מדיניות וטומי-גן
מדיניות וטומי-גן
הפרשן המדיני דוד קרטניי הוא איש המחשבה הפוליטית והביטוי המזהיר. לא תמיד מזדווגות הסגולות הללו באיש אחד אצל בעל הטור הראשון ב"פלסטין פוסט" הן מהוות שלמות. על כן נעים להאזין לשיחותיו; טוב לקרוא את סקירותיו; וכדאי לעיין במחשבותיו, אף אם הן מכילות בקורת על רעיונותיך.
דוד קרטניי מטפל בשאלות בין-לאומיות. עינו הסוקרת ועטו המצליף נודדים מבטביה עד לקוריאה, מטאבריז עד לאתונה, מן הקרמלין שבמוסקבה עד הווסטמינסטר שבלונדון והקפיטול שבוושינגטון. ואף על פי כן, או הודות לזה, אין הוא מרבה לטפל בשאלת ארץ-ישראל. ירושלים משמשת לו מצפה, ממנו אפשר לראות למרחקים. אך את ירושלים עצמה אין הוא רואה.
ירושלים זו, הנצחית והבלתי-מנוצחת, ריכזה את התעניינותו של הסוקר העולמי, רק לאחר שהופעל בה הטומי-גן. ואם כך, ברוך יהא הטומי-גן וברוכות הידים שהפעילוהו. צדק מר קרטניי באמרו, אמנם בנימה של בקורת, שהננו מתכוונים בפעולותינו, בין היתר, להעלות את ארץ-ישראל בראש הבעיות העומדות על הפרק בדיונים הבין-לאומיים. בודאי, לא לתת דמי לעולם - זוהי אחת מתעודותינו. ודוד קרטניי, שנטש פתאום את אדישותו, האמיתית או המעושה, כלפי מקום שבתו, מוכיח, כי התעודה הושגה.
אך כמובן, אין זו אלא אחת מתעודות מלחמתנו, תעודותיה האחרות, הפוליטיות החינוכיות והצבאיות, הן רבות ואולי גם חשובות יותר. יש להודות, שהן לא נעלמו מעינו החדה של הפרשן הנוצרי, בזמן ש"מדינאים" עברים מתעלמים מערכן לחלוטין כלפי התעודות הללו מתח קרטניי את בקרתו.
את טענותיו נגד "הטירוריסטים היהודיים" (אגב, אין זה לכבודו של איש חושב, הטוען כי דגלו הוא דגל החופש, לכנות לוחמי חופש בכינוי משטרתי טפשי, שנשאל מאוצר המלים הנאות של האוכראנה הצארית, של הגיסטאפו הגרמני ושל הסי.אי.די. הבריטית) אפשר למצות בנקודה העיקרית הבאה: בתקופת הטנק והאוירון אין הנשלטים המתקוממים יכולים לעמוד בפני שלטון מודרני, המצוייד בנשק כה קטלני.
הנימוק איננו חדש. אולי יתמה דוד קרטניי, אך עובדה היא, שקדם לו... ד"ר גבלס. אחרי ההתנקשות הבלתי-מוצלחת בחיי היטלר, ניסה אותו יליד השטן להוכיח. מעל עמודי "דאס רייך", כי חלף עבר זמנן של מהפכות. ואמנם - אפשר לטעון - התיאוריה שלו מצאה את אישורה. עדר הזאבים, המכונה עם גרמני, לא התקומם עד הרגע האחרון. אך זכורנו, כי זו היתה אחת הטענות החמורות ביותר, שהועלתה על-ידי "העולם החפשי" של הקרטניים נגד גרמניה. אי הפרולטריון הגרמני? אי חמשת מיליונים הקומוניסטים הגרמנים? אי שמונת מיליוני הסוציאל-דימוקרטים? שאלות אלו נשאלו בכל העולם, שיכול היה אולי להבין, כיצד משמידים ששה מיליון יהודים, אך קצרה בינתו להשיג, כיצד אינם נמצאים אלף גרמנים, הגונים ואמיצים, שיהיו מוכנים לחרף נפשם במלחמה נגד משטר עריצות ורשע שטני. המדמה לעצמו מר קרטניי, כי אנחנו בני ישראל. נקבל על עצמנו אשמה, שאין לה כפרה, ושהופנתה נגד העדר הטורף של מרצחי עמנו? אם מר קרטניי מניח אפשרות כזו, הרי הוא מוכיח כי, על אף שכלו הרב, אין הוא מבין לגורם המכריע בהיסטוריה: לנפש האומה.
אבל הנימוק עצמו, אם כי הוא ריאליסטי למראית-עין, איננו עומד בפני ניתוח מעשי. נכון, שתקופתנו אינה דומה לתקופת המהפכה הצרפתית. נכון, שבידי השליטים רוכזו אמצעי דכוי אדירים שכמותם לא היו בהיסטוריה, אך אין לשכוח, כי ההתפתחות הטכנית לא נעלמה גם מעין המשועבדים, ביחוד מעין אלה, אשר מוח בקדקדם. הם מבינים, שנגד נשק חדיש יש להעמיד נשק חדיש. על כן הם רוכשים אותו בדמים, דמים תרתי משמע, ואוגרים ומייצרים אותו בזיעת-אפיים. אין הם, כמובן, משלים את עצמם שיוכלו להשתוות מבחינה כמותית ופיסית עם האויב. אולם הם יודעים - ומר קרטניי חייב לדעת - שמלחמת שחרור איננה לעולם מוגבלת להתמודדות פיסית. לצדה מופיע הצדק ההיסטורי, המנפץ, בסופו של דבר, כל שריון; ועל מערכותיה משפיעה השפעה מכרעת המדיניות הבין-לאומית. שני הגורמים הללו הופכים כוח מתקומם קטן לכוח כביר, המדביר במחיר של סבל וקרבנות רבים, את כוח השעבוד האדיר ביותר. חוק עולם הוא. לפיכך טעה גבלס וטעה מר קרטניי, עוד לא פסו אמונים במלחמת צדק בעולם זה. וכל עוד לא הועברה מהארץ ממשלת זדון, לא ייכרת ממנה המרד הקדוש, המרד עטור הנצחון של חלשים נגד חזקים, ושל מעטים נגד רבים.
