מדינת אחריות חברתית

שלושה הם סוגי המדינה מבחינת הדאגה לאדם, לאזרח ולגר. הסוג האחד הלא הוא מדינה של הפקרה חברתית. שתי סיסמאות מפורסמות נתנו ביטויים לפילוסופיה שהונחה ביסודה, שתיהן הועלו במאה הקודמת באירופה המערבית. האחת, Laissez Faire Laissez Passer, והשנייה – A state not watching – תן לעשות, תן לעבור, המדינה אינה אלא מבחינת שומר לילה. אל תתערב. האיש היוצר – הומו אקונומיקוס – יפעיל את מוחו, את כושרו, את הונו ואת אונו בחוקי הכלכלה שנקראו בשם חוקי ברזל או ברונזה. אלה יפעילו בעצמם את השפעתם ליצירת שווי המשקל והמדינה בל תתערב בפעולתו של ההומו-אקונומיקוס. זאת היתה המדינה של הפקרה חברתית, אחרי תקופת העבדות ואחרי ימי הפיאודליזם וחלוקה בין אלה שלהם היה הכל לבין אלה שלהם לא היה מאום. המדינה שעל היסודות האלה קמה והתפתחה, אמרה: לא אתערב, החלוקה הזו תמשיך להיות קיימת וכל זה בשם החוק. אולם בתנאים כאלה כאשר לאדם, לרוב התושבים, אין אותו מינימום של אמצעי קיום הדרוש לכל אדם באשר הוא אדם כאוויר לנשימה למען יהיה בן חורין באמת, אדם גאה, לא מושפל, אדם מפרנס, לא משועבד, אדם חי ולא מושיט יד – הרי הצדק לא היה קיים וגם החרות נתקפחה.

הסוג השני של המדינה הלא היא מדינה של תכתיב חברתי. היא קמה אולי כתוצאה מאותה תנודה טבעית מקצה אל קצה הקיימת בטבע, ובמידה מסויימת אף מסוכנת בנפש האדם. אף את המדינה הזו אפיינו שתי סיסמאות מבחינת השקפת החיים: א. מכל אחד לפי יכולתו. ב. לכל אחד לפי צרכיו. אבל מי קובע את היכולת של האדם ומי מכריע מה הם צרכיו של האדם? הפילוסופיה הזו יצאה אל חלל האוויר בשם הפיכת הקיים ועשיית הצדק, אבל במדינה של תכתיב אין עוד נורמליזציה אלא יש נורמניזציה; כלומר, קביעת הנורמה ליכולת, לצורך, לדלת אמות של הדיור, למשקל האספקה היום יומית, אף על פי שההבדלים ביניהם עלולים להתבטא מאפס ועד למותרות. החרות אינה קיימת עוד והצדק מתקפח. ומבין שתי המדינות הנשענות על שתי הסיסמאות מחד ועל שתיהן מאידך קמה ומנבאים שתקום ותתפתח ותצמח ותעלה המדינה מן הסוג השלישי, הלא היא מדינת האחריות החברתית? לא מדינת ההפקרה החברתית, לא מדינת התכתיב החברתי, אלא מדינת האחריות החברתית. שני יסודותיה הם החרות והצדק לכל. יעוז הצדק ולא תבוטל החרות; יקויים החרות ויוגשם הצדק. מדינת האחריות החברתית לא תסכים ולא תרשה להפקיר את האדם באשר הוא אדם. היא לא תסכים לומר לאדם: חרות לגווע, או ללון מתחת לגשר, או לראות ילדים יחפים מסתובבים ברחוב ללא השכלה, או בני משפחה שאין להם קיום בכבוד, מדינת האחריות החברתית מקבלת על עצמה את הדאגה לכך שלא יהיה בה תושב אחד חסר קורת-גג, רעב ללחם, נטול השכלה וחסר מלבוש בכבוד.

ואנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, כפי שאמרתי במקומות ובהזדמנויות אחרים, זכינו לכך שהתורה הזו שהיא ביסודו של כל רעיון הצדק החברתי להבטיח את המינימום ההוגן הניתן לכל אדם באשר הוא אדם, ראשית כפרי עבודתו, כאשר הוא יכול לעשותה, ושנית, כאשר אינו יכול עוד לעשותה. אלה הם חמשת המ"מים המפורסמים והם מצאו את ביטויים בזירה הבינלאומית, הלא היא מגילת הזכויות האוניברסאלית של האדם כפי שנתקבלה ב-10 בדצמבר 1948 בארגון האומות המאוחדות בסעיפים 25 ו-26. מגילה אוניברסאלית כלל אנושית זו תובעת במפורש את חמש הזכויות האלו במעון, במזון, במלבוש, במורה ובמרפאה, בדיוק על פי אותן מלים ועל פי אותו רעיון. וסבורני, כי אלמלא צרות-עין הקיימת עד היום היה כל יהודי בישראל ללא כל הבדל השקפה אומר בגאווה: כמעט 20 שנה לפני שהאו"ם קיבל את הצ'רטר האנושי הזה, הרי יהודי, זאב ז'בוטינסקי, מסר אותו לעמו ועל ידי עמו הנחיל אותו לכל עמי תבל.

