוש שנים, נתן העם הזה מדמו למען יוכל להיות במולדתו. ואחר כל השנים האלו אחרי כל הקורבנות הללו, תוהים בנים ובנות,מחמדי נפשנו, ושואלים: למעשה, מה זאת מולדת?
איננו רוגזים, אף אין אנו תמהים, עליהם. הם מקשים על מה שצריך להיות מובן מאליו? אין פלא. המטיפים הפאנאטיים לחלוקה מחדש של ארץ ישראל, למסירת יהודה ושומרון, ובאחרונה גם עזה, לשלטון זר, הם הנושאים באחריות לשיבוש המושגים, לשכחה ולתהייה של בני הדור הצעיר. כי אם יהודה ושומרון אינם, או לא יהיו, מולדתם, כפי שאומרים להם בשרירות לב נושאי שררה ממלכתית – מהי, באמת, מולדת? היכן היא מולדתנו?
ב.
ההיה דיון מיוחד בכנסת על תכנית אלון "המעודכנת", שלפיה על פי יוזמה יהודית, יימסרו שומרון, יהודה, וכן העיר עזה וסביבתה לשלטון זר. על פרסום מאמרו הפרטי של שר החוץ (כך!) הגן לא ראש הממשלה ושר החוץ בפועל, מאנשי החלוקה הוותיקים, אלא השר ישראל גלילי, אשר אך לפני שנים מספר היה ארצישראלי מושלם. אמנם כן, הוא ייצג בממשלה את תורת טבנקין, אשר שלל את תכניות אלון, למיניהן, בכל לבו וכוחו.
בימים אשר בהם עדיין לא נתכרסמה עמדתו בצורה כה קיצונית, השמיע מר גלילי אימרת כנף כזו: "אם תעמוד לפני ברירה לחתום על חוזה שלום עם חוסיין תוך חלוקת הארץ, או לוותר על חוזה שלום תוך קיום שלמות הארץ – אבחר באפשרות השנייה".
יצוין, שאנחנו , המאמינים בקיום זכותנו לארץ ישראל, מעולם לא השתמשנו בניסוח זה. אנחנו גם לא סמכנו ידינו על נוסחתו הידועה של מר משה דיין שלפיה יעדיף את שארם א שייח', בלי שלום על שלום בלי שארם א-שייח', או על אימרתו של מר יצחק רבין, שלפיה לא נרד מרמת הגלן אפילו תמורת חוזה שלום. כל שלוש הנוסחאות הללו מוטעות בתכלית.
אין צורך, או הצדקה, שאנחנו ניזום, או ננדב ויתור על שלום. ב"התנדבות" מיותר כזו אין מנהלים לא מדיניות ולא הסברה בינלאומית. זכותנו וחובתנו, לקבוע ולהסביר, על פי האמת, כי בתנאים מסוימים לא ייתכן עוד שלום, וכי כל מסמך המזכיר בתנאים כאלה את המושג שלום יישא את שמו לשווא. זאת ראינו, במשך י"ז שנים, מאז הסכמי רודוס ועד מלחמת ששת הימים. אסור לכזב על השלום; לעולם אל נוותר עליו.
אך עובדה היא, כי השר גלילי היה מוכן לוותר על השלום למען יהודה ושומרון, כפי שראש הממשלה דהיום מוכן לוותר עליו (לא על גלילי, על השלום) למען אחיזה כלשהי ברמת הגולן. וכאשר מישהו היה מנסה להקניט את תלמידו של טבנקין על שאין הוא מוכן לסגת "אף שעל", היה משיב ברוגזה מתוחכמת: אולי "אסוג" שני שעלים? בכנסת, במושב המיוחד, הפנה את החץ הקטנטן שנועד לפגוע בו נגד אחרים.
