מהו ממשל בהסכמת העם
מהו ממשל בהסכמת עם
(מעריב, 1.3.1974)
א.
ביום חמישי שעבר שמעתי את מר ירמיהו טורפ, מנהיג הליברלים בבריטניה, מקונן ברדיו לונדון על תוצאות הבחירות הכלליות, המוקדמות, בארצו. בקולו של האיש ניכרה גאווה ומרירות. גאווה על שום מה? קיבלנו, אמר, שישה מיליון קולות, את המספר הגדול ביותר אשר המפלגה הליברלית השיגה בתולדותיה. והמרירות מנין? אין לנו, הסביר, אלא 14 מושבים בבית הנבחרים החדש. כל ציר ליברלי נבחר בכחצי מיליון קולות, בעוד אשר ציר סוציאליסטי או שמרני הצליח להיבחר בשלושים וחמישה אלף קולות בלבד. בדברו על העוול הבולט, נטש מר טורפ, הזוכה-המפסיד, את לשון ההמעטה, אשר האגדה עודנה מייחסת אותה לאנגלי, והשתמש בביטויים חריפים ביותר, כמעט ים-תיכוניים. זוהי תוצאה של שיטת הבחירות (האזוריות) הנהוגה בבריטניה. זוועה היא. זוהי שיטה אנטי-דמוקרטית ביותר. מיליוני אנשים רומו. נשדד מהם ייצגום בפרלמנט. אלה הם דבריו המשודרים של מר טורפ המזועזע.
מה קרה, ביום ה-28 בפברואר, בממלכה המאוחדת של אנגליה, סקוטלנד, וויילס ואירלנד הצפונית? כדי להבין לא רק את זעמה של המפלגה הליברלית, המקופחת, אלא גם את הסבך המדיני, שבו נמצאת בריטניה, יש להבהיר את יחסי הכוחות בין המפלגות, באחוזים ובמספרים, בעם ובפרלמנט.
השמרנים קיבלו 38.1 אחוזים מכלל הקולות הכשירים, שהם 11,893,374 קולות; הלייבור השיג 37.3 אחוזים שהם 11,627,294 קולות; לליברלים ניתנו 19.3 אחוזים שהם 6,018,621 קולות; לתובעי האוטונומיה הלאומית בסקוטלנד ובוויילס, וכן לפרוטסטנטים מאירלנד הצפונית ומספר עצמאים, שכונסו כולם במדור המוזר "אחרים", נמסרו 5.3 אחוזים שהם 1,643,581 קולות.
בבית הנבחרים הבריטי החדש ישנם 635 נציגים אזוריים. בחלוקה צודקת של המנדטים, בהתאם לתמיכה הציבורית שניתנה לכל אחת מן המפלגות, היו צריכים השמרנים לזכות ב-241 מהם, הלייבוריסטים ב-235, הליברלים ב-121 ו"האחרים" ב-32. לפי חישוב זה מתקבל סך הכל: 629 מנדטים. החסר של שישה מנדטים נובע מאי-התחשבות מדויקת בשברי האחוזים, אבל היא כמובן אינה משנה את יחסי הכוחות מעיקרם. אפשר לומר, כי, על פי מניין הקולות, רצה העם הבריטי בבית נבחרים, שיחולק כך לשלוש המפלגות הראשיות ולשלוש מפלגות נוספות, קטנות.
אבל מהו, במציאות, הפרלמנט הבריטי היום. לייבוריסטים 301 מושבים, לשמרנים 296, לליברלים 14, ל"אחרים" 23. נעשה עוול לשמרנים. הם היו צריכים לקבל שישה מנדטים יותר מאשר הסוציאליסטים, אבל קיבלו שישה פחות מהם. לא נעשה צדק ל"אחרים": הם איבדו 9 מושבים. אבל עיוות משווע נגרם להישגם המרשים של הליברלים. הם קיבלו פי שלוש וחצי קולות מאשר ה"אחרים", אך יש להם 9 מנדטים פחות. הם השיגו למעלה מחמישים אחוז של הקולות שניתנו לכל אחת משתי המפלגות הגדולות, אבל בבית הנבחרים אין להם אלא כחמישה אחוז מן הייצוג שניתן לסוציאליסטים או לשמרנים. מה כי נתפלא על מר טורפ החביב שזעק: חמס, שוד; סילוף הדמוקרטיה, ביטול רצון העם.