אבל מדינת האחריות החברתית לא תכתיב נורמה לא בהשקעה, לא בבנייה, לא בהספקה, לא בצרכים, לא בכשרון, לא בביטוי ולא [לא ברור], ואפילו לא בכשלון – ישמר הצדק ותישמר החרות. זוהי השקפת החיים שלנו.

ונאמר זאת בכנות, שהרי הוכחנו הערב שאפשר להתווכח עם יריבים בכבוד. יש גם אצלנו, כמו בחלקי עולם שונים, הנטיה לעבור למדינת התכתיב החברתי, והסכנה היא בכך שכדי להצדיק נטיה מסוכנת זו מופצת אגדה שמי שאינו מסכים לה קופץ בחזרה אל הקצה השני, אל המאה הקודמת, למדינת ההפקרה החברתית. את אגדת הכזב הזה צריך לנפץ לרסיסים. לא מיניה ולא מקצתיה. לפי השקפתנו אין עומדת מול מדינת ההפקרה מדינת התכתיב. מול שתיהן עומדת ומין הדין שתעמוד ותיצמח ותיתפתח מדינת האחריות החברתית הנישענת על חרות וצדק גם יחד. כדי להבטיח את היסוד והצמיחה של מדינה כזו דרושים שינויים בנוף הישראלי החברתי. דרושה הפרדה בין איגוד מקצועי לבין בעלות על מפעלים עסקיים. ואנחנו שמענו הערב את שר העבודה מסביר לנו בכשרון של חביבות איך שילוב כזה אינו קיים כלל, והוא טען שמן הצדק הוא שהפועלים יהיו שותפים למפעלים, לחלק מן המפעלים. הצרה היא שהפועלים כלל אינם שותפים למפעלים האלה. כתבו על שותפותם, הכריזו על שותפותם, אבל לעת עתה היא עד אותו מינימום שינתן לכל, כך אינה קיימת. ואנחנו משוכנעים שהשילוב הזה של איחוד מקצועי החייב לייצג את האינטרסים הלגיטימיים של העובד עם בעלות והנהלה של מפעלים עסקיים איננו לטובת המשק אלא לרעתו; איננו לטובת העובד אלא לרעתו. זאת השקפתנו ונישא אותה בגילוי לב. ההפרדה הזו בין האיגוד המקצועי לבין בעלות על עסקים קשורה בהשקפה עוד יותר עמוקה, בצורך להפריד בין השליט לבין המפרנס. גבירותי ורבותי, התבוננו נא בחלקי תבל שונים בתקופתנו ותראו את המאבק הזה מתנהל בגלוי במדינה חופשית ומתחת לפני השטח במדינה לא חופשית. כי כאשר קם השילוב הזה בין שליט לבין מפרנס, בא תכתיב. לא נורמליזציה אל נורמניזיציה, ומי שיכול להכניסך לבית-הכלא יכול לשלול ממך את פת הלחם, זו הסכנה. והיום ירשו ידידינו הנכבדים ויסכימו ידידינו היקרים להצביע על כך, כיצד אותו נסיון לשלב שיטה פוליטית עם מתן או שלילת עבודה ופרנסה בגלים גלים פוגע בגורמים שונים. לא אני צריך להיות ערב להודעותיהם של חברי מפא"י, אבל הודעות כאלה נשמעות בימים אלה. "אנחנו מייעצים להם – אומרים באי-כוח רשימה חדשה – אנחנו אומרים לתומכינו, אל תגלו את עצמכם, אל תספרו על השקפתכם, תישבו בשקט, תהיו אפילו אנוסים ובלבד שתשתמשו באוזניים, משום שאנחנו איננו יכולים לספק לכם פרנסה, ואם תגלו את השקפתכם אנחנו יודעים, עוד מעט יבוא מי שיבוא ומי יודע מה יהיה על פת לחמכם".

כפי שאמרתי קודם, לא לי לומר אם ההודעות האלה מדוייקות או בלתי-נכונות. אני סבור שהממשלה צריכה להשיב לתלונות אלה, כי הפעם אינן באות מיריבים היסטוריים, אלא באות מיריבים דהיום, מחברים ומידידים קוראי הידד תמול שלשום. אנחנו מבשרינו חזינו את התופעה הזו. היום התופעה הזו עולה ממקור אחר, ואני סובר שלא רק זכותי, אלא חובתי כאזרח בוועידת ידידים זו לומר, כי השקפתנו שלנו היא שאסור שיהיה קשר כל שהוא בין השקפה לבין עבודה; בין מפלגה לבין פרנסה, כלפי כל יהודי באשר הוא יהודי, ללא הבדל השקפה פוליטית, לרבות קומוניסט או שני סוגי הקומוניסטים, הוא אזרח, הוא אדם. יש לו השקפה שאין אנו רוצים בה, איננו מרוצים ממנה, היינו רוצים שהוא ינטשה, אבל יש לו הזכות המלאה לעבוד ולהתפרנס עם השקפתו זו. הזכות הזאת שמורה לא ליהודים במדינתם בלבד, אלא לכל ערבי, דרוזי, ונוצרי ולכל אדם באשר הוא אדם. ואיך ננתק את הקשר הזה שנוצר במדינתנו? מדי פעם מתריעים גורמים שונים על קיום הקשר הזה ומתלוננים.