ביחס לעזה היתה הסתירה בין עמדותיו בולטת עוד יותר. ב-27 במארס 1972, בשם הממשלה על דעתה ואחריותה, אמר השר גלילי: "חזקה על חברי מפלגת הפועלים המאוחדת שהם יודעים, ואם אינם יודעים ראוי להזכיר להם, כי אסור להשאיר את הדבר הזה באי-הבנה – שבכל ההחלטות של הממשלה (ההדגשה שלי – מ.ב) שהיא קבעה בהן הנחיות למשא ומתן עם גורמים אחרים נאמר, כי רצועת עזה תהיה חלק ממדינת ישראל. ולפי מיטב ידיעתי מושכל זה נאמר אף לגורמים בינלאומיים ולגורמים מדיניים רציניים, לא רק במעמדים פומביים אלא גם במעמדים של משא ומתן דיפלומטי. ואיני יודע מישהו החולק על הדבר הזה, ודאי לא מפלגת הפועלים המאוחדת אשר כללה את עזה (רצועת עזה היא חלק בלתי-נפרד של מדינת ישראל) בתכנית השלום שלה מייד אחר תום מלחמת ששת הימים"
ב-3 במאי בשנה ההיא עלה שוב מר גלילי על במת הכנסת והצהיר: "ודאי, העובדה שהסטטוס של רצועת עזה לא נשתנה אינה מלמדת שהננו נכונים להחזיר אותה לשלטון זר או לחבר אותה עם מדינה בדרום או במזרח (ההדגשה כנ"ל).
חלפו מאז ארבע שנים בלבד. לא רק מפ"ם, בתהליך הכרסום העצמי, המתמיד, מוכנה למסור לשלטון זר את רצועת עזה (היא רק עדיין לא החליטה, למי), אלא גם שר החוץ, חברו לחטיבה של השר גלילי, מציע במפורש לחבר חלק מחבל עזה עם "מדינה במזרח", בניגוד לכל החלטות הממשלה, לדברי המשיב הנכבד. אף על פי כן, יוצא מר גלילי לסנגר על התפרקות מוחלטת מאחריות ממשלתית ומשבח, בנשימה אחת, או בשתי נשימות, את נאומו שלו מלפני ארבע שנים ואת מאמרו של מר אלון מלפני שבועיים. איך אפשר?
מר גלילי היה בין מנסחיהם של קווי יסוד, שבהם נאמר כי יש להגביר את ההתנחלות הכפרית והעירונית, על אדמת המולדת. האם לא התכוון גם ליהודה ושומרון? אין צרוך להשיב. כולנו יודעים. הוא גם הסכים להכליל בקול הקורא של הממשלה א ל בני העם היהודי את הפיסקה הקובעת, כי במלחמת ששת הימים "שוחררה נחלת אבותינו", פיסקה אשר עליה חזרה הגברת מאיר בבואה להציג את הממשלה בפני הכנסת. נחלת אבותינו זוהי מולדת, הלא כן? אך היום נותן מר גלילי יד לתכנית אלון ביחס ליהודה ושומרון – נחלת אבותינו תימסר לשלטון זר כדבריו, או תתחבר, שוב על פי ביטויו, "למדינה במזרח". תהליך הכרסום העצמי המתמיד, מן הדין שידאיג את כל אזרחי ישראל.
ג.
כדי להמאיס את הרעיון, שבו דגל בשעתו גם מר גלילי, החל גם הוא להשתמש בלשון הקנטור, בסיסמא "אף שעל". כבר הזכרתי איך הוא הגיב על סיסמה זו משהופנתה נגדו. אבל לא זה העיקר. כפי הנראה, עם שינוי עמדות, מתחלפים כיווני הסיסמאות. אם נתבונן מקרוב בסיסמה ובמשמעותה, יתברר, אוי להפתעתם, כי מר אלון, מר רבין ומר גלילי (דהיום), ואפילו אנשי מפ"ם, הם כולם, כל אחד על פי משנתו, אנשי "אף שעל". הא כיצד?
הם מציעים למסור את יהודה ושומרון לשלטון נוכרי, אבל הם כולם, זולת מפ"ם מכריזים כי צבאנו יוסיף לעמדו על הירדן. טול את החצים מאשפתם ויתברר, כי הם אומרים: לא ניסוג פילו שעל אחד מן הנהר. על הכרזתם הבלתי פשרנית הזאת של מחלקי הארץ יש להוסיף, על פי המציאות המדינית, בשמם: גם אם הערבים יודיעו כי בשל כך לא יעשו הסכם שלום עמנו.
נלך עמם מערבה. שוב הם טוענים לשליטה ישראלית, הכרחית בכל התנאים, על הבקעה. על כיברת ארץ ברוחב של 12-14 קילומטרים, ימה. הם גם משרטטים לנו את הקו. וממנו – כך הם מכריזים – אסור לישראל לסגת אפילו שעל אחד. ואם התוצאה תהיה אי-השגת הסכם ושלום עם הערבי, הם משלימים עמה בלא היסוס. מקו הבקעה המסומן אין נסוגים בשום תנאי, משום מקום, אפילו לא אינץ' או סנטימטר (על שעל אין לדבר כלל).