ב.
כיצד הביאה שיטת הבחירות האזורית, הנהוגה בבריטניה, לעיוותים מדהימים כאלה בתוצאותיה של ההכרעה הלאומית? חקרתי ודרשתי, עברתי על האזורים ועל הסיכומים ומצאתי את הסיבה, או את מאות הסיבות. רק באזורים ספורים התחרו ביניהם שני מועמדים, אשר, לפי טבע הבחירה, אחד מהם מקבל למעלה מ-50 אחוז של הקולות. בדרך כלל, עמדו לבחירה יותר משניים, אף יותר משלושה, מועמדים. מחמת התפצלות הקולות נבחרו הצירים, ברוב האזורים, על ידי המיעוט הגדול ביותר של המצביעים, ורק במיעוט האזורים, בחר בהם הרוב, כלומר למעלה מ-50 אחוזים של מטילי הפתקים. המפלגה הליברלית הציגה יותר מ-500 מועמדים, אבל רובם יצאו במקום השני באזורים השונים; רק 14 מהם זכו במקום הראשון, אם ביותר ואם בפחות מ-50 אחוז – ונבחרו. מאות המועמדים הליברלים, אשר הגיעו למקום השני או השלישי, צברו יחד מ י ל י ו נ י ם קולות, אך כולם הלכו לאיבוד, כאילו הפתקים לא הוטלו כלל לקלפיות. על פי המודד הממוצע, שלפיו נבחר מועמד במפלגה השמרנית או הסוציאליסטית הספיקו כחצי מיליון קולות, כדי שייבחרו 14 הנציגים הליברלים, אשר זכו להגיע לווסטמינסטר. חמישה וחצי מיליונים קולות נוספים לא הועילו לנציגות הליברלית ולא כלום!
מלבד העיקום הזה של רצון אזרחים יש בשיטה האזורית-ריבויית חסרונות נוספים, כפי שהם קיימים, מבחינות אחרות, גם בשיטה של חלוקת מנדטים יחסית. עדיין לא נמצאה שיטת בחירות מושלמת מבחינת הצדק והיעילות – הצדק בחלוקת הנציגויות והיעילות בהקמת ממשלה יציגה. בכל השיטות ישנם חסרונות ויתרונות. אם מנקודת ראות אחת או אחרת. אבל התברר מעל לכל ספק, כי הסבירות של השיטה האזורית מותנית לחלוטין בקיומן של שתי מפלגות בלבד. אם בכל האזורים, או ברובם המכריע, מתחרים שני מועמדים, ישנה עדיין אפשרות שמיעוט הבוחרים ייוצג על ידי רוב בבית הנבחרים, בגלל השוני במספר בעלי זכות הבחירה בין האזורים, אך ההפרש הוא שולי, ובדרך כלל הרוב בעם משתקף על ידי רוב בפרלמנט. לעומת זאת, אם ישנן, או קמות, שלוש, או יותר מפלגות, מעקמת שיטה זו את כל המבנה הפוליטי במדינה.