מאחר שכולם סיפרו כאן קצת אוטוביאוגרפיה, יורשה גם לי לספר משהו מחיי. גבירותי ורבותי, אני מתחיל לקרוא את כל עתוני ישראל אי-שם בשעה שש בבוקר ולאחר שהאכלתי את עצמי בדברים הנעימים ביותר מתעורר התיאבון – ואני רוצה להבטיח ליריב ולידיד כאחד שעוד לפני ארבע שנים ושש שנים ועוד לפני עשר שנים היו תלונות כאלה גם בעתון המבטא את דעתו של שר העבודה היום, בעתון "על המשמר", הוא הדין היום ב"מבט החדש" שאולי הוא הישן מכולם, איך זה קורה שהתלונה הזאת עוברת מגוף לגוף, מפה לפה מגורם לגורם? זה קורה על ידי השילוב של איגוד מקצועי בבעלות עם בעל עסקים של שליט ומפרנס, ואנחנו רוצים להבטיח אותה חרות יסודית ואת אותו צדק עיקרי שכולנו מסכימים לו.

שלישית, דרוש חופש ההתאגדות המקצועית. אין שום פגם בשאיפה גם במדינתנו להקים ארגון מקצועי של עובדים אחד, וארגון מקצועי של עובדים לפי השקפתנו. ובכתביו של זאב ז'בוטינסקי תמצאו את ההערכה הזו. אין שום פגם בשאיפה שיקום ארגון אחד בתנאי שלא תהיה שום תביעה, לא רעיונית ולא פרנסתית ולא ארגונית, אלא הכל מרצון חופשי, אבל מאידך גיסא, אין שום פסול במדינה חופשית, דמוקרטית, שבה יהיו מספר איגודים מקצועיים עצמאיים. גם זו אחת הנקודות של האדם ושל העובד החופשי. ואנחנו נבוא להוכיח שיכולים להיות שני חברים במפלגה אחת וחברים בשני איגודים מקצועיים, כפי שיכולים להיות שני חברים באיגוד מקצועי אחד, וחברים בשתי מפלגות שונות. גם זה יסוד החרות של האדם ושל העובד. על-ידי שלושה שינויים יסודיים אלה בנוף החברתי שלנו מאמינים אנחנו, כי נפתור, לא מייד ולא בין לילה, בעיה מורכבת מאד. צריך לשמור על הכל ולא צריך להרחיב דבר, אלא בהתפתחות הדברים ומתוך הבנה ומתוך רצון טוב ובלי מלחמת מעמדות. וזו מלחמת המעמדות והתורה שלה שנכתבה לפני למעלה ממאה שנים, היא אולי המיושנת ביותר בתקופתנו. מלחמת מעמדות כוללת את המושג של אוייב מעמדי, והמושג הזה הוחדר בשנות העשרים ובשנות השלושים לישוב העברי והוא אכל כל חלקה טובה בו בשנים הגורליות המכריעות, כאשר עמנו עמד מחד על סף התהום ומאידך על סף הגאולה. הפילוספיה של מלחמת-מעמדות, יש בה גרעיני החרבה עצמית, בלעדיה, מתוך הכרת האינטרס העליון המשותף לכל שכבות האומה המוקפת אוייבים אנחנו צריכים להתקדם לקראת שלושת הכיוונים האלה בנוף החברתי באופן אמוציוני, עד אשר נצליח והמדינה העברית תהא לא מדינת הפקרה, לא מדינת תכתיב אלא מדינת האחריות החברתית.

ידידים יקרים, עכשיו אני פונה אליכם כפי שזוהי זכותי, גדלנו יחד, למדנו תורה של מורה אחד וביחד נמשיך, בין השאר, גם על כך יתנהל בשבועות ובחודשים האחרונים מערכה ציבורית, אחת הגורליות מאז קום המדינה ואולי במשך שנות דור. ואני משוכנע שאנחנו כולנו ואתם כולכם תתגייסו למערכה הזאת למען תת נצחון לתנועתכם הצודקת, כי הנצחון הזה יהיה בבחינת נקודת מפנה להגשמת החרות והצדק במדינתנו, ולהעלאת עמנו – כפי שאנו מאמינים בכל לבנו ובכל נפשנו – על הדרך המוליכה לגאולה השלמה.