נדרים. מר גלילי אומר גם כיום – בשל "כל" החלטות הממשלה התקיפות – כי מרצועת עזה לא ניסוג אפילו שעל אחד. כולה שלנו. על כך נעמוד, אמר, במשא ומתן על הסכם שלום; ואם הערבים ידחו את התביעה להכללת עזה במדינת ישראל? התשובה אינה משתמעת לד-פנים. רצועת עזה, מכריז השר, לא תופרד עוד מגוף מדינת ישראל. עמדתו של חברו לתכניות החלוקה החדשות כבר נתפרסמה.
שר החוץ דהיום, לא כשר העבודה לשעבר, מוכן "לחבר עם מדינה במזרח" את העיר עזה וסביבתה או פרבריה. אבל הוא עודנו טוען ל"אף שעל" מן הקו שייקבע ברצועת עזה מעבר לעיר עצמה. ובפיתחת רפיח ובשארם א-שייח' אנו מוכרחים לעמוד, תמיד. אף שעל משם – כך אומר בעל תכנית אלון. נעמוד על כך, כי מצרים תסכים לעמידתנו, שליטתנו, ריבונותנו במקומות האלה, כי בחוזה שלום היא תחתום על הסכמתה. ואם המצרים יסרבו? שוב אין ספק לגבי תשובתו של מר אלון וחבריו להשקפה. לא נזוז משם לעולמים, כך הם מכריזים ומבטיחים. במלים אחרות, על פי לשונם הידועה, הם מוכנים לוותר על השלום למען השטחים הללו.
נצפין. ראש הממשלה ושר החוץ אומרים, כי אמנם אפשר לשנות לטובת הסורים את קו ההפרדה ביניהם ובינינו ברמת הגולן, אבל מן הרמה לא נרד עוד, בשום תנאי, אף אם יוצע לנו תמורת הירידה הזאת חוזה שלום. נניח, אפוא, שהם כבר מצאו אם לא על המפה, הרי במחשבתם הטופוגרפית, את הקו החדש. מה הם אומרים עליו? "ומן הקו הזה לא ניסוג עוד אפילו שעל אחד". ואם הסורים יודיעו, כי באין נסיגה מוחלטת מרמת הגולן, לא יהיה הסכם עם ישראל ושלום לא יהיה עמה? תשובתו של מר רבין אינה מוטלת כלל בספק: "אז לא".
מפ"ם עודנה תומכת בעמדה זו (אל תפתח פה לשטן, המכרסם). אף היא טוענת כי אנו מוכרחים להציב גבול על רמת הגולן. יוצא, כי מקו מסוים שמעל העמקים אסור לנו לסגת שעל אחד נוסף, אפילו תעלה לנו עמדת מפ"ם במניעת הסכם שלום עם סוריה, וכמובן עם מדינות ערביות אחרות.
ירושלים? כל מחלקי ארץ ישראל נשבעים כי מירושלים, העיר שחובה לה יחדיו, לא נצא עוד לעולמים. אם נאמץ את לשון קינטורם ייאמר: אף שעל מירושלים השלמה! ומה משיב על כך חוסיין, ראש היחידה הירדנית-פלשתינית, לפי הגדרתו המדעית של שר החוץ? בין כסה לעשור הודיע, כי ירושלים העתיקה חייבת "לשוב" לריבונות ערבית מושלמת, ובלעדיה לא יהיה שום הסכם עם ישראל. ובכן?
הנה המציאות. כל מבתריה של ארץ ישראל, לאסכולותיהם, הם אנשי אף-שעל, והם מוכנים לוותר על הסכם שלום למען שעליהם, לרוחבם או לאורכם. עצתי הטובה להם, כי יניחו לסיסמת הניגוח; נגדם היא תופנה. הם טוענים כי יש לומר לעם את האמת. אדרבה, אימרו אותה, אנשי אף-שעל שכמותכם.
נעשה ניסיון נוסף להמאיס על הציבור, ובמיוחד על הדור הצעיר, את קיום זכותנו לארץ ישראל. מחלקיה, העיקשים והפתלתלים. מעמידים את הזכות מול השלום. וכך הם אומרים: "אם נקיים את זכותנו, לא יהיה לנו שלום; אך אם נוותר עליה, יינתן לנו השלום". אפשר, כמובן, להשיבם לעבר המוכיח ולשאול אותם, האם מאז ה-30 בנובמבר 1947 ועד יוני 1967 ועד עצם היום הזה ניתן לנו שלשום? טענה, שכזבה הוכח במשך עשרים ושלושים שנה, למי המצח לשוב ולהשמיעה?