לדוגמא: על פי התוצאות של הבחירות האחרונות בבריטניה, היתה שיטה זו, לו היתה מועתקת לישראל, מעניקה למערך, במקום 51 המנדטים שלו, בין 90-100 ולכל שאר המפלגות גם יחד לא היו נותרים אלא 20-30 מנדטים בכנסת. מאות אלפי פתקים, אף על פי שהוכנסו כדין לקלפי, היו יורדים לטמיון; בגלל ההפרשים באוכלוסין קרה כך בבריטניה למיליוני קולות. כי הממלכה המאוחדת אינה עוד מדינה דו-מפלגתית, כפי שהיתה במשך דורות רבים; על פי הכרעת העם יש בה שלוש מפלגות גדולות ושלוש סיעות קטנות. מסתבר, כי במשטר רב-מפלגתי, שיטת הבחירות האזורית, המבוססת על עקרון הפלורליות, לאמור, לא ברוב מוחלט (למעלה מ-50 אחוז) נבחר הנציג אלא במספר הקולות הגדול ביותר, אפילו הוא מיעוט – שיטה זו עלולה לעוות לגמרי את רצון הציבור וגם למנוע כל יציבות מן הממשלה.
ג.
מחמת שיטת הבחירות שלה, או תוצאותיהן האחרונות, לא פסקה בריטניה להיות מדינה דמוקרטית. יש בה מסורת של קיום החרויות, של עיתונות חופשית, של מעבר נאה מממשלה המנוהלת על ידי מפלגה מסוימת לממשל המוקם על ידי יריבתה. כל אלה נשמרו על ידי הפרלמנט מאז המונרכיה נאלצת להכיר בעליונותו; הם, בוודאי, יקוימו גם בעתיד. אף על פי כן לא היסס ה"טיימס" הזקן לכתוב השבוע, כי את הדמוקרטיה הבריטית יש לעשות – דמוקרטית.
כוונתו היתה לכך, כי אף אחת משתי המפלגות הגדולות אינה מבטאת, בעקבות הבחירות, את רצונו של רוב העם, או אפילו של מחציתו. השמרנים קיבלו רבע מיליון קולות יותר מאשר הסוציאליסטים, אבל אלה אף אלה אינם מייצגים אלא שליש מן המצביעים בתוספת חמישה או ארבעה אחוזים. כלום שליש מתוך עם יכול לנהל את העניינים, נגד רצונם המפורש של שני שלישים? השאלה היא מציאותית. מר הית', אשר ביקש מנדט מחודש, ברור, נכשל בחישוביו, המבוססים על סקרי דעת קהל (אגב, ראש המכון לסקרים אלה ביקש סליחה על "ההטעיה") והגיש את התפטרותו, לאחר שניסיונותיו להקים קואליציה עם הליברלים עלו בתוהו. מר וילסון, ראש האופוזיציה, הקים במהרה ממשלה הנשענת על 301 תומכיו בפרלמנט, כלומר על מיעוט הצירים. חילופי השלטון היו שלווים, ונאים. אבל מה בנוגע למהות הדברים? הלייבור הודיע במצעו, כי ילאים, כלומר יעביר לבעלות המדינה, מפעלים רבים. נגד תכנית זו עומדים, על פי המצעים שלהם, לא רק השמרנים אלא גם הליברלים. הוא הדין ביחס לשוק האירופי המשותף. מר וילסון הבטיח לשוב ולנהל משא ומתן עם מדינות השוק, כדי לשנות את תנאי הצטרפותה של בריטניה אליו. לעומתם ניצבים השמרנים והליברלים המגלים דבקוּת-יתר בהשתתפותה של בריטניה במשק היבשתי המשולב. יוצא, כי בשני עניינים חשובים, יסודיים, עלולים להינקט צעדים – אם ממשלת הלייבור תרצה להגשים את תכניותיה המוצהרות – הנתמכים על ידי 11 מיליונים בוחרים והנדחים על ידי כ-18 מיליונים מתוכם. פרדוכס. דווקא הליברלים הנזעמים הזהירו מיד את מר וילסון וחבריו מפני הניסיון להגשים תכניות סוציאליסטיות קיצוניות הנוגדות את רצונו של רוב העם הבריטי.
יש יסוד להניח, כי, כעבור זמן לא רב, ישובו אזרחי בריטניה וילכו לקלפיות, אבל איש לא ידע מראש, האם התוצאה תהיה שונה מזו שנתקבלה בסוף פברואר 1974. בגלל ריבוי הסיעות והמועמדים יהיה שוב פיצול הקולות באזורים השונים וייתכן, כי גם בעתיד אי אפשר יהיה אלא להקים ממשלת מיעוט, שאינה מבטאת כלל את רצונם של הבוחרים.
ד.
גם על פי השיטה היחסית של חלוקת המנדטים, שהיא, על פי טבעה, צודקת יותר, ישנה בימינו אפשרות שהממשלה לא תבטא את רצונם של רוב הבוחרים. חוסר היציבות הוא מסימני התקופה בארצות רבות. ג'יימס רסטון, הפרשן המדיני המפורסם הגיע, אחר הבחירות בבריטניה, למסקנה מרה. הוא כותב: "העולם מונהג עתה על ידי ממשלות קומוניסטיות השולטות על ידי פחד וכוח ועל ידי ממשלות לא-קומוניסטיות שאינן נהנות מאמון הרוב של עמיהן". באנגליה אין קיימת המלה "להבדיל" במשמעות המקובלת במסורת של ישראל. המחבר הנכבד היה צריך להשתמש בה. חוסר היציבות הדמוקרטית עדיף על כל "יציבות" טוטליטרית. זוהי, בוודאי, גם דעתו.
מר רסטון מתאונן גם על המשבר המוסרי הפוקד את ארצות הברית, על רקע פרשת ווטרגייט, שאינה יורדת מן הפרק. אבל בעוד אמריקה מוסיפה לחיות במשטר של שתי מפלגות, אין זה נכון לטעון, כי רק אחת מהן נמצאת בשלטון, ואילו השנייה, היא באופוזיציה בנוסח האנגלי המסורתי. האמת, הנעלמת לעתים מעין המשקיפים, כי חוקת ארצות הברית המבטיחה לשתי המפלגות חלק בניהול ענייניה של המדינה הפדרטיבית. כמובן, אין אלא נשיא אחד וסגנו, המכהן כיו"ר הסנאט. שניהם באים ממפלגה אחת. אבל למפלגה, הנמצאת באופוזיציה לנשיא, יכול להיות רוב בסנאט, או בבית הנציגים, או בשניהם, כך היא משפיעה במישרין, למעשה, על ניהול ענייני האומה. ההפרדה הזאת אינה נחשבת למכשול אלא דווקא לאיזון, אף רצוי, בין הרשויות ובין המפלגות. הפדרציה של ארצות הברית מורכבת היום מחמישים מדינות. למושליהן סמכות מבצעית רבה. תמיד יש בתוכם נבחרים משתי המפלגות. הוא הדין ביחס לרשויות המחוקקות של המדינות, המשפיעות על חיי תושביהן במידה לא מבוטלת. לראשי הערים באמריקה ניתן לפקח על עניינים חשובים, לרבות שירוי בריאות, חינוך וסעד; הם גם חולשים על כוחות המשטרה, ושוב, תמיד יש ראשי ערים דמוקרטיים ורפובליקניים. לסיכום ניתן ומר, כי באמריקה, אשר נשיאה הוא בעל סמכויות מבצעיות נרחבות, מעולם לא היה שלטון חד-מפלגתי, שתי המפלגות מנהלות, בשטחים שונים, את ענייני האומה.
דווקא במשטר פרלמנטרי נתגבש הכלל שלפיו מפלגה אחת, המייצגת את הרוב, נמצאת בשלטון, ואילו השנייה, אשר לא השיגה רוב, היא הצד שכנגד, או בלעז המקובל, האופוזיציה. מפרק לפרק הן מתחלפות, על פי הכרעת הבוחרים. זהו הדרה של הדמוקרטיה, או בעברית, של שלטון עם, הוא קם או מתחלף, לא באלימות, לא בהפיכת כידונים, אלא בפתק הבוחר. תומס ג'פרסון קרא לו שלטון בהסכמת הנשלטים. למען מתן הסכמה זו הולכים אזרחים בני חורין אל הקלפיות, ובוחרים את שליחיהם אשר בדרכם, או בתכניתם, הם רוצים.