שוב מדובר בבומרנג, החוזר אל מטילו. בפרק הקודם הוכח, בדרך הניתוח ההגיוני, כי כל תכניותיהם של אנשי-חלוקת-הארץ-מחדש עומדות מול ונגד הסכם שלום. לפי תכניות אלו עלינו להישאר לצמיתות בבקעת הירדן, בשארם א-שייח' שממנה רצף לאילת, בפיתחת רפיח וברצועת עזה, על רמת הגולן ובירושלים שכולה בירה. הממשלות הערביות, ללא יוצאת מן הכלל משיבות, כי אם כך לעולם לא יהיה הסכם שלום עם ישראל.
אין פלא כי אנשי שלום-ישראל-פלשתין מאשימים את ממשלת רבין, אלון, שם-טוב, קול ועופר, כי היא מנהלת מדיניות של התפשטות, מונעת בידיים השגת שלום בשביל עם ישראל, מנציחה את מצב המלחמה. ישימו נא ליבם תועמלני המערך לדברי שיטנה אלה, כי מועתקים הם מדברי עצמם. אולי יפשפשו במעשי דיבורם הכפול, חסר הכנות, המטעה. הם עוצמים עיניים לבלתי ראות את תוצאות תוכניותיהם, וזועקים: "או ארץ ישראל או שלום". גם מפי חוסיין שמענו את הנוסחה המאומצת הזאת. הוא שב והודיע, כי בפני ישראל עומדת ברירה: "או שטחים (כלשהם מעבר לקו הירוק) או שלום". את שניהם היא לא תוכל לקבל". ובכן? אלה, המוכנים לשוב ולחלק את ארץ ישראל, תוך סיפוח שטחים, כלשון מפ"ם המקובלת, חייבים להשיב.
אולם האמת היא, כי רק בשפת קינטורם קיימת ברירתם, הדומה לזו של חוסיין או של הפלשתיני סטים היהודיים. ונהפוך הוא. לו יהודה ושומרון היו נמסרים לשלטון זר, היה מתחסל כל סיכוי של שלום. אין אנו באים להשלות איש. איננו טוענים, כי הערבים מקבלים היום את תוכניתנו להכללת יהודה ושומרון בשטח הריבונות הישראלית. באותה מידה ממש הם דוחים את תכנית אלון של הכללת בקעת הירדן ועוד באזור שלטונה של ישראל.
מבחינת תגובת-היום של הערבים אין שום הבדל בין התכניות. אבל יש הבדל, והוא מכריע, מבחינת העתיד. אם נוסיף להיות ביהודה ושומרון, יקוים ביטחוננו הלאומי היסודי, ויישמר הסיכוי לעשיית שלום כשילמדו אויבינו, כי אין ולא תהיה להם יכולת להרוס את מדינת היהודים. לו יהודה ושומרון היו מוצאות מריבונותנו, היה מרוסק לחלוטין ביטחון החיים של רוב האוכלוסייה היהודית, שהיתה, כמעט כולה, בטווח האש של האויב, ומשום כך היה נעלם, לזמן שאין להגדירו, כל סיכוי לשלום.
גם הערבים מסתכלים במפות למיניהן. הם היו רואים אותנו שוכנים 15 עד 25קילומטרים משפת הים, ובעוד ארטילריה עם טווח של 38 קילומטרים לרשותם, היו שואלים את עצמם לשם מה לנו שלום עם ישראל? קרב היום, ונפגיזם, ונגרום להם אבידות לאלפים ו...
כדי שיהיה לנו ביטחון, כדי שיישמר הסיכוי לשלום משאת נפשנו – יש לקיים את זכותנו לארץ ישראל. אסור למסור את יהודה ושומרון לשלטון זר כלשהו. המולדת, ארץ ישראל, ביטחון החיים והסיכוי לשלום – שלמות זו היא האמת. ואילו הטענה לסתירה ביניהם היא הטעיה נוראה של הציבור. יש להתייצב נגדה, ולימין האמת, בכל כוח האמונה עניין צודק.
גמר חתימה טובה לכל בני העם היהודי במולדת ובתפוצות.
יהי רצון שכולנו נהיה יודעי המולדת.