אולם אם רצונו של הרוב אינו בא לכלל ביטוי בהקמת המימשל, עובר על הכלל הדמוקרטי משבר, אשר אליו כיוון ג'יימס רסטון. עובדה היא, כי בשום מדינה, בעלת פרלמנט חופשי, אין עוד משטר דו-מפלגתי, בכולם יש ריבוי סיעות. הקולות מתפצלים הן על פי השיטה האזורית-פלורליסטית והן לפי שיטת החלוקה היחסית. אם כתוצאה מכך מנהל מיעוט את ענייני המדינה, הרי הוא שולט בלי הסכמת הנשלטים, או, למעשה, נגד רצונם. זוהי דמוקרטיה לא ביופיה אלא בחוליה.
ה.
האמת ניתנת להיאמר כי בימינו, מספר אחוזים לטובת מפלגה אחת לעומת מפלגה עיקרית אחרת, אינו יכול עוד לבטא את הסכמת העם. השאלה אינה חשבונית, מיכנית, אלא מהותית, עמוקה. במאה התשע-עשרה, במידה שהיו בה, כמו באנגליה, הסדרים של ממשל דמוקרטי מתחלף, עסקה המדינה, מעיקרה, ב"שמירת לילה"; מכל מקום, ליברלים דרשו, כי היא תגביל את עצמה למילוי התפקיד הזה ולא תתערב בחיי האזרחים ובתנאי קיומם. לא כן, בתקופתנו, גם לפי דעת ליברלים חייבת החברה לדאוג ליחיד, לבל יופקר למחסור שהוא צרה לו וחרפה לה. כל מדינה, בימים אלה, קובעת את תנאי קיומו, התפתחותו ועתידו של האזרח והתושב. לא רק בעיות חוץ, כלומר אלו הקשורות בהבנה או באיבה, בביטחון או בהיעדרו, בשלום או במלחמה, עלולות לחרוץ את גורלו של האדם; גם השאלות החברתיות והמשקיות יש בהן כדי להבטיח את עתידו, או לפגוע בסיכוייו. אם סוגיות כאלו עומדות על הפרק, ומוכרעות על ידי הממשלה, מהו יתרונם של אחוזים ספורים, ביחסי הכוחות העיקריים, מבחינת הסכמת הנשלטים? יש לומר במפורש, כי יהיה זה שלטון בלי ההסכמה, הקובעת את מהותו הדמוקרטית.
במשך שנים רבות נחשב מימשל קואליציוני לחלש, מסבך, יוצר משברים. לא עוד. מסתבר, על רקע המציאות, שנוצרה בכל המדינות החופשיות, כי דווקא קואליציה ממשלתית מבטיחה את העיקר במשטר דמוקרטי, את הסכמת העם, ואילו שלטון חד-מפלגתי מבטל אותה הלכה למעשה. אם פרשת הבחירות של פברואר 1974 תחזור בבריטניה, גם בה לא תהיה ברירה, אלא להקים, בניגוד להרגלי המחשבה, ממשלה קואליציונית. אין פלא, כי, לצד התביעה לשנות את שיטת הבחירות בבריטניה, מושמעים קולות "לקואליציה גדולה (Grand Coalition) בין השמרנים ובין הסוציאליסטים, ואילו הליברלים, המסרבים לשותפות נחותה עם כל אחת משתי המפלגות האלו, קוראים להקמת ממשלת ליכוד לאומי, שתכלול את נציגי כל המפלגות, כדי לגבור על המשבר החברתי והמשקי הפוקד את בריטניה.
אמנם כן, לעת משבר, ממשלת ליכוד לאומי היא, בכל ארץ חופשית, ביטוי עליון לעיקרון הדמוקרטי: הסכמת העם.